ילדי הצ׳כונה

אחת מאטרקציות התיירות הפופולריות במדינת אורגון היא העיירה אשלנד המארחת כל קיץ פסטיבל שייקספיר בעל שם עולמי. טוב, זה לא חוכמה, את שייקספיר כולם מכירים. אני בספק אם מישהו מבאי הפסטיבל טרח לעצור בעיירה הקטנטנה הנמצאת רק כמה מיילים צפונה בואכה Medford העונה לשם המפוצץ Phoenix. עיירה עלק, בקושי קיבוץ.

״העיירה כולה היתה בעצם שדרה אחת ארוכה. עשרים בתים בכל צד. לפני כל אחד מהבתים היתה גדר עץ, ככה שאם היית לוקח מקל ורץ איתו כשהשפיץ שלו עובר בין עמודי העץ ועושה רעש נוראי, היית יכול לעבור את כל העיירה בפעם אחת. וזה באמת מה שהילדים היו עושים רוב הזמן. אם היית מתחיל לרוץ מצד שמאל של הכביש לכיוון צפון, הבית האחרון בשדרה, זה ששלבי העץ שלו היו אחרונים ואחריהם היה המקל שביד שלך מתחלק, היה הבית של חסידה שוויד. רוב הילדים העדיפו לרוץ בצד שמאל, כי בצד הימני חי נחמיה הירש, שהיה קצת משוגע, ולפעמים היה יוצא החוצה עם רובה, וצועק עליהם שהם ״טורקן״ ומאיים לירות בהם״

(מתוך ״סיפורה העצוב של משפחת נמלים״, אתגר קרת)

כשנמאס לילדי העיירה לרוץ עם המקל בין הגדרות הם עברו לנגן בתופים או גיטרה.

לילדה Dyan Hoffman היו הורים משקיענים. הם קנו לה פסנתר כמתנת כריסטמס (איך עוטפים פסנתר ושמים אותו מתחת לעץ??? בטח היה להם עץ ענקי באותה שנה) ושלחו אותה ללמוד מוסיקה קלאסית. הילדה, שגם ידעה לשיר, אף כתבה בינה לבין לעצמה כמה שירים. בתיכון ניגשו אליה חבורת בנים מקומית שהקימה להקה בשם Navarros והציעו לנערה הבלונדינית להצטרף. למרות שלא היה לה שום מושג ברוקנרול, יצר ההרפתקנות גבר והרביעייה החלה לג'מג'ם ולעשות בעיקר מוזיקת  סרף וקאברים. בחור בעל בית קולנוע ומועדונים באזור שמע אותם, התלהב ונתן להם להופיע אצלו במועדונים. הוא רצה שישנו את שמם וכך נולדה Neighb'rhood Childr'n. זה לא היה השינוי היחיד, המתופף ג'ון מוריסון קיבל זימון בדראפט הידוע לשמצה ויצא להגן על המולדת מפני לוחמי הוייטקונג האכזריים שצבאו על יערות פורטלנד (אוקי, לא בדיוק, קצת הלאה משם). בקיץ 67 קלטו ילדי הצ'כונה לאן נושבת הרוח ושמו פעמיהם לסן פרנסיסקו. לאחר כמה חילופי נגנים בלהקה (לא אלאה אתכם בשמות, במילא לא זוכרים) ולא מעט הופעות במועדונים בעיר,כולל הופעה בפילמור (הם השתדלו לא להילחץ מהעובדה שביל גראהם ישב על שרפרף וצפה בכל ההופעה מפינת הבמה) החבורה הוחתמה בלייבל Acta, לייבל קטן עוד יותר מהמקום ממנו באו... והוקלטו חמרים לאלבום. 

הלהקה קנתה ואן והופיעה בלי סוף ברחבי ארה"ב. הם גם חיממו לא מעט להקות דוגמת Beau Brummels וה Grass roots ואף יצאו לסיבוב משותף עם ה Turtles. גולת הכותרת היתה הזמנה לחמם בסקרמנטו את The Who. ילדי הצ'כונה מספרים שלפני המי עלתה להקה לא ידועה מסן דייגו שגנבה את ההצגה כשניגנה קטע ארוך וכבד בשם In-A-Gadda-Da-Vida.

