עוד כחודש הפעמונים יצלצלו, התפוח יתגלגל לצלילי הספירה לאחור של המוני האדם העומדים בכפור הניו-יורקי וכולנו נתנשק את הנשיקה המסורתית. כמובן שיש לא מעט מסיבות וארועים שחוגגים את השנה החדשה וגם לא מעט הופעות מעניינות. אחת מהן היא של להקת Primus, להקה מאוד ייחודית ומגניבה (ויש הטוענים שהבסיסט שלהם הוא הטוב בעולם) אבל לא עליהם אני רוצה לכתוב הפעם.
אנחנו הולכים יחד עם כמה חברים לראות ולשמוע את אחת הלהקות הכי יצירתיות ומוחרפנות שקיימות כיום - The Flaming Lips. בדרך כלל אני מעדיף לכתוב ביקורת לאחר שראיתי את ההופעה, אבל הפעם לא התאפקתי. זה מעין introduction ללהקה הצבעונית הזו.
הפלמינג ליפס הוקמה אי שם בתחילת שנות השמונים באוקלהמה ומאז עברה הרבה גילגולים. היוצר המרכזי והרוח החיה מאחורי הלהקה לאורך כל השנים הוא Wayne Coyne. בהתחלה גם אחיו של ווין היה בלהקה אבל די מהר הוא פרש.
אני לא ממש מכיר את החומר שלהם מהשנים הראשונות, והאלבום הראשון בו נתקלתי היה The Soft Bulletin מ 1999 שגם הפך להיות ההצלחה המסחרית הראשונה שלהם (הוא אפילו קיבל את תואר "אלבום השנה" במגזין מוסיקלי נחשב). https://www.youtube.com/watch?v=bs56ygZ plQA אמנם היתה להם הצלחה מסויימת בקולג'ים בזכות אותם גיקים שתמיד מחפשים את מה שאף אחד לא שמע לפניהם (על ראש הגנב בוער הכובע...), ואפילו להיט אחד פופלרי מ1993 - She don't use Jelly - אבל רוב החומר שלהם לא ממש כוון להצלחה מסחרית. אגב בעקבות הצלחת השיר הם שולבו בפס-קולים של סדרות טלוויזיה כגון Beverly Hills 90210 ו - Beavis and Butthead. הם גם חיממו את Red Hot Chilly Pepper באותה תקופה.
קצת קשה להגדיר את הסגנון המוסיקלי שלהם. הכי פשוט לתייג אותם תחת הכותרת "רוק אלטרנטיבי" (שלא כל כך ברור לי מה זה אומר). לפעמים הם עושים קקופוניה פסיכדלית מחרישת אזניים ולפעמים מוסיקה ממש מלודית שעושה נעים בעור התוף. אבל עזבו הגדרות, החבר'ה מאוקלהומה מלאי יצירתיות, חושבים מחוץ לקופסה ולרוב לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. יש להם נטייה להתרחק מהצליל ה"מושלם" ולהעדיף סאונד מלוכלך ולעיתים אף מעוות. מלות השיר she don't use jelly הם דוגמא מצויינת לצד השטותי שלהם:
I know a girl who thinks of ghosts
She'll make ya breakfast
She'll make ya toast
She don't use butter
She don't use cheese
She don't use jelly
Or any of these
She uses vaseline
Vaseline
Vaseline
I know a guy who goes to shows
When he's at home and he blows his nose
He don't use tissues or his sleeve
He don't use napkins or any of these
He uses magazines
Magazines
Magazines
I know a girl who reminds me of cher
She's always changing
The color of her hair
She don't use nothing
That ya buy at the store
She likes her hair to be real orange
She uses tangerines
Tangerines
Tangerines
אחד הפרוייקטים לפני הפריצה המסחרית נקרא Zaireeka וכלל ארבעה דיסקים שנועדו להשמעה סימולטנית. כמובן שרק פסיכים בודדים יטריחו את עצמם להשיג ארבעה נגני דיסקים, ללחוץ על play בו-זמנית ולהקשיב ליצירה. לא מסחריים כבר אמרנו?
עוד פרוייקט מהימים ההם הוא "ניסוי מגרש החניה" בו חולקו קסטות לארבעים מתנדבים שניגנו את החלק שלהם ביצירה במכונית עם דלתות פתוחות והוראות מדוייקות לגבי הווליום, הבסים והטון כך שהמאזינים במגרש החניה יוכלו לשמוע יצירה שלמה.
