איפה המח שלי? יומולדת 28 לרוזה הגולשת

28 שנים עברו, מי היה מאמין. חייל שבוז בדרך הביתה מגיע לתחנה המרכזית בעפולה ופשוט נשאב לתוך חנות התקליטים היחידה באזור - ״סגנון וצליל״. הימים היו ימי תחילת האינתיפאדה הראשונה. רבין הורה לנו לשבור ידים ורגליים. צויידנו באלות, מגיני פנים, גז מדמיע וכדורי גומי ונשלחנו לרדוף אחרי ילדים בני עשר שמיידים אבנים. עם כל הציוד הכבד לא היה לנו שום סיכוי מול הפספוסים קלי הרגליים שמכירים כל סימטה. וגם כשתפסנו אותם, מה כבר אפשר לעשות עם ילד בן תשע או עשר? לתת לו לכתוב מאה פעמים ״אין לזרוק אבנים על חיילים״?. אגב, מאוד התאכזבתי לראות את חוסר הכבוד של אותם זאטוטים לצבא ההגנה הכי מוסרי בעולם. כנראה הם נרדמו בשיעורי ציונות. הכי מגוחך היה לנסות להילחם בדגלי פלסטין שהיו תלויים בכל פינה. לפעמים הנשים היו תולות את הכביסה כך שהבגדים יסודרו לפי צבעי הדגל. אולי היה צריך לאסור לתלות כביסה בחוץ. הבאתי דגל לאחי הצעיר והוא תלה אותו מעל המיטה ליד פוסטר של ג׳ים מוריסון והדלתות.

חזרה לתחנה המרכזית בעפולה. על מדף ה״חדשים״ נתקלתי בעטיפה מעניינת בצבעי חום-לבן כמו תצלום דהוי ועליה רקדנית פלמנקו חשופת חזה. לא יכלתי להסיט את מבטי מהחזה המפואר ובחנתי את התקליט מקרוב. מסתבר שהאלבום יצא בלייבל 4AD, להם זכרתי טובות מאלבומיהם של קוקטו טווינס, This Mortal Coil ועוד. ביקשתי מהמוכר שישמיע. בבת אחת חטפתי כזאת שטוזה למח. איך שהגיטרה של פרנק בלק התחילה להפגיז ב Where is my mind שכחתי מהמדים, מהשעתיים ביציאה ומהמאבק לשחרור פלסטין ונשאבתי למערבולת צלילים פרימיטיבית סמיכה ומבעבעת. היו לי כמה שקלים בארנק וקניתי אותו בלי להתלבט יותר מדי.

לא ממש היה לי מושג אם שם הלהקה פיקסיס ושם האלבום סרפר רוזה או להיפך. אלו היו הימים לפני שאל גור המציא את האינטרנט, ולא היה מאיפה להשיג אינפורמציה שהיום נראית כל כך טריויאלית. יותר מאוחר אותו אל גור גם יביא לעולם את ההתחממות הגלובלית. חבל שלא הסתפק בהמצאתו הראשונה ועזב אותנו בשקט…

כמה חודשים מאוחר יותר קראתי איזו ביקורת קטנה בעיתון על האלבום ולמדתי שזו להקה חדשה מבוסטון.

מים רבים עברו בקישון, הספקתי לראות אותם פעמיים בהופעה ואפילו להתאכזב, הם התפרקו, חזרו, ושוב נפרדו, אבל כל זה לא ממש חשוב. את חויית הגילוי הראשונית, את מה שהצלילים שבקעו מהרמקול בחנות התקליטים העפולאית עשו לי,  ואת החזה המרשים של רוזה הגולשת, אף אחד לא יכול לקחת ממני.

כאן גרים בכיף - סיפור קצר

Ici vivre heureux

כשהגעתי הביתה משאית חסמה לי את החניה. שני פועלים בסרבלים כחולים עם לוגו של "בני הובלות" העמיסו רהיטים אינדונזים עתיקים, עטופים בבד לבן וקשורים כאילו היו תכריכים. זהו, היום אלברט עוזב. מעניין מי יהיו השכנים החדשים. את אלברט ולימור דאהן אנחנו מכירים לא מעט שנים. הם שכרו את הבית רק כמה חודשים אחרי שאנחנו נכנסנו. בנינו את הדופלקס בנופית יחד עם זוג קיבוצניקים שעבר לקליפורניה. הם אפילו לא הספיקו לגור יום אחד בביתם החדש, אלברט ולימור היו הדיירים הראשונים, שכנים צמודים שרק קיר מפריד ביננו.

אני זוכר שהם הגיעו, זוג יפה, עולים חדשים מצרפת. אלברט גבוה ורזה, שיער שחור משוח לאחור. איך אומרים בתקשורת, "חזות מזרחית". לימור מניאטורית. עיניים חומות, כמעט שחורות. שיער שחור חלק אסוף בקוקו עם פוני מעט ילדותי. אני לא יודע אם זה סתם מבנה הלסת, אבל נראה כאילו היא תמיד מחייכת. אלברט סגר חנות רהיטים מצליחה בניס, שם גם הכיר את לימור שעבדה כמנהלת החשבונות של העסק. הם הביאו איתם רהיטים עתיקים מאוד לא שגרתיים. ספות מצופות בד לבן עם כל מיני גילופי עץ ופיתוחים. אלברט סיפר לי שהוא קנה אותם קצת לפני שעלו ארצה במכירה פומבית שערך שגריר צרפת לשעבר באינדונזיה. לימור היתה אז בהריון עם בנם הראשון. גם בהריון היא היתה יפה. בעצם "קורנת" זאת המילה הנכונה. די מהר היא התחברה עם דפנה והיתה קופצת לשיחת בנות על כוס קפה. לפעמים הביאה איתה עוגיות סַבְּלֵה פריכות שרק יצאו מהתנור