האלבום לא יצא בהרבה עותקים וגם לא מכר מי יודע כמה, אבל בגל הפריחה המאוחר של הפסיכדליה הוא התגלה מחדש בידי שולי הפנינים ומחירו של עותק מקורי היה גבוה מאולסי פרי. לקראת סוף העשור החבורה התחילה לקחת כיוון דתי. הם שינו את שמם ל White Horse והקליטו אלבום שני שהיה פחות פסיכדלי ויותר אקוסטי באופיו. לרוע המזל הלייבל שהיה אמור להוציא את האלבום נסגר והוא לא ראה אור יום. ב 1970 נגמר ל White Horse הסוס והלהקה התפרקה. בשנת 97 יצאה קומפילציה בשם Long Years in Space (ע"ש אחד השירים באלבום הבכורה) שכללה מלבד את שירי האלבום הראשון, לא מעט קטעי בונוס שלא ראו אור לפני כן, כולל ביצוע לא שגרתי ללואי לואי.

שירתה של דיאן מזכירה לא מעט את גרייס סליק ובכלל אפשר למצוא דמיון לג'פרסון איירפליין ולעוד להקות שהסתובבו בשכונה, אבל היה להם את השפיץ שלהם. קחו למשל את הביצוע המשעשע של Over the rainbow או את ההשתוללות המגניבה ורוויית האסיד ב Chocolate angel. באופן כללי מדובר בחומר מאוד מגוון, בחלק מהשירים הסאונד הוא גראז'י, דיאן נותנת יופי של ריפים על אורגן הפרפיסה, ולחובבי הפאזזז שביניכם הגיטרה של Rick Bolz  תספק את הסחורה. ממתק.

https://www.youtube.com/watch?v=kJ3-fttTIeU

https://www.youtube.com/watch?v=ZWl-4b-_Lwc

https://www.youtube.com/watch?v=Y_O5f1mha1Y

  

שאריות

בוסטון היא אחת הערים היותר יפות בארה״ב. יש לה דאונטאון מרשים, תרבות מפותחת, אוניברסיטאות מצמרת הליגה והיסטוריה שמעטות הערים בצפון אמריקה יכולות לה. אממה, למרות כמות הגשמים המרשימה שיורדת בה, עדיין הדשא של השכן ירוק יותר.

בסוף שנות הששים היה מי שסבל מרגשי נחיתות והתקנא בסן פרנסיסקו על הסצינה המוזיקלית הבועטת. אמרגן/מפיק מוסיקלי בשם אלן לורבר ניסה ליצור "סצינה" בוסטונית שתהווה אלטרנטיבה חוף-מזרחית לצליל של סן פרנסיסקו וקדח במוחו את המונח Bosstown Sound. לא מעט להקות בוסטוניות שפעלו ב״מחתרת״ ועשו מוזיקה פסיכדלית (כאילו שאפשר היה לעשות משהו אחר בשנים 67-69)  דוגמת Ultimate spinach, Beacon street union או ה Freeborne הוגדרו כחלק מהסצינה.

איכשהו הסלוגן תפס וכיום כשאנו באים לתאר להקות בוסטוניות מאותה תקופה אנו מזכירים כלאחר יד את היותן שייכות ל״צליל של בוסטאון״. אבל האמת, היו חיים והיתה מוזיקה עוד לפני שמישהו טרח לייצר את ההייפ הנ״ל. 

אחת הלהקות שנפחה את נשמתה עוד לפני שה"סצינה" בכלל ידעה שהיא כזו היתה להקת "השאריות" או כפי שהאמריקאים נהגו לכנות אותם - The Remains. מי שהיה הכח המניע והיוצר העיקרי בלהקה היה Barry Tashian. הכל החל ב 1964 כשארבעה חברים שהריצו דאחקות יחד במעונות הקמפוס של אוניברסיטת בוסטון החליטו להקים להקה. הם ניגנו בעיקר קאברים של להיטי R&B, אבל גם קצת חומר מקורי שכתב בארי. בארי ניגן בגיטרה ושר, Bill Briggs על הקלידים, Vern Miller בבס ו- Chip Damiani בתופים.

