מי לא מכיר את הקינקס? מממ, אני לא רואה אף יד באוויר. אבל למרות הלהיטים והפרסום יש לי הרגשה שהקינקס היא אחת הלהקות הפחות מוערכות בסביבה. הם מעולם לא זכו לרמת ההערצה בה זכו חבריהם מהאבנים והחיפושיות וגם לא בתדמית הקולית של המי או לד זפלין.
אני לא מומחה בתחום ורחוק מלהכיר את כל הדיסקוגרפיה שלהם, אבל בתקופה האחרונה בכל פעם שאני נכנס לרכב לנסיעה ארוכה במרחבים, האצבעות על הטלפון בוחרות מעצמן איזה קינקס ישן.
בצעירותי לא ממש הכרתי את החבורה הבריטית. שלום שלום, לא יותר. הכרתי בעיקר את הלהיטים: לולה, You really got me
וכל מה שכולם מכירים, אבל לא מעבר. רק הרבה שנים אחר כך נפגשתי עם אגודת שימור הכפר הירוק. אלבום מופלא שלרוע המזל יצא בדיוק באותו היום בו יצא האלבום הלבן ונשאר בצילו. משם דילגתי קדימה ואחורה לכל מה שהם הוציאו " Percy" בין 65 ל 70.
באחד הביקורים בחנות התקליטים ״השריטה״ שבקיבוץ מעברות, חבר דחף לידי את
. ״זאת חתיכת יציאה״ אמר וצדק. פסקול מגניב לאיזה סרט אירוטי נשכח (לא ראיתי), שחגג לא מזמן יובל
הפעם אני רוצה לציין יובל (לא בדיוק, קצת הקדמתי, אבל אל תהיו קטנוניים) לאלבום שקצת נחבא אל הכלים, ובאותה הזדמנות גם להמליץ על ספר איתו ביליתי לאחרונה.
שנת 71 הפגיזה. לסטונס היו אצבעות דביקות, לד זפלין הוציאה את הרביעי (ולמרות שדי נמאס לטפס על המדרגות לגן עדן, זה עדיין אלבום תותחי), המי עם Who’s Next והיו עוד רבים וטובים. אבל בניגוד לרוק הבומבסטי שמסביב, הקינקס לוקחים כיוון אחר. ב 68 כשכולם מסביב עשו פסיכדליה ריי דיוויס חזר לשורשים בקאנטרי האנגלי, וכשכולם הושפעו מאמריקה ואפילו ניסו לסגל מבטא אמריקאי, הוא היה בריטי עד לעצמות. והנה ב 71 פתאום הוא נזכר שמעניין אותו מה קורה בצד השני של השלולית. הוא מביא לנו קצת קאנטרי, כלי נשיפה ניו-אורלינסיים וסיפורים על אחת שגרה באיזה חור אבל חולמת שהיא באוקלהומה (בגלל המחזמר) או כוכבת הוליוודית. אפילו בשם האלבום, Muswell Hillbillies, הוא עושה חיבור של שם השכונה אליה משפחתו עברה. Muswell Hill, כשלונדון, עם כל הג'נטריפיקציה, נעשתה יקרה מדי, עם אותם הילבילים אמריקאים של המיד-ווסט והדרום.
האלבום Muswell Hillbillies הוא בעצם האחרון בתור הזהב שהתחיל אי שם ב 66 עם Face to face או ב 65 עם Kontroversy והמשיך דרך אלבומים נפלאים כמו Something else, אגודת הכפר הירוק שכבר הזכרתי, וארתור. מוסוול הילביליז הגיע אחרי ההצלחה האדירה של לולה שנה קודם. הוא בטח לא הטוב ביותר מהאלבומים שציינתי, אבל יש לי הרגשה שהוא הפחות מוכר מביניהם.
הקינקס בדיוק סיימו חוזה עם פאי רקורדס וחתמו חוזה עם RCA. האלבום היה כישלון מסחרי צורב. הביקורות הטובות הגיעו רובן באיחור אופנתי של כמה שנים. הנושאים שהעסיקו את ריי דיוויס היו תסכול מהחיים הסכיזופרניים במאה ה-20 (סכיזופרניה מופיעה בשני השירים הראשונים. מישהו אמר קינג קרימזון?…). יש גם לא מעט פרנויה, למשל: "The milkman's a spy and the grocer keeps on following me/ And the woman next door's an undercover for the KGB." יש באלבום ביטוי לייאוש של אנשי הצווארון הכחול, יש אלכוהוליזם (נושא אותו מכיר ריי דיוויס באופן אישי, אפילו עטיפת האלבום מצולמת בפאב, לא רחוק משכונת מוסוויל היל), ג'נטריפיקציה, וכאמור פזילה ליבשת שמעבר לאוקיינוס. יש גם שיר פארודי על האובססיה הבריטית לכוס התה (התה יביא מזור להכל, מצהבת ועד מים בברכיים, ממש כמו שהכורכום מרפא הכל בפרדס חנה/ כרכור).
