סליחה

התבקשתי לכתוב סליחה מעל גבי העיתון במסגרת פרוייקט סליחות ליום כיפור. רציתי לענות לעורכת: עזבי אותי באמש׳לך, מה לי ולזה? אבל יצא לי ״תני לי לחשוב על זה״ מנומס. בסוף כתבתי משהו...

חורף 1988, האינתיפאדה הראשונה, אני חייל בגדוד 50, לא מזמן סיימתי טירונות. הפלוגה נשארת שבת בבסיס בבית סאחור, כפר בשטחים צמוד לבית לחם, כוננות מבצעית. רק שניים מכל מחלקה יוצאים הביתה. אלון, שהגיע אלינו מהמסייעת מקבל פאס כי סבא שלו מת והוא חייב לצאת להלוייה. עוד כמה חיילים מנסים את מזלם. זיו רוצה לצאת ליום ההולדת של אחותו, עירד מספר שההורים חזרו מחו״ל והוא לא ראה אותם חודש וחצי. לי יש סוף סוף חברה. מישהי מהגרעין שעשתה של״ת בקיבוץ. אני חרמן אש, מתעב את המרדף חסר התוחלת אחרי ילדים בני שמונה שזורקים אבנים. מת, מת, מת להגיע הביתה. חניך תורן מסמן איקס על פתק ומקפל פתקים ריקים לכובע. הגרלת ״מספרי החיים״ נעשית אחרי שימון נשקים ואני קולט כתם שמן קטן על הפתק המיוחל. מזל שאני השני להוציא פתק מהכובע.

יצאתי עם אלון לתפוס טרמפים הביתה. מכונית של תושבים מהתנחלות אפרת עוצרת לנו. אבא, אמא וילד כבן שנתיים שתלתלי ראשו השחורים עדיין לא נגזזו. האמא בהריון מתקדם, יושבת בכיסא האחורי ליד בנה. אני מתיישב ליד הנהג שנוסע באיטיות מרגיזה. יאללה סע כבר, תן גז. ברדיו גלי צה״ל מנגנים את מלנכולי של הנטאשות. ליד שכונת גילה, בדיוק בפזמון, כשהירקון זורם ונשפך לים, נהג משאית חסר סבלנות שדבוק לנו לתחת יוצא לעקיפה בקו הפרדה רצוף. מכונית באה ממול ונהג המשאית חוזר למסלול בפתאומיות, פוגע בדופן האחורי של הרכב בעצמה ומעיף אותנו לשוליים. אני יוצא ללא פגע. כולם זוחלים איכשהו החוצה. הילד מתחיל לצרוח אבל נראה שהוא בסדר. אמא שלו נראית בהלם, מלאת זכוכיות ודם. מכוניות עוצרות לידינו, מנסות לעזור. אנחנו ב 88, כן? אין סלולרים. אני מבקש מנהג שעצר בצד שיקח אותי לטלפון ציבורי להזעיק אמבולנס ולוקח איתי את התיק. אחרי שאני מתקשר, הוא שואל אותי אם לקחת אותי לאנשהו ואני מבקש טרמפ לתחנת האוטובוס של ירושלים, נוטש את המערכה.

ביום ראשון אני פוגש את אלון. מסתבר שפינו אותו באמבולנס לבית החולים ומשם לתשאול במצ״ח. מכיוון שנהג המשאית היה פלסטיני, בדקו כיוון של פיגוע חבלני. האישה יצאה בשלום אבל איבדה את התינוק. בזמן שאני מבלה עם החברה בקיבוץ, כמעט ולא יוצא מהחדר, בקושי מגיח החוצה להגיד שלום להורים בקבלת שבת (אוקי, גם ולמחרת קפיצה קטנה למרכולית ול״כביסת חיילים״), אלון מפספס את ההלוויה של סבא שלו ואמא בהריון מאבדת את העובר. בכל פעם שאני שומע את ״מלנכולי״ אני נזכר בפתק עם האיקס, באלון, בילד הקטן בעל התלתלים ואימו ההריונית. 

 רגע, בואו נתחיל שוב. 

אני משכשך לי במים החמימים של שגרת יומי, מחובר לאזניות עם נויז קנסליישן, מרוכז בעצמי. סוג של עב״ם או סתם מאותגר רגשית. לא קשוב במיוחד לסבלו של הזולת. כשהתבקשתי לבקש סליחה מעל דפי העיתון, ניסיתי למצוא איזה סיפור דרמטי, מישהו שעשיתי לו עוול רציני. סיפור שרודף ומייסר אותי זמן רב. אולי מעשה מרמה או ריב רציני עם חבר לשעבר ונתק של שנים. יש לי כמובן שלדים בארון (וגם חבר לשעבר עם נתק של שנים), אבל אני כל כך לא מיומן בלריב כך שיש מצב שאנשים נמצאים איתי בברוגז ואני פשוט לא מודע לזה.

אולם גם ללא דרמות הוליווד, ודאי וודאי שיש אנשים שאני חייב להם סליחה. יש לי בכיס מכשיר מקולל שמסיח את דעתי אינספור פעמים. במקום להיות נוכח ולבלות עם המשפחה או חברים, אני מוצא את עצמי מציץ במסך, בודק הודעות ווטסאפ או איזו הערה מטופשת בפייסבוק ממישהו שאני בכלל לא מכיר. אז מגיע לטלי, לבנות ולחברים סליחה על העבמ״יות, הניתוק וחוסר הנוכחות האמיתית בהווה יחד עם האנשים שבאמת יקרים לי. 