החבורה הופיעו במועדון ה Rathskeller שהיה ממש מול המעונות וצברה קהל מעריצים בקרב הסטודנטים. שמם הלך לפניהם, הקהל גדל וההצלחה היתה מהירה למדי: בתחילת 65 כבר היה להם חוזה בלייבל Epic, הם הופיעו נון-סטופ ברחבי ניו אינגלנד ועד סוף אותה שנה שני סינגלים ששיחררו הפכו ללהיטים - Why do I cry וגרסת כיסוי ל Diddy wah diddy של בו דידלי. השנה הסתיימה בהזמנה להופיע בספיישל הכריסטמס של אד סאליבן שהביא לחשיפה מול 14 מיליון צופים ברחבי ארה"ב, מה שהוביל למעבר של הלהקה לניו יורק סיטי. 66 נראתה אפילו עוד יותר מבטיחה, הם הקליטו את אלבומם הראשון (סלף טייטלד), עברו לקליפורניה וקיבלו הזמנה לחמם את הביטלס בסיבוב ההופעות האמריקאי, חלום רטוב לכל הדעות (סיבוב שהפך להיות האחרון בהיסטוריה של החבורה הליברפולית, אבל את זה כולם יודעים). לרוע המזל, ממש לפני שהחל סיבוב ההופעות, פרש צ'יפ המתופף וברגע האחרון נמצא מחליף בשם  N. D. Smart. תכל'ס, ההופעה של ה Remains היתה טובה בהרבה מזו של החיפושיות, שאפילו לא טרחו להכניס חומרים מאלבומם האחרון Revolver, ניגנו כדי לצאת ידי חובה ורק חיכו שהסיוט יסתיים מול הקהל המצווח של המעריצים (ובעיקר המעריצות).
פרישת המתופף שינתה משהו בדינמיקה של הלהקה והוייב כבר לא היה כמקודם. זה לא שהמתופף החדש היה פחות טוב, אבל זה כבר לא היה חבורת סטודנטים מהמעונות שמנגנים יחד בשביל הכיף. לאחר הסיבוב עם החיפושיות, באמצע 66  הלהקה התפרקה, וכששוחרר האלבום כבר לא היה מי שיקדם אותו ובאופן לא מפתיע הוא נשאר על המדפים בחנויות התקליטים יתום. 

למרות שייתכן ולא שמעתם עליהם (אני נתקלתי בהם רק כשהתחלתי לחפור לפני שנה כשכתבתי על המופע האחרון של החיפושיות ב Candle Sticks), רבים מתושבי בוסטון והסביבה שחיו בעיר באותן שנים יגידו לכם שמדובר בלהקה ידועה למדי. בקנה מידה מקומי הם בהחלט עשו גלים.
בשנים 64 עד תחילת 66 הפסיכדליה עדיין היתה בשוליים ולא קיבלה את קידמת הבמה וזה בהחלט ניכר בסגנון. אפשר לשמוע כאן השפעות רבות של הפלישה הבריטית (Why Do I cry למשל יכול להשתלב בקלות בכל אחד מאלבומיהם הראשונים של הביטלס, ו- I can't get away from you נשמע כמו קלאסיקה של הסטונס) ובכלל אפשר לשחק כאן ב"את מי זה מזכיר?"... אבל עזבו שטויות, יש כאן יופי של שירים שיכולים להתחבב בקלות על הגאראז'ניקים שביניכם.
זה לא סוף הסיפור. בארי התחתן עם המוסיקאית הולי ויחד הם המשיכו בקריירה מוזיקלית כצמד Barry and Holly Tashian ועשו בעיקר קאנטרי, פולק ובלוגראס. המתופף השני, Norman D. Smart הצטרף אחרי הפרישה ללהקת Mountain וגם הופיע איתה בוודסטוק.

ברבות השנים, ההתעניינות המחודשת בלהקות אבודות משנות הששים לא פסחה גם על השאריות שהתאחדו, יצאו לסיבובי הופעות ואף הקליטו אלבום חדש ב 2002 בשם Move on. ב 2004 הם הונצחו במחזמר בשם "All Good Things" בפסטיבל הפרינג' בניו יורק, וב 2007 יצא מחדש אלבום הבכורה וקיבל סופרלטיבים מכאן ועד קאמצ'אטקה (מרק קמפ מהמגזין Paste טען שאם הם לא היו מתפרקים כל כך מהר ייתכן והם היו תופסים את מקומם של הרולינג סטונס בהיכל התהילה של הרוק, ויש שיגידו "אז אמר"…). ב 2008 יצא דוקומנטרי על הלהקה בשם America's Lost Band. הסיפור הסתיים סופית שוב בגלל המתופף צ'יפ דמיאני (לכו תסמכו על מתופפים), אבל הפעם זו לא ממש אשמתו, המסכן חטף ב2014 שבץ מוחי ומת.