לא היה הרבה מה לעשות בעיירת השינה Natick שבמסצוסטס ב 1968 (וסביר להניח שגם היום). נער יהודי בשם ג׳ונתן שומע בבית רדיו ותקליטים. כשהוא מקשיב לוולווט אנדרגראונד הוא מרגיש שחייו השתנו.
ג׳ונתן ניצל כל הזדמנות בה המכונית של אביו (שהיה סוכן מכירות) היתה פנויה בכדי לסוע לעיר הגדולה לחפש עניינים. אחר צהריים אחד, בעודו משוטט חסר מעש באזור הרווארד סקוויר, הבחין ג׳ונתן בדמות שנראתה לו מוכרת
“Excuse me, are you Lou Reed?”
״Yeah״ עונה הברנש תוך כדי בהייה בנער החננה שמולו.
“I heard your record. I love the sound you get”
״Really?” שואל ריד
“Yeah, for example the way you use your guitars like they were drums”
רק רגע, תוהה ריד,
״Are you saying we use rhythm guitar tracks as percussion instruments”
פניו זורחות, “...That’s what we do! and You heard that”
למחרת בארבע אחה״צ הופיע ג׳ונתן בפתח מועדון ה Boston Tea Party עם פוסטר מעשי ידיו, כפי שעשה פעמים רבות לפני כן, מרוויח כניסה מוקדמת ובלתי חוקית (עקב גילו הצעיר) למקום הכי שווה בעיר. חברי הלהקה כבר ידעו במי מדובר. ״הם התרשמו מהרצינות בה התייחסתי למוזיקה״ הסביר ג׳ונתן ריצ׳מן בראיון שנערך עמו שנים מאוחר יותר. ״בשבילי מוזיקה היתה עניין של חיים ומוות״, ״אז עוד לא הייתי מוזיקאי, אבל הוולווט אנדרגראונד גרמו לי להפוך לאחד״.
חם
היה בבוסטון בחורף של 68. האמרגן החלקלק אלן לורבר קדח במוחו את סצינת ה ,Bosstown חברת התקליטים MGM החליטו להשקיע ולהקות כגון התרד האולטמטיבי ,Beacon Street Union, ו
Orpheus פרצו לפתע לחלל התודעה. אלו גם היו ימי התהילה של כמה מועדונים בעיר - Where It's At?! היה מוסד די ותיק (נפתח ב 64),, The Catacombs, The Psychedelic Supermarket
אבל
ה-מועדון היה ללא ספק ה .Boston Tea Partyלסן פרנסיסקו היה את הפילמור ווסט, לניו יורק את הפילמור איסט,
ולבוסטון היה את ה Tea Party(כמה אריסטוקרטי
מצידם...). את מי המועדון הקטן הזה לא אירח? לד זפלין, פינק פלויד, קרים, ג'ו
קוקר, פרנק זאפה, ניל יאנג, פליטווד מק, האחים אלמן, גרייטפול דד, סנטנה, המי
והרשימה יכולה להימשך ולהימשך...
 |
| Just another month at the Boston Tea Party... ( ותראו מי מחמם את המחתרת) |
מועדון מסיבת התה של בוסטון בכלל התחיל כסינמטק. המקום היה מקושר לקומונת Fort Hill של הגורו Mel Lyman שהקרינו סרטי אנדרגראונד בימי אמצע השבוע (הסיפור של מל לימן, חבר ה Jim Kweskin’s jug band והקומונה שהוא הקים בבוסטון שווים פוסט משל עצמו). סרטים אקספרימנטלים סטייל אנדי וורהול בו נותנים למצלמה לרוץ בלי כמעט הוראות בימוי. אבל העסק התחיל להתרומם כששותפו של מל, Ray Riepen החליט לארח להקות רוק בסופי שבוע, "כדי שהילדים לא סתם יסתובבו ברחובות". אשתו של מל, ג'סי בנטון, אישה מרתקת בפני עצמה (וגם יפהפיה מדהימה), החליטה יום אחד לבקר בסינמטק ולצפות בסרטים המחתרתיים. אחרי בהייה של עשרים דקות בקלוז-אפ על וגינה שתפסה את מלוא המסך, היא הבינה את הקטע ועזבה את המקום. די מהר ריי, יחד עם בחור בשם דיויד האן, לקחו את המושכות והפכו את המקום למועדון הופעות, על אפם וחמתם של רשויות החוק, שפשטו על המקום, חיפשו סמים (לא מצאו, הקהל הגיע דלוק מהבית) וניסו לסגור את המועדון בתואנה שרשיון ההפעלה של מכונת הסודה לא חודש בזמן… קהל הבאים היה מגוון להפליא: היפים, סטודנטים מ MIT והרווארד, סוחרי סמים, פרופסורים, דוגמניות, אופנוענים קשוחים, אמנים ואנשי בוהמה. איכשהו הפסיפס האנושי הזה הסתדר בהרמוניה יחסית וכמעט ולא היתה במקום אלימות.