אה, וגם סליחה לכם על שמרחתי אתכם עם הסיפור המצוץ מהאצבע איתו התחלתי...

שנה טובה

שנת תש״פ כמעט כאן, עוד רגע נכנסת, 

מציצה, מתלבטת, כולה מתרגשת

הבאבא בובה רוצה אותה לקבל וברגל ימין להתחיל

לא ניתן לה בנו כלל להתל ונבוא לקראתה בלי רעד וחיל

בגימטריה 780 רמזים היא נותנת, 

אז נתחיל בחישובים, רק קחו עט ומחברת 

״מה היא רוצה זאתי?״ נשאלת השאלה

אשר בגימטריה גם היא שבע מאות ושמונים מספרה

״זה תלוי רק בך״ התשובה במספרים מסתדרת

ואת זה אפילו ״ספונג׳ בוב סקוור פנטס״ יודע (מישהו חשב אחרת?)

אם כן, מאיפה אנחנו ״אמורים להתחיל״? שאלה מתבקשת

רמזים רבים הגימטריה נותנת

אם זה״צניחת האירו״, ״אימפיטש טראמפ״ ושאר זוטות אקטואליה

ואם כבר הזכרנו את טראמפ, 780 היא גם ״צדיק ורשע״, תחליטו לבד איפה הוא ואתם נמצאים על הסקאלה

תש״פ גם נותנת לנו ״מסרים משמים״, 

זוהי שנת ״אחדות משיח בא״ גם אם הוא מתמהמה בינתיים

יבוא יגיד איזה לץ, אל תהיה כזה סאחי

תש״פ בגימטריה זה כולה ״פיפי פיפי קקי קקי״

אומר לו בפשטות ״סגור את פיך״ או בקיצור סתום

זוהי שנת ״עלייה במדרגות״, עוד תראה מה ילד יום

ולסיום אאחל לכם חברים, שנה טובה ומוצלחת

שתהיה באמת אחלה בחלה ולא מבאסת תחת

שתהיה לכם שנה ״נמרצת״, כי גם זה בדיוק במספרים מסתדר

מקוה שתהיו ״מתעלסים כל הלילה״, מי צריך יותר???

המדריך לטרמפיסט בפלאיה

ג'יי פי לא הלך לברנינג-מן השנה. הוא נשאר בבית, לבש בגדים מגוחכים, עשה אוהל מאולתר בסלון, שפך על עצמו קמח כדי ליצור אפקט של אבק וסיים את הפרודיה המשעשעת Burning Man Staycation DIY בכך שאמר שהכי חשוב זה לספר איך היה בברנינג-מן שוב ושוב לכל חבריך אפילו אם הם בכלל לא שאלו...

התבקשתי לכתוב על חוויית הברנינג-מן שלי לעיתון. נושא לא פשוט. אם זה מפני שכל שנה כשאני מבקר שם החווייה היא אחרת לגמרי ואם זה מפני שבכל פעם שאני מנסה להביט לאחור ולעשות רפלקשן, אני מסתכל על מה שהיה בצורה אחרת. אגב אומרים שמה שקורה בברנינג-מן נשאר בברנינג-מן. אוקי, אז אומרים... 

אז אם במקרה חייזרים חטפו אתכם, אף אחד לא טרח לשלם דמי כופר או לשגר משלחת חילוץ ויצא שנעדרתם מכדור הארץ לתקופה ארוכה, קבלו סקירה קצרצרה שלא תעמוד אפילו בסטנדרטים הנמוכים של סיכומי התקציר שהשגתי ל"חטא ועונשו" בתיכון. סוג של מדריך לטרמפיסט על הפלאיה.

הברנינג-מן הוא ארוע בו קמה באמצע השום-כלום במדבר (שעתיים מזרחית לרינו במדינת נוואדה) עיר בשם בלק-רוק סיטי למשך שבוע אחד ומונה כשבעים או שמונים אלף "תושבים" (תחשבו אוכלוסיה בסדר גודל של קופרטינו). זהו מעין פסטיבל אליו נוהרים אנשים מכל רחבי העולם (כל הכרטיסים נמכרים בשניות ורשימת המתוסכלים שלא הצליחו להשיג כרטיס גדלה משנה לשנה). ה"עיר" מתקיימת על בסיס רשימת עשרה עקרונות הכוללים בין היתר Radical inclusion, כלומר פתיחות וקבלת האחר לסוגיו, נתינה ללא תמורה ("Gifting"), השתתפות פעילה (be a participant, not a spectator), דאגה עצמית לכל צרכיך (יש להביא מים ואוכל, לדאוג ללינה, לאגור את האשפה ולקחת אותה אתכם הביתה), ולאחר לכתכם אי השארת עקבות בשטח. בעיקרון, מרגע שנכנסתם תשכחו מהארנק משום שהכל מבוסס על נתינה (אוקי, אפשר לקנות קרח וקפה באוהל המרכזי, מה שנראה לי מיותר לחלוטין עם שלל המחנות שיציעו לכם קפה משובח בתמורה לחיבוק או חיוך). 

ה"עיר" מחולקת לשני אזורים: אזור המגורים בו נמצאים כל האוהלים, הטריילרים, הקראוונים ושאר אמצעי לינה, וה"פלאיה" - מרחב עצום עד האופק בו תמצאו מיצגי אמנות מדהימים, "מקדש" ומבנה עליו ממוקם האיש הבוער עצמו. 