מלבד האחים דיוויס ושאר חברי הלהקה, האלבום קיבל תוספת של כמה נגני כלי נשיפה שהביאו לאולפן חצוצרה (בה ניגן הג׳זיסט המצוין מייק קוטון), טובה, טרומבון, סקסופון וקלרינט. התוספת הזאת נתנה לחלק מהשירים וייב של רגטיים כאילו אנחנו נמצאים בביצות של לואיזיאנה ולא בדאון טאון לונדון.
כדי להיכנס לעולמו של ריי דיוויס הייתי ממליץ לכם על ספר בו נתקלתי רק לאחרונה: X-ray. מדובר באוטוביוגרפיה/ממואר מסוג קצת אחר. הספר זורק אותנו כעשרים שנה לעתיד בו ריי דיוויס מרואיין בידי בחור צעיר השבוי בידי ה״קורפורייט״ ונשלח לעשות כתבה מטעם העיתון בו הוא עובד ולראיין את ריי (הברנש בקושי יודע מי היו הקינקס). אני מאוד אוהב את הבחירה בשם הספר X-ray, עם משחק המילים רב המשמעויות. ריי מתגלה כזקן גס ונרגן המסתגר באופן פתטי בסטודיו בו כתב את החומרים לאלבומיו הגדולים אי שם בצעירותו. לאט לאט ריי נפתח בפני הצעיר ומגולל את סיפור חייו. טכניקת הכתיבה הזו נותנת לדיוויס חופש יצירתי. את המבט האירוני שאנחנו מכירים משיריו אנחנו פוגשים גם בהתייחסות שלו כלפי עצמו. הוא גם לא מחויב לדיוק עובדתי היסטורי, הרי מדובר בסיפורו של זקן נרגן שייתכן וזכרונו מטעה אותו. את הספר כתב דיוויס בשנות התשעים, כלומר עלילת המסגרת מתרחשת ב״עתיד״ של תחילת שנות האלפיים. כיום, כשההכנסות וההשפעה של חברות כמו גוגל, אמזון, אפל, מיקרוסופט, פייסבוק וחבריהם גדולות בהרבה מאלו של לא מעט מדינות, מסתבר שהוא לא כל כך טעה בחיזוי העתיד... ריי הוא מספר סיפורים בחסד והספר עוזר להכיר את הרקע להרבה מהדמויות עליהן שרו הקינקס במהלך השנים. אגב הספר לא מגולל את כל סיפור חייו אלא מסתיים בסביבות 1973, ככה שלמי שמצפה לרכילות עסיסית על מערכת היחסים עם כריסי היינד נכונה אכזבה.
חזרה לאלבום. במבחינה טקסטואלית התחושה קצת חמצמצה. ריי דיוויס לא בדיוק רוצה להיות כאן. הוא היה מעדיף חיים פשוטים יותר במאה אחרת, וישר על הפתיחה שר: "I'm a 20th century man, but I don't want to be here.". גם רבים מהטיפוסים בשיריו מרגישים תחושת החמצה וחולמים על חיים במקום אחר. במידה מסוימת יש כאן המשך הקו של חזרה לפשטות הכפרית של Village green preservation society, יחד עם שירים סרקסטיים על החברה המודרנית (למשל ב skin and bones הוא מספר על בחורה שהיתה מלאה ועכשיו הוא אובססיבית סביב אוכל בריאות עד שהופכת לעור ועצמות).
אז אם שרדתם עד כאן, הייתי ממליץ לכם לעשות כמה סיבובים על האלבום הלא ממש מוכר הזה, ובכלל לשמוע יותר קינקס. קצת קינקיות לא תזיק בחיים.
קבלו קצת סכיזופרניה ופרנויה בלייב https://youtu.be/zFd4WBnOBv4
אין כמו לשיר שיר על אלכוהוליסט עם בקבוק בירה ביד https://youtu.be/YuLzmupBTMs
עוד שיר מקסים https://youtu.be/hQcf6qRMZMo
