בחור לא צעיר, מעט גוץ, קם מהכיסא לידי ועולה לבמה. קוראים לו קרייג. קרייג מקריא שורות שנשמעות לי כמו שירה. רק כשהוא מסיים נופל לי האסימון ואני קולט שזה ציטוט מתוך שירו של לאונרד כהן “Democracy”. קרייג מספר שהוא רואה בלאונרד כהן הרבי שלו. הוא מתייחס לשיריו ולמוזיקה שלו כתפילה ומבחינתו כהן הוא מורה דתי ורוחני. את זה אנחנו שומעים מאדם חילוני לגמרי. מסתבר שהוא לא היחיד.
אגב, את קרייג אנחנו מכירים כאיש שהביא לעולם את Craigslist והרג את מודעות הדרושים ומכירות היד השנייה בעיתונים. לא בדיוק האורח הראשון שהייתי מצפה לפגוש בפתיחת תערוכת הוקרה ללאונרד כהן…
התערוכה שנפתחה השבוע במוזיאון היהודי לאמנות בסן פרנסיסקו נקראית Experience Leonard Cohen ובה מציגים ארבעה אמנים ואמניות עבודות המתייחסות למשורר/מוסיקאי/יוצר ולהשפעה שלו עליהם.
נדמה שנוכחותו של כהן, כמעט חמש שנים לאחר לכתו מאיתנו, חזקה מתמיד. בטקס יום הכיפורים של ה ICC שנערך השבוע שרנו יחד את הללויה, ובזמן הקראת נתנה תוקף קפצו מבין השורות המילים ״מי במים ומי באש״ והתחלתי לזמזם בראשי את Who by fire. גם במוספי החג חזרו לספר על ביקורו של כהן בישראל בזמן מלחמת יום הכיפורים וההופעות שערך בפני הלוחמים בחזית. תוסיפו לזה את העובדה שהשבוע נחגג יום הולדתו (זה היה ב 21 בספטמבר, היום בו היום והלילה פחות או יותר שווים, כל כך סימבולי, הבחור ידע מתי להיוולד…), כך שהתערוכה הזו נפתחת בעיתוי מעולה.
בקומת הקרקע של המוזיאון אנו פוגשים בשתי תצוגות. האחת של אמן הונג- קונגי די צעיר שחי במונטריאול בשם ג'ורג' פוק. התצוגה נמצאת בחלל בו מסכים ענקיים מקיפים אותנו משלושה קירות ועליהם מיצג וידאו שהוא בעצם סרט באורך של כשעה. העבודה נקראת Passing through ע"ש אחד משיריו המוקדמים של כהן. ג'ורג' יצר קולאז' וידיאו עם קטעים מהופעות חיות, ראיונות וצילומים מהדרכים. לעיתים המסך מתפצל לשניים או שלושה חלקים, לפעמים הקטע מוכפל על כל שלושת הקירות ולפעמים כל קיר מקרין קטע אחר. העבודה לא מנסה לספר לנו סיפור ביוגרפי או להעביר איזשהו מסר מתוחכם, אלא פשוט לעטוף אותנו, לעשות מסע דרך שיריו ולנסות לגעת בהוויתו של כהן. אני השתרעתי על פוף נוח במרכז החדר, צללתי לתוך המוזיקה, ולשעה קלה שכחתי את העולם בחוץ על כל צרותיו. הסאונד בחדר מעולה, ולדעתי זו העבודה החזקה ביותר בתערוכה.
בחדר ליד מופיעות עבודות של האמנית הותיקה ג'ודי שיקגו. גיודי, אמנית פמיניסטית ידועה שעבודותיה מוצגות כעת גם במוזיאון די-יאנג, כבר בת 82. את שם משפחתה "שיקגו" בחרה כי נולדה בעיר שיקגו ובאקט מחאתי התנערה משמות המשפחה שנוספו לה מהגברים בחייה - אביה ובעלה ואימצה לעצמה שם משלה. לתצוגה היא קראה "כהנים". ג'ודי נולדה כג'ודי סילביה כהן והשם מרמז על חזרה למקורות ועל החיבור שלה ככהן אל כהן. הכהנים, בני שבט הלויים היו מורמים מעם וזכו (או קיבלו את העול, תלוי איך מסתכלים על זה) להיות מנהיגים רוחניים. כמובן שהעובדה שהכהנים היו גברים והיא מתייחסת לעצמה גם ככהן, שווה בין שווים, נותנת לשם התערוכה מימד פמיניסטי. העבודות שלה קטנות, ומתייחסות בצורה ויזואלית לשורות בשיריו. למשל Bird on a wire, Famous blue raincoat או Burning violin .
סטייה קלה מהנושא: לאונרד כהן סיפר פעם בראיון שכשהוא כתב את השיר Dance Me to the End of Love עם המשפט:
Dance me to your beauty with a burning violin
הוא בדיוק שמע בתכנית רדיו על התזמורת הקמארית שניגנה במחנות ההשמדה בשואה וליוותה את המתים בדרכם האחרונה. לא בדיוק שיר רומנטי דביק…
אני חייב להודות שהתצוגה של שיקגו קצת איכזבה. העבודות נעימות ואסתטיות אבל לא משאירות רושם חזק.