מהרגע שהגעתם והחניתם את המכונית, התנייעות בשטח נעשית ברגל, על גבי אופניים או על כלי רכב שהם בעצם יצירות אמנות נוסעות. זה יכול להיות ספינת פיראטים המשמשת כמסיבה נוסעת עם מערכת הגברה ודי ג׳י, תמנון היורק אש מזרועותיו, דרקון, נעל, מיגדלור או אפילו מטף כיבוי אש ענקי אשר במקום לכבות שריפות, הוא יוצר אותן. אותם mutant vehicles מסתובבים בין המחנות וברחבי הפלאיה כאוות נפשם. 

אם החלטתם לקפוץ על רכב כזה, קחו בחשבון שלא יהיה לכם שמץ של מושג איפה תרדו ממנו ומה תפגשו שם, אבל זה בפרוש חלק מהעניין.

אצלי בעבודה יש לא מעט אנשים שבטוחים שהברנינג-מן זה בעצם חגיגה אחת גדולה של אורגיה וסמים. אז זהו, שלא. אתחיל עם הסקס.

זה שלא שאין מחנות ״אורגיות״, יש ויש, אבל זה ממש לא העיקר. בינות אלפי המחנות יש הכל מהכל, כך שפה ושם יש גם מחנות שעיקרן סקס. יש מקומות בהן ניתן למצוא מרחב מזמין לחילופי זוגות, יש מחנות בהן אפשר לעשות סדנאות טנטרה או לקבל הרצאה על העצמת אורגזמה נשית, יש מחנות סאדו מאזו בהם כל דכפין יכול לקבל מכות בישבן, הצלפה בשוט או לחוות קשירה בחבלים, תלוי הפוך וחסר אונים בין שמים וארץ. חבר שפגשתי על הפלאיה טוען ש: The Orgy dome is the tourist trap of burning man... ;-)

מכיוון ש BM הוא מקום בו אנשים באים בין השאר להשתחרר מכבלים ומה״אני״ היומיומי שלהם (יש אף כאלו שבוחרים לעצמם ״שם פלאיה״ ותוכלו לשוחח עם אנשים שיציגו את עצמם כ “Magic״ או ״Purple sunrise “ וכיוצא באלה...), וגם סתם כי חם, רבים בוחרים להשיל את בגדיהם ולהסתובב בלבוש אדם וחוה. אלא שבניגוד לאירועים בסן פרנסיסקו בהן רוב העירום הוא לא אטרקטיבי במיוחד, כאן תוכלו לשזוף את עיניכם בצעירים וצעירות המתדפדפים בכל ז'ורנל. כך שבהחלט יש אנרגיה מינית באוויר, אבל למען האמת, עם כל החום והאבק מסביב שנכנס לכל חור בגוף (ועל כך בהמשך…), זה לא בדיוק המקום האידיאלי לסקס. נראה לי שעדיף להיטען באנרגיה מינית על הפלאיה ואת הסקס הפרוע לשמור לבית :-)

עכשיו לגבי הסמים. את זה יש בשטח ולא מעט. כשאנשים בוגרים באים לשבוע שכולו גוד טיים עם מסיבות שנמשכות הרבה אחרי הזריחה, אין פלא שאפשר למצוא כמעט כל סם אפשרי. אממה, הפסטיבל נערך על אדמה פדרלית, ובנוסף לחוק הפדרלי, חוקי מדינת נוואדה חלים על הבלק-רוק סיטי ממש כפי שהם חלים על כל עיר אחרת במדינה, ככה שאפילו המריחואנה לא חוקית. יש בשטח שוטרים סמויים ויש מקרים בהן המשטרה מבצעת  חיפושים. בקיצור, מי שבוחר לקחת, לוקח זאת עם אותם סיכונים אותם הוא לוקח גם מחוץ למדבר.

ה BM הוא מקום בלתי מזמין בעליל. בשעות היום החום עלול להיות בלתי נסבל, ובלילות הטמפרטורות יכולות לצנוח לקרוב לאפס מעלות. אני זוכר שנה בה היה כל כך קר שדיוושנו על האופניים והיינו חייבים לעצור להתחמם בכל מדורה שנקרתה בדרכנו "הביתה" למאהל. בנוסף למזג האויר הקיצוני, לב הסיפור הוא האבק. האבק, הו האבק... אבקה לבנה ודקיקה שנכנסת לכל מקום, סודקת את כפות הרגליים ונכנסת לריאות. כשתחזרו הביתה, האבק יישאר על ציוד הקמפינג כמזכרת מהפלאיה הרבה אחרי שתשכחו שבכלל הייתם שם. לעיתים סופות אבק המכונות Whiteouts מעיפות מכל הבא ליד ועוטפות את כל השטח בלבן. כל מי שמסתובב על הפלאיה חייב להצטייד במסכת הגנה ובמשקפי אבק. גם העיתוי הוא בעייתי. השבוע שלפני הלייבור דיי יוצא בדיוק אחרי שנפתחה שנת הלימודים ורוב אסיפות ההורים ומפגשי ה back to school החברתיים מתרחשים ממש באותו שבוע. אבל למרות הקשיים, ולמרות שמחיר הכרטיס לא זול, הביקוש גדול בהרבה מההיצע, וספסרים חסרי עכבות מציעים כרטיסים במחירים מופרזים. אגב השנה, מזג האויר היה ידידותי יחסית ולא חווינו סופות אבק קיצוניות. למען האמת יש באבק הזה גם קסם וכולם נראים כאילו הם ניצבים בצילומי סרט ההמשך למקס הלוחם בדרכים.    