הלהקה ידועה בהופעות החיות המשוגעות שלה שהן בעצם מעין מסיבה שטותית למדי וקצת פרועה. אני ראיתי אותם לראשונה במסגרת פסטיבל שנערך ב Treasure Island לפני כמה שנים. המופע החל בנגינת קטע פתיחה כשהבמה חשוכה ומסך ענק מקרין מעל הבמה בחורה ערומה שהולכת הלוך ושוב לאורך המסך. רק הרזולוציה הנמוכה של הפיקסלים, סטייל עבודות של רוי ליכטנשטיין, מנעה מזה מלהפוך לסרט פורנו. באיזה שהוא שלב הבחורה התיישבה, פיסקה רגליה, והמצלמה עשתה זום-אין. לפתע הגיחו חברי הלהקה כשהם מתגלשים לבמה ממגלשה שמוקמה בדיוק בין רגליה הפסוקות. הפיוז הפמיניסטי כמובן קופץ למראה המניפולציה הפופוליסטית הזולה, ובצדק. אבל אפשר גם לקחת את זה למקום אחר. הרי מדובר במקור החיים וכולנו הגחנו בדיוק משם (טוב, חוץ מאלה שנולדו בניתוח קיסרי), אפילו אם אנחנו לא ממש זוכרים את הרגע הזה . תהא השקפתכם אשר תהא, תודו שזו דרך מקורית לפתוח הופעה. שנים אחר כך Miley Cyrus העתיקה את הקונספט (בתוספת אלמנט רולינג סטוני): היא הקרינה תקריב פנים ענק שלה על המסך והתגלשה לבמה מתוך לשונה החרוצה. לא, לא ראיתי קונצרט של האנה מונטנה, יש גבול, אבל אחזור אליה בהמשך.
במהלך ההופעה הפליימינג ליפס "ניגנו" במסור חשמלי, ווין הסולן נכנס לכדור שקוף ענקי ושר מתוכו בזמן שהצופים בקהל מקפיצים אותו מעל ראשיהם, ונשפכו טונות של קונפטי. בקיצור היה שמח.
פרוייקט מטורף נוסף שלהם כלל USB drive עם ארבעה שירים שנטמן במעין מח בתוך גולגולת אדם העשוייה כולה מ gummy bears. הגולגולת המוסיקלית יצאה במהדורה מוגבלת. מה אני מספר לכם? בטוח קניתם…
אחרי ההצלחה של ה soft bulletin הם עשו אלבום קונספט המתאר את מאבקה של ילדה יפנית בשם יושימי, אלופה באמניות לחימה, ברובוטים מרושעים ואיימתניים בצבע ורוד (!) שמנסים להשתלט על העולם. עמוק, נכון? אגב, הלהיט הגדול מהאלבום - "Do you realize" הפך להיות שיר הרוק הרשמי של מדינת אוקלהומה. כבוד.
והנה יושימי והרובוט הורוד: https://www.youtube.com/watch?v=ZdDHi5SSIlM
לפני די הרבה שנים יצא לי לראות סרט דוקומנטרי על הלהקה. מסתבר שדרכם להצלחה לא היתה קלה. הרבה התמכרויות לסמים קשים, אחד מחברי הלהקה כמעט מת מעקיצת עכביש (זו לפחות הגירסה שלו, גרסה אחרת טוענת שמדובר במחט הזרקה מזוהמת), חברים טובים מתים סביב, ושאר צרות. הפתיעה אותי ההערכה הרבה ללהקה כבר בשלב מוקדם בקרב מוסיקאים דוגמת בק וג'ק וויט או השחקנית ג'ולייט לואיס.
בשנים האחרונות הם התחילו טרנד חדש - לקחת יצירות מופת מוסיקליות ולעשות אותן במלואן. בד"כ אמנים נזהרים מלגעת ביצירות כאלו מתוך הדרת כבוד ומתוך ידיעה שאין להם סיכוי לעשות את זה טוב יותר. הפליימינג ליפס חושבים אחרת. ב 2009 הם עשו את The dark side of the moon, ב 2012 את In the court of the crimson king האגדי של מלך הארגמן וב 2013 את תקליט הבכורה של ה Stone Roses. לפני כחודש הם שחררו את "With a little help from my fwen" (הטעות במקור) שהוא אלבום כיסוי לסרג'נט פפר. הם לא מפחדים להחריב בצורה מזעזעת/משעשעת את היצירה המופתית הזו, מפציצים צלילים פסיכדליים ומביאים אוסף מרשים של אמנים אורחים. כנראה שהפעם הם לקחו חומרים חזקים במיוחד… אחת האורחות היא מיילי סיירס שעושה ביצוע מעניין, יחד עם Moby ל Lucy in the Sky with Diamonds ובהמשך גם ל Day in the life.
מופע סוף השנה ייערך בסן פרנסיסקו במועדון The Warfield (מוסד ותיק בעיר שאירח רבים וטובים) ב 30 וב 31 לדצמבר ויוקדש ברובו לסרג'נט פפר. מי שחשקה נפשו לסיים את השנה עם משהו קצת פרוע, שטותי, שמח ומחורפן, זה המקום.