עולים לקומה השנייה. בחדר גדול וריק, כשרק במה קטנה במרכזו, 16 רמקולים מוצבים ליד הקירות ובמעלה התקרה, ומספר נקודות מצויירות על הרצפה בפינות החדר. אנחנו מתבקשים לעמוד באזור הנקודות, לשיר או להקריא קטע של לאונרד כהן לבחירתנו ולשלוח את הקובץ לאמן. האמן הוא מרשל טרמל, מלחין נסיוני ונגן כלי הקשה שגר פה מעבר לגשר באוקלנד. זוהי עבודה אינטראקטיבית בה משלב מרשל את הקטעים ממבקרי התערוכה שנשלחו אליו, כך שבזמן שאנחנו עוברים בחדר בין הרמקולים השונים, אנו יכולים לשמוע את מה שהקליטו המבקרים הקודמים. מרשל ממליץ לבקר בתערוכה פעמיים, ובביקור השני לנסות לשמוע את קולנו בים הקולות. מובן מאליו שהקונספט הזה של ביקור פעמיים התקבל בהתלהבות ע"י הנהלת המוזיאון... העבודה מתכתבת עם עבודה מ 1969 בשם I am sitting in a room של אמן הסאונד אלווין לוסייר. לוסייר הקליט את עצמו מקריא טקסט, הקליט והשמיע את הטקסט שוב, וחזר על הפעולה שוב ושוב בלופ כך שנוצר אפקט רפיטטיבי. ההקראה המינימליסטית תופסת נפח וממלאת את החדר בצלילים.
מכיוון שביקרתי ביום הפתיחה, עדיין לא היו הקלטות במיצג וכל מה ששמעתי היה רעש רקע קקופוני, כך שקשה לי לחוות דעה על העבודה הזו. אני מקווה שמבקרים כיום זוכים לחוויה מעניינת יותר.
התצוגה הנוספת בקומה השנייה היא של האמנית Candice Breitz ונקראת I’m Your Man. אנחנו נכנסים לחדר ומולנו מסך גדול ובו מקהלה, כולה גברית, לראשם כיפות והם שרים את I’m Your Man באקפלה. ללא ליווי תזמורתי זה נשמע מעט מוזר. זאת לא סתם עוד מקהלה, זוהי מקהלת בית הכנסת "שער השמים" במונטריאול בה היה חבר כהן למעשה כל חייו (גם בשנים בהן פנה לבודהיזם). זוהי גם המקהלה שנתנה את קולות הרקע באלבומו האחרון You Want it Darker שיצא זמן קצר לפני מותו. לאונרד תמיד עסק בחיפוש רוחני, לעיתים מתוך התבוננות פנימה והתעסקות בעולם הרוח היהודי, ולעיתים בפילוסופיות וחכמה מהמזרח. ב 1994 הוא עזב את עולם המוזיקה, את המעריצים והתהילה, והצטרף למנזר בודהיסטי בשם Mt. Baldy Zen Center אשר בפאתי לוס אנג'לס, שם שהה הרחק מהעין הציבורית במשך חמש שנים, עשה מדיטציה, בישל, ניקה והשתתף בכל מטלות הבית כאחד האדם.
חזרה לתערוכה. בחדר נוסף מאחורי המקהלה הדתית אנו נפגשים בשמונה עשרה מסכים אורכיים ובכל אחד מהם גבר ששר (לרוב מזייף…) שירים מהאלבום המדובר. זוהי קהילה של מעריצים של לאונרד, כאלו המעידים על השפעתו העצומה עליהם. העובדה שמדובר באנשים ״רגילים״ אשר אינם זמרים מקצועיים מוסיפה חן ומימד מעט הומוריסטי לעבודה, וזה נחמד במיוחד בהתחשב בעובדה שהאלבום I’m Your Man הוא אפל וכבד ברובו. זה ככל הנראה האלבום המצליח ביותר של כהן. כל שיר מלמיליאן. זה מתחיל עם First We Take Manhattan ומסתיים עם Tower of Song. ביניהם אפשר למצוא שירים כגון Ain't no cure for love, שיר הנושא או Take this waltz.
קנדיס היא אמנית דרום אפריקאית שחיה בברלין ועוסקת הרבה בקשר שבין אדם והקהילה בה הוא חי. העבודה הזו מורידה את כהן ממגדל השיר ומקרבת אותו לבית הכנסת ולאנשים מן השורה שיצירתו נוגעת לליבם. מדוע בחרה להציג רק גברים שרים? ייתכן והפתרונים בשם העבודה...
אחד המשפטים הידועים ביותר של כהן הוא:
There is a crack in everything
That's how the light gets in
ההשקפה הזו ניכרת היטב ברבים משיריו. החיפוש אחר היופי בפגום, בסדוק. ההבנה ששום דבר לא מושלם ושזה בסדר. אני חושב שזה גם מה שמחבר אותי אליו.
כשאני מנסה לחבר את הנקודות בין המיצגים השונים, קשה לי למצוא קו מנחה. מדובר באמנים בני גילים שונים, מרקעים שונים: יהודיה אמריקאית, שחור, אסייתי ודרום אפריקאית החיים בכל קצוות תבל (ברלין, אוקלנד, סנטה-פה ומונטריאול) ועובדים במדיומים שונים (ציור קלאסי, וידאו, סאונד). אבל אולי בעצם לא צריך קו מקשר, לכל אחד יש את הלאונרד שלו, גם אם זה קרייג מ Craigslist או קיבוצניק מהעמק. זו גם לא תערוכה מושלמת, אבל היא מספיק טובה כדי שנראה את האור מבעד לסדקים.