כמה מילים על התמקמות והתארגנות: בפעמיים הראשונות בהן הגעתי ל BM ישנתי באוהל. תכל׳ס זה היה ממש לא קל. רוחות איימו לעקור את היתדות ולהעיף את הסככה המצ'וקמקת שאילתרנו מעל האוהל. החום בבוקר היה בלתי נסבל ולא משנה אם הייתי חוזר מבילוי לילי בחמש בבוקר, החום לא נתן לי להמשיך לישון אחרי שמונה. בהמשך התברגנתי וקנינו עם עוד משפחה טריילר (RV לכל דבר רק נגרר במקום ממונע). זה היה שדרוג רציני. מי שרוצה לשכור RV לשבוע המדובר חייב לעשות זאת המון זמן מראש (הרבה פעמים עןד לפני שהוא יודע אם בכלל יש לו כרטיס) ולהיפרד ממשהו כמו $4000 (אין חברת RV בחוף המערבי שלא מודעת לאן הולכים הרכבים באותו שבוע…). כשהטריילר התחיל להראות סימני גסיסה ומכרנו אותו, בניתי עם כמה חברים הקסה-יורט. מדובר במבנה משושה בצבע כסף העשוי מלוחות בידוד. מביאים את הכל מקופל כמו אקורדיון ואחרי כשעה עבודה, מול עינינו עומד חדרון לתפארת מרווח ומבודד מפגעי מזג האוויר. זה פתרון ממש לא רע למי שרוצה להימנע מעלויות ה RV. 

לפני שמגיעים לפסטיבל נשאלת השאלה האם להתחבר למחנה רשמי ומסודר או להתארגן באופן עצמאי. להגיע עם מחנה רשמי חוסך חלק גדול מבלגן ההתארגנות. אתם יודעים איפה תתמקמו (המחנות המסודרים מקבלים כתובת מראש וצוות חלוץ מגיע שבוע-שבועיים קודם כדי להקים את המחנה) ולרוב תמורת דמי השתתפות תקבלו מטבח, מקלחות ואולי גם איזו זולה מרכזית השייכת לתושבי המחנה. להיות חלק ממחנה אומר גם לקחת חלק בפעילויות שהוא מציע ולהיכנס לרשימת התורנויות. ייתכן ותמצאו את עצמכם בעמדת הברמן או סתם מפנים אשפה, אבל בכל מקרה זאת הזדמנות מצוינת להכיר אנשים חדשים איתם תבלו במשך השבוע הקרוב. אני תמיד הגעתי באופן עצמאי. יחד עם חברי למחנה היינו מוצאים שטח פנוי ב"פרברים", עושים הכרות עם השכנים ומקימים את הזולה שלנו. ה"נתינה" שלנו לעולם היתה הקמת זולה בדואית קטנה בשם Hell's Cafe עם סככת צל, שטיחים וכריות שהגישה קפה עם הל, בקלאוות ונרגילה (שעמדה מיותמת רוב הזמן). "פתחנו" רק מתי שהתחשק לנו ובעצם הקפה שימש כמעין נקודת מפגש שכונתית קטנה. השנה החלטתי "להרחיב את העסק" ולפנות לקהל שיש לו ישיבות על הראש, לו"ז צפוף, ואין לו זמן לשבת בניחותא על כוס קפה. הוספנו חלון הזמנות דרייב-אין עם טלפון הזמנות עשוי כוס אשל וחוט שפגט (זה היתרון בהגעה מהסיליקון וואלי, אפשר להצטייד במיטב חידושי הטכנולוגיה) ואפשרנו הזמנת קפה to go על האופניים (אין צורך לציין שהעמדה נותרה מיותמת). אגב הנתינה יכולה להיות כל דבר ואף יש דוכן בו אפשר לקבל אינפורמציה היכן צריך מתנדבים. חבר שהיה איתי לפני כמה שנים החליט להיות מוכר ארטיקים בחוף הים. הוא הביא צידנית קלקר מלאה קרטיבים וארטיקים, ועם כובע שמש רחב שוליים חילק לעוברים ושבים בשיא החום קרטיבים קרים תוך כדי שהוא צועק (בעיברית) "קרטיב, ארטיק, שוקו-בננה, לימון".  

נשאלת השאלה מה עושים בברנינג-מן? התשובה היא שעושים כל מה שרוצים ואפשר גם לא לעשות כלום. יש כל כך הרבה דברים מגניבים שקורים במקביל, כך שלא מעט בתולים שלהם זו הפעם הראשונה, מפתחים FOMO (שזה  Fear Of Missing Out ). אני אהבתי לפתוח את הבוקר עם עלעול בחוברת התכנייה, ועם הקפה של הבוקר לשקוע בהשתעשעות מחשבתית ללכת לכל מיני אירועים מפתים או הזויים, מתוך ידיעה שהסיכוי שאגיע למחוז חפצי הוא קלוש למדי. רוב הסיכוי שאתפתה בדרך, אסטה מהתכנית המקורית ואחווה חוויות שונות לגמרי. בכלל אני חושב שחוסר התכנון הוא חלק מהותי מהעניין. זה טוב לתת לעצמך ללכת לאיבוד. אם באים עם בן זוג או עם חברים, הייתי ממליץ לשחרר, לא להיצמד כל הזמן. זה אמנם כיף לבלות עם בני הזוג או עם חברים קרובים אבל זאת גם הזדמנות להיות באינטראקציה עם זרים גמורים. לעיתים מצאתי את עצמי מפתח שיחות מלב אל לב עם אנשים מקריים שרק עתה פגשתי וסביר להניח שלא אראה עוד לעולם.