כולם יודעים שהוולווט אנדרגראונד היא להקה ניו יורקית בכל רמ"ח אבריה, אבל פחות אנשים יודעים כמה לבוסטון היה תפקיד חשוב בהתפתחותה ובמיוחד למועדון ה Tea Party. קצת סטטיסטיקה: ב 68 מחתרת הקטיפה הופיעה שלוש פעמים בניו יורק, אבל לא פחות מ 15 פעם במועדון הבוסטוני. במשך חייה הדי קצרים של הלהקה היא ניגנה במסיבת התה יותר משלושים פעמים. אף יצא אלבום המתעד הופעות שהלהקה הקליטה במועדון בינואר 69. בכל פעם שהם הופיעו המקום היה מפוצץ. הקהל הבוסטוני ידע להעריך אותם בניגוד לזלזול המופגן של רוב המבקרים או הציבור הרחב. מכיוון שהסצינה הפסיכדלית בעיר תססה, קמו למועדון חיקויים ומתחרים. מקום חדש בשם The Crosstown Bus אירח את הדלתות (שכבר החלו לצבור פופולריות עם שידורו של Light my fire ברדיו) ואיים להיות פופולרי יותר ממסיבת התה שהציגה עוד הופעה של המחתרת. ריי ריפן הבעלים הרים טלפון לאנדי וורהול וביקש שיבוא לבוסטון לעשות סרט-הופעה במועדון באותו סוף השבוע. "אתה אפילו לא חייב לטעון את המצלמה בסרט" אמר ריי. למרבה ההפתעה וורהול קיבל את ההצעה ותור באורך של שלוש מאות מטר השתרך לפני הכניסה ברח' ברקלי מס' 53, ואוכלס בעיקר ע"י נערות צעירות שחלמו על נגיעה בתהילה. לא ברור אם וורהול אכן טען את המצלמה, לא נמצא תיעוד מצולם לאותה הופעה. לו ריד העיד פעם בראיון שה BTP היה המועדון האהוב עליו בכל היבשת.
כמה שבועות אחרי אותו מפגש מקרי עם לו ריד, קיבל Jonathan Richman מאביו מתנה. זו היתה גיטרה זולה שנשארה כפרס שאף אחד לא זכה בו במשחק בינגו ואביו קנה בעשרה דולר. ג'ונתן קיבל שיעורי גיטרה וטיפים מחברי המחתרת כשבילה עם הלהקה בחדר האחורי של המועדון. לעיתים היה לוקח אותם לסיבוב ברחובות בוסטון במכונית של אביו ואף הוזמן להצטרף למסיבות הרבות להן הלכו.
עם או בלי הגיטרה, ג'ונתן החל לכתוב שירים ולהופיע איפה שרק נתנו לו במה. הוא עבר לניו יורק, עבד בעבודות מזדמנות וניסה את מזלו כאמן (פעם אחת אף חימם את הוולווט אנדרגראונד). כשההצלחה סירבה להאיר לו פנים, נסע לטיול באירופה, שגם כלל עצירה בישראל, וחזר הביתה למסצ'וסטס. בבוסטון יצר קשר עם חבר ילדות, גיטריסט בשם John Felice, בסיסט בשם Rolfe Anderson, והמתופף David Robinson. להקת The Modern Lovers יצאה לדרך. לריצ'מן כבר היו מספר שירים באמתחתו והלהקה החלה להופיע בעיר. לאחר שסטודנט מהרווארד בשם Ernie Brooks החליף את הבסיסט וצורף הקלידן Jerry Harrison התייצב ההרכב. אנחנו מדברים על שנת 71. בשנתיים הבאות הלהקה צברה פופולריות רבה בבוסטון רבתי, לייבלים החלו להתעניין והחבורה טסה ללוס אנג'לס כדי להקליט דמואים לאלבום שבדרך. מי שהפיק חלק מההקלטות היה לא אחר מאשר ג'ון קייל (הקלטות אחרות הופקו גם הן ע"י מפיק נחשב - Kim Fowley).