לכל מי שמתחבר ליוגה, מדיטציה, ריקודי קונטקט, Ecstatic dance או Five rhythms וכיוצא באלה, הברנינג-מן הוא גן עדן. זה גם יופי של מקום לקבל מסאז'ים או שלל טיפולים אחרים. באופן כללי יש BM של היום ו BM של הלילה ומדובר בשתי חיות שונות לחלוטין. ויש גם את ה"מקדש". המקדש הוא מבנה באמצע הפלאיה (הוא נשרף ביום ראשון ומסמל את סוף החגיגות) שבו אנשים מתחברים לצד היותר רוחני או אף לכאב. רבים תולים תמונות של מכרים וכותבים הספדים לחברים ובני משפחה שכבר לא נמצאים איתנו. אפשר לשמוע שם לא מעט בכי והוא עומד כמעין אי בודד, כל כך מנוגד לכל ההדוניזם שמסביב.    

בשבת בערב נערך אירוע השיא של השבוע - שריפת האיש. כל השבט מתכנס במעגל ענקי מסביב לפסל העץ של האיש הבוער. רקדנים ורקדניות מבצעים מופעי אש, כל הרכבים האמנותיים מתכנסים במעגל ההיקפי ויש באוויר איזו תחושה של חוויה פגאנית. כאילו שבט קדום מתכנס סביב האש לטקס דתי. באיזשהו שלב מתרוממות ידי האיש והוא מתחיל לבעור לקול תשואות הקהל. השמים נצבעים בזיקוקים וכולם מחכים שהמבנה העולה באש ישרף כליל והאיש יפול. אודה שיש לי תחושה אמביוולנטית לכל הסיפור. מצד אחד יש באמת משהו מיסטי בעוצמה של כל כך הרבה אנשים במעגל ענקי סביב האש, אבל מצד שני הזיקוקים נותנים לי תחושה מסחרית כאילו אני בחגיגות הרביעי ביולי. בעיני הברן הוא הרבה יותר היצירתיות, המפגש עם האנשים והפעילות במחנות מאשר שריפת האיש.

קבלו כמה אנקדוטות וחוויות מהברן האישי שלי: 

שכנינו למאהל היו זוג צעיר ויפה מאורגון שהפכו לבני בית בזולה הקטנה שלנו. באחד הימים הם המליצו לנו בחום לא לפספס מופע קרקס אליו הגיעו לגמרי במקרה. ״יש להגיע חצי שעה לפני הזמן לרחוב 3:00 פינת A ולעמוד בתור״. למרות שמעולם לא היינו טובים בהצמדות לתכניות, הפעם החלטנו להראות דבקות במשימה. זה הוכיח את עצמו ביג טיים. נכנסנו לאוהל קרקס גדול (מזל שהגענו מבעוד מועד, בקושי היה לנו מקום) וחווינו מופע שאפשר לסכם אותו רק במילה אחת: וואו!. מדובר באמני קרקס אוסטרלים שיש להם מופע סירק-דה-סוליי בווגאס. הם עשו מופע פשוט מדהים עם כל פלאי האקרובטיקה והיצירתיות של מופע סירק-דה-סוליי רגיל אבל מכיוון שמדובר בברנינג-מן, גם הוסיפו טוויסט קינקי וארוטיקה. לפתע בין כל החזות החשופים והבדיחות המיניות, עולה לבמה ילדה יפה כבת 12 ועושה מופע אקרובטי משמיט לסטות. בסוף המופע מעלים מקל הליכה מחובר לבסיס יציב על הבמה והילדה עושה מעין עמידת ידיים, אלא שבמקום להרים את עצמה בידים, את כל משקל גופה היא מחזיקה בפה כשהיא נושכת את קצה מקל ההליכה. מיד חשבתי על ביתי הקטנה, שהיא בערך בת גילה, ואם הייתי נותן לה להשתתף במופע קרקס שכזה (סביר להניח שלא…). אגב מסתבר שבאותו מחנה חבר שף של מסעדת יוקרה עטורת כוכבי מישלן בווגאס והוא מפנק בכל ערב בארוחת גורמה את 60 ברי המזל שהגיעו ראשונים לאוהל הקרקס.

באחד הערבים חזרתי גמור משיטוטי בין יצירות האמנות על הפלאיה. אני לא יודע אם התייבשתי או שפשוט ערבבתי יותר מדי משקאות (כל רגע מישהו על הדרך מציע לך קוקטייל ומזמין אותך להצטרף למסיבה כלשהי). בכל מקרה, אמרתי לחברים שיצאו בלעדי ונשפכתי על המיטה. התעוררתי באחת לפנות בוקר וידעתי שאין סיכוי שאצליח לישון עד הבוקר, לכן עדיף שאצא לשיטוט לילי, אבל הפעם אצא נקי ( "סאחי")  ולא אתפתה לשום הצעות אלכוהוליות ואחרות. מצאתי את עצמי עובר ממסיבה למסיבה בינות אלפי חוגגים אבל לא הצלחתי להתחבר לכלום. למרות כל האורות הצבעוניים, הביטים האלקטרונים באזנים, מוקף באנשים יפים עם שלל בגדיהם המהממים,הרגשתי מנותק ובודד. מסביבי כל הפלאיה באטרף כאילו אין מחר כמו דיסנילנד על סטרואידים, ואני מה אני איפה אני? בזמן שאני מדווש על אופני שמעתי מוזיקת ג'ז ששאבה אותי היישר לאוהל ה Jazz Cafe. התפרקדתי על ספה ונתתי לצלילים לשטוף אותי. קלידנית ביישנית שבקושי שמתי קודם לב לנוכחותה על הבמה, התקדמה לעמדת המיקרופון והחלה לשיר בקול מדהים בצרפתית את La vie en rose של אדית פיאף. היא אפילו שלפה חצוצרה ועשתה סולו נהדר. זוג אלגנטי החל לרקוד סלואו לפני הבמה. כמה צרפתים שישבו לידי הדליקו סיגריות והעשן באויר יחד עם הצלילים וכל התפאורה העיפו אותי במנהרת הזמן היישר לבר אפלולי בפאריז של שנות השלושים. בסוף השיר הבחורה שרקדה סלואו, שחורה יפיפיה, שנראית כמו נסיכה אפריקנית, ביקשה לעלות לשיר. היא עשתה את Over the rainbow. באיזשהו שלב הקצב התגבר, הרחבה התמלאה ברוקדים והשיר הפך לאילתור ראפ מגניב שנמשך כחצי שעה. הלילה שהתחיל כה אומלל שינה כליל את פניו. לא רציתי שזה יגמר לעולם.   

  

בערב שבת נערכה קבלת שבת במחנה Milk & Honey. מאות צעירים (לאו דוקא יהודים) התכנסו לטקס ולאחריו לארוחת ערב שישי. על הבמה ניהלו את הטקס חבר'ה צעירים עם כלי נגינה ושרו יחד עם הקהל שירי שבת. בחור סיפר על רבה עימה היה לו קשר חזק שהלכה לעולמה השנה. אותה אישה היתה אחת מחמש הנשים הראשונות שהוסמכו לרבנות ותפקידה הראשון היה בעבודה עם קהילת חרשים. לזיכרה הוא לימד אותנו את תפילת "שמע ישראל" בשפת הסימנים. צעיר נוסף עלה לדבר על פרשת השבוע. אני לא יודע אם מדובר ברבנים מוסמכים או בסתם פעילים יהודים מהקהילה אבל מאוד התרשמתי מרהיטות הדוברים. אותו בחור, שעלה לבמה ללא חולצה, סיפר שהוא חשב על מה הוא רוצה להגיד על פרשת השבוע בעודו עומד בכניסה ל orgy dome (אם זה לא ברנינג-מן, אז מה כן?...)  

פרשת השבוע היתה פרשת "ראה" העוסקת בין היתר בחוקי המתן לאביונים ולכוהני בית המקדש. הצעיר על הבמה שאל מדוע בעצם יש צורך לעזוב הכל וללכת עד בית המקדש בירושלים בכדי לתת לאביונים. לא פשוט יותר לתת לאביונים אשר נמצאים סביבנו (עניי עירך קודמים)? התשובה שהוא נתן היא שנתינה היא דבר מדבק. כשקבוצת אנשים מתכנסת ומראה נדיבות וטוב לב, האנרגיה נטענת והרצון לעזור לעניי עירך רק גובר. בזה הוא בעצם סגר לי איזו פינה. מעבר לכל המסיבות, האמנות, האנשים היפים המוסיקה והכיף, יש איזו אנרגיה באוויר שטוענת אותנו. אולי בגלל זה כל האנשים נראים בצילומים כל כך יפים למרות כל האבק. הרצון לתת ולחלוק, החיבוקים והאהבה והפתיחות לקבל אנשים באשר הם, גם אם הם זרים גמורים זה דבר מדבק. לוקח לא מעט זמן לאנרגיה הזו להתפוגג. לא סתם מצאתי את עצמי כמה ימים אחרי שחזרתי לעמק, רוקד באמצע טריידר ג'ו סתם כך, רק כי ברמקולים היה שיר מגניב.

את האנרגיה הזו' ג'יי פי שנשאר בבית בחופשת ה Burning Man Staycation לא יוכל לקבל, ולא חשוב כמה שקיות קמח הוא ישפוך לעצמו על הראש...

אלון נחושתן

אנחנו חיים בעולם קטן. מה זה קטן, פיצפון. אני לא מדבר על זה שתוך כדי שיחה קצרה עם שכני למושב בטיסה ארצה מספרד אנחנו מייד מגלים, ממש בלי להתכוון לכך, מכרים משותפים, זה כבר לא מעורר בי השתאות. 

אבל כשאני מספר לאחותי בזמן שאנו שוהים יחד בצימר במפגש משפחתי בגליל העליון שקבעתי לראיין הערב יוצר ומוזיקאי מעניין שחי בניו יורק ומגיע להופיע באזורנו בשם אלון נחושתן, אני מקבל בתגובה ״אני מכירה את אלון. אפילו עבדנו יחד. הוא יצר את המוזיקה לאחד המופעים של הלהקה שלי כשיצרתי בניו יורק״, זה כבר מצדיק לפחות ״וואלה?״ מופתע.

אני מצרף את אחותי לשיחה עם אלון והשיחה נפתחת  כשיחת מכרים ותיקה. מה שלומך? איפה אתה חי עכשיו? ואפילו שאלות פולניות טיפוסיות כגון: התחתנת? יש לך ילדים?... אנחנו עוברים לדבר על הקשר של אלון לאלה שחיה איתנו בעמק הסיליקון, היתה איתו בתיכון בראשון והיא זו שקישרה ביננו לקראת בואו. 