כשמקשיבים להקלטות, אין בכלל ספק ממי הושפעו ה Modern Lovers עם הצליל הגולמי והשירה הכל כך לו רידית של ריצ'מן. אבל ב 73 ג'ונתן החליט לעשות שינוי בחייו, התחבר לטבע וגם הרגיש שהוא רוצה להוריד את הווליום וללכת לכיוון הרבה יותר אקוסטי. האלבום המתוכנן לא יצא לפועל ובתחילת 74 ההרכב התפרק.
תחשבו רגע על התקופה הזו, 72 עד 74 ואיפה העולם היה מבחינה מוזיקלית. אנשים עפו על יס ועל ג'נסיס והפרוג שלט בכיפה. מי בכלל התעניין ברוק מלוכלך ובסיסי שהזכיר הרבה יותר להקות גארז' מאמצע שנות הששים מאשר את הצליל הבומבסטי והמתוחכם שנתן את הטון.
פתאום בשנת 76, שלושה חדשים אחרי שג'ונתן מוציא אלבום בעל אופי שונה לחלוטין עם להקה חדשה תחת השם Jonathan Richman and the Modern Lovers , מחליטים ב Beserkley Records להוציא את אותו אלבום אבוד.
אין ספק שתזמון זה דבר חשוב. ב 76 לאנשים קצת נמאס מעודף החשיבות העצמית של הפרוגיסטים. מתחת לפני השטח החל לבעבע הפאנק והאלבום של TML שהיה סוג של פרוטו-פאנק, התלבש טוב על הלך הרוח. למעשה הלהקה היתה סנונית שבישרה על המהפכה הממשמשת ובאה. תקשיבו למשל לשיר שפותח את האלבום Roadrunner. זה השיר רוק היחיד שג'וני רוטן העיז להודות שהוא לא שונא… יש הטוענים שזה בעצם שיר הפאנק הראשון. כשמקשיבים למילים של ריצ'מן, אפשר למצוא בהם משהו מעט ילדותי, לא מתחכם ושובה לב. הוא כותב למשל על האהבה שלו לבוסטון וניו אינגלנד, על השמחה שמעורר בו הצליל של האוטו-גלידה שמגיע לשכונה או על איך פאבלו פיקאסו מצליח עם הגובה מטר ואסימון שלו לשבות בקסמו את כל הבנות ולא להיחשב Asshole כמו שאר הניאנדרטלים. אם כן, הרבה אחרי הפירוק, פתאום המוזיקה שלהם פורשת כנפיים וטסה היישר לעור התוף של דור חדש ועצבני של מאזינים. האלבום מקבל ביקורות מצויינות, נכנס לרשימות המאה או ה500 של מגזינים נחשבים ושירים רבים מתוכו זוכים לקאברים בידי אושיות רוקנרול ידועות.
למרות הצלחה מינורית למדי בקריירת הסולו שלו, ג'ונתן זכה שנית ב 15 דקות של תהילה כשהוזמן לכתוב, וגם לשחק בפתיח של הקומדיה הרומנטית There's Something About Mary. איך אפשר לשכוח את הסצינה בה מגיעה קמרון דיאז לדייט עם בן סטילר ושמה על שערה את ה"ג'ל" שנוטף מאוזנו של בן… אגב ג'ונתן מספר שצילום הסצינה על העץ זכורה לו כחוויה מפחידה למדי.
אבל לא רק ג'ונתן ריצ'מן המשיך עם המוסיקה אחרי שהמודרן לאברז נפחה את נשמתה (הוא מופיע עד היום במועדונים קטנים, עושה קטעים אקוסטיים בווליום נמוך בכדי לא לפגוע לעצמו בעור התוף). הקלידן ג'רי האריסון המשיך משם להצלחה יחד עם Talking Heads והמתופף דיויד רובינסון הצטרף למכוניות (The Cars ).
אני אוהב גם דברים מאוחרים יותר שג'ונתן עשה, אבל זה לא משתווה לאותו אלבום חד פעמי שנעשה אי שם בתחילת שנות השבעים תחת השפעה מחתרתית כבדה עם ה Modern Lovers. חתיכת יציאה.
עוד כמה קליפים לקינוח