לפני שאתחיל בראיון, סטייה קלה מהנושא: אחותי הגיעה לניו יורק בעקבות הפוסט דוקטורט של בן זוגה בשיא קריירת המחול שלה. היא הקימה להקה וייצרה לא מעט מופעי מחול/תנועה שקצרו שבחים וזכו בפרסים ברחבי העולם (ביקורות אוהדות בניו יורק טיימס מייד תויקו לקלסר ע״י הורי הגאים...). בעבודתה Iodine, שיתפה פעולה עם אלון נחושתן שהיה אז אמן צעיר יחסית, למרות שכבר אז הקליט בלייבל ואף ניגן עם האמן הידוע ג׳ון זורן. אלון כתב וניגן את הפסקול לעבודה. אוקי, מספיק עם השואו אוף המשפחתי, הכתבה היא על אלון, לא על אחותי... 

אהלן אלון, ספר קצת על הדרך שעשית מתיכון בראשון לניו יורק ובימות הפסטיבלים ברחבי העולם. התחלת בכלל עם מוזיקה קלאסית, נכון?

כתבתי, ואני עדיין כותב מוזיקה קלאסית. בארץ לא היה כל כך איפה ללמוד. כיום לתלמידים הישראלים יש הרבה יותר אפשרויות. הלכתי למורים פרטיים בזמן שלמדתי קומפוזיציה קלאסית, אבל במסגרת הלימודים בבוסטון הלכתי למגמת Contemporary composition ושם בעצם שילבתי בין הידע שלי במוזיקה קלאסית לבין ג׳ז.

מלבד ג׳ז אני הולך לכיוונים שונים. בעיני אי אפשר לגור בניו יורק ולא לפזול לכיוונים שונים. בבוקר אני מנגן פסנתר עם להקת מחול, בצהריים אני מלמד ומרצה ובערב יש לי הופעות. זה אורח חיים כזה של מוזיקאי, שזה אגב לא שונה ממה שאמנים בארץ עושים, זה לרוץ בטירוף, אבל זה מה שצריך לעשות כדי לשרוד כמוזיקאי.

מה אתה מלמד? 

אני מלמד כתיבה יצירתית. יש לי גיג בפילהרמונית של ניו יורק. מלמד מלחינים צעירים איך לכתוב מוזיקה, וזה מתפרש על הרבה ז'אנרים. הרקע שלי עם תואר ראשון במוסיקה קלאסית ותואר שני בג׳ז וקומפוזיציה לא מגביל אותי להתמקד בז׳אנר אחד. זה גם מה שאני מנסה להראות לתלמידים שלי, שלא צריך להיות מוגבלים לז׳אנר ספציפי.

אני חוזר למה שאמרת על זה שבעצם היה קשה ללמוד בארץ. זה מעניין. אני חשבתי שאחרי ההצלחה של הפלטינה בתחילת שנות השבעים (אפילו הצלחה בינלאומית, הם הופיעו בפסטיבל מונטריי), ציפיתי שהג׳ז יקבל בארץ את הכבוד הראוי.

הפלטינה הצליחו אבל הם לא השאירו אחריהם מורשת. אהרלה (קמינסקי) ממשיך לנגן ונחום (פרפרקוביץ) המשיך ללמד, אבל ה boost הרציני הגיע הרבה יותר מאוחר. הפריחה שיש היום מורכבת מלא מעט נגנים שלמדו בניו יורק וחזרו לארץ ללמד. כיום אפשר לשמוע ג'אז במועדונים בכל רחבי הארץ באופן כמעט יומיומי.

יש עכשיו טרנד של הופעות אינטימיות שאנשים מארחים אצלם בסלון…

כן. אני הופעתי בהופעה הראשונה בסלון. לצערי בן שלו כתב על זה ביקורת לא מחמיאה ב״גלריה״...  זה היה מאוד לא מאורגן. עם הזמן הז׳אנר השתכלל וזה ממש נחמד. הופעתי כמה פעמים. אחת הבעיות זה שאין לך שליטה על הציוד שתקבל. באחד הבתים למשל, נאלצתי לנגן על פסנתר מאוד מצ'וקמק אבל מאז הדברים השתדרגו.

מלבד פסנתר, על איזה כלים אתה מנגן? יש לך איזה כלי מועדף?

אני מנגן על המון כלים. אני אוהב להלחין לקלרינט שהוא כלי מאוד יהודי. אני מלחין גם לסקסופון, כלי מיתר ואני אוהב לכתוב מוזיקה לכלים שאני לא מנגן.

אפרופו מוזיקה יהודית. כשהקשבתי לדיסקים שלך, שמעתי השפעות יהודיות וישראליות בחלק מהקטעים. אתה הולך לגעת בכיוון הזה בביקורך אצלינו?

בברקלי אני הולך לעשות סדנה של אילתור דרך המזרח התיכון (סדנה שכבר עשיתי בעבר וקראו לי שוב כי זה היה מוצלח). זו סדנה שתוכל לעניין נגנים יהודים או ישראלים שמעוניינים ללמוד לאלתר באמצעות סולמות ים תיכוניים, אם זה דרך התרבות של המוזיקה היהודית או דרך המוזיקה הערבית. יש סולמות מאוד מורכבים והיתה אינטראקציה. למשל  בתקופת האנדלוס באיבריה התרבות היהודית והערבית היו ביחד. עד היום אתה יכול לשמוע את החזן בבית כנסת ספרדי מאלתר בסולמות שהם ערביים לחלוטין. 

ג׳ז (ובעצם כמעט כל מוזיקה) היא אוניברסלית. אתה מופיע במקומות שונים בעולם. אתה מרגיש הבדל בין הקהלים?

בהחלט. הקהל הניו יורקי הוא קהל עייף, והוא לא מתלהב במיוחד, קהל קשוח. ככל שאני מתרחק אני נהנה יותר. למשל כשאני עולה צפונה לקנדה, הגישה שונה ויש הרבה יותר התלהבות. אנשים נהנים ומריעים. זה במיוחד בולט כשאני מופיע במקומות אקזוטים כמו הפיליפינים או סין או יפן. הקהל פשוט יוצא מגדרו. שם יש פחות חשיפה והג׳אז פחות ממוסד. לאט לאט הכפר הופך להיות גלובלי אבל בינתיים עדיין אפשר לחדש ולהיחשף לקהל שפתוח וצמא למוזיקה הזו.

אתה בא מבית מוזיקלי?

כן. אמא שלי היא מורה לריתמיקה ופסנתר. היא היתה סוחבת אותי לשיעורים שהיא היתה מלמדת בקונסרבטוריון. אני באתי מבית עם משמעת קלאסית של לנגן כל יום, אמא שלי רוסיה והיא באה מהאסכולה הרוסית הקפדנית עם המשמעת וכל מה שכרוך בזה.

הייתי מצפה ממך למרוד ולהפוך לפאנקיסט או משהו כזה…

באמת לא אהבתי את זה. זו הסיבה שהפכתי למוזיקאי שלא אוהב להתאמן בצורה סדירה ולא אוהב לנגן את התווים כמו שצריך, ככה שבהחלט מרדתי. היו לנו מאבקים מאוד רציניים בבית. בסופו של דבר כשעזבו אותי בשקט ולא הכריחו אותי להתאמן בין שתיים לארבע, האהבה האמיתית למוזיקה התחילה.

ועכשיו אמא שלך אוהבת את מה שאתה עושה?

היא מתעדכנת. בשנה שעברה כתבתי אופרה. כתבתי שם גם את סיפור העלילה והפקתי. שלחתי להורים שלי את הדי וי די כי הם לא יכלו להגיע לפרימיירה בניו יורק. זאת הפקה תיאטרלית עם שחקנים, תלבושות, נגנים, מקהלה. אני חושב שהם מאוד אהבו. אולי זה יגיע לארץ יום אחד…

שאלה שאני תמיד אוהב לשאול את המרואיינים: מה אתה שומע היום? יש לך איזו המלצה ספציפית למשהו שהלהיב אותך לאחרונה?

בתור מוזיקאי אני רואה הופעות 365 בשנה. כשאני לא מופיע אני הולך להופעות של חברים, ואם לא זה אני פשוט הולך לשמוע דברים אחרים שמעניינים אותי. אתמול הייתי בפארק בברוקלין וראיתי אמן אפריקאי ותיק ממאלי בשם Salif Keita שהוא מהמייסדים של האפרו פופ והתחיל עוד בשנות הששים. המוזיקה ממאלי, למרות שהיא לא קרובה  לג'אז, אפשר ללמוד ממנה המון, למשל במבנה ההרמוני.  זו היתה הפקה גרנדיוזית ומנגנים בכל מיני כלים, קלידים, גיטרות, כלי הקשה. מומלץ מאוד.  אפרופו המלצות, הייתי במשך כמה שבועות ״כתבנו לענייני תרבות״ בניו יורק של תאגיד ״כאן״ הישראלי והמלצתי על המון הופעות.

מיהם הגיבורים המוזיקלים שלך?

בג'אז אני כמובן אוהב את פסנתרני הג'אז הגדולים, למשל צ׳יק (קוריאה), והרבי (הנקוק) וקית׳ (ג'ארת),  ומקוי (טרנר) וכל הנגנים שאנחנו שומעים בתקליטים, אבל אני גם מאוד אוהב הרבה נגנים פחות ידועים. מכיוון שאני כותב אני גם מאוד מושפע מהמלחינים הדגולים. אם להסתכל אחורה, דיוק אלינגטון ובילי סטרייהורן הם אולי השניים הגדולים ביותר מבחינת כתיבה לתזמורת ג׳אז. כשאני מסתכל ביוטיוב על הופעות משנות השלושים והארבעים והחמישים, אני רואה כמה הם היו חדשניים. מדהים שהמוזיקה שהם עשו אז עדיין רלוונטית היום. דיוק התחיל לכתוב בסביבות 1919, ואם משהו עדיין מדבר אלינו אחרי מאה שנה, בתקופה בה הכל מתיישן בשניות, זה אומר משהו.

ספר לנו על ההופעות שצפויות לנו באזור המפרץ.

אני מגיע לסופשבוע אינטנסיבי של ארבע הופעות.

ביום שבת בבוקר אני מופיע בפסטיבל הפסנתר.  בערב אני בסן חוזה עם רביעיית הג׳ז שלי. אני מאוד ממליץ. בראשון בבוקר אני מעביר סדנה בברקלי ובערב אני באוקלנד עם הלהקה שלי. 

ספר קצת על הלהקה שלך.

אלו חבר׳ה שאני מכיר את חלקם מהלימודים בבוסטון, חלקם מהנגינה בניו יורק וחלקם מהביקורים הקודמים בסן פרנסיסקו. יש בינינו כימיה מצוינת ואנחנו מאוד אוהבים לנגן יחד. אגב, זה כבר הביקור החמישי שלי באזור.

אני חוזר מחופשת מולדת יום  מאוחר יותר ונאלץ לפספס את הסיבוב הזה, אבל אם נשארתם באזור, אני ממליץ בחום להגיע לאחת ההופעות או הסדנאות שאלון מעביר. 

שבת שלום!

הופעות חיות של אלון בכל מיני הרכבים:

https://youtu.be/HACnr90FGkE 

https://youtu.be/rWhWvP_2xb8 

https://youtu.be/_XL9EgHHLCA 

https://youtu.be/2gG5cBktI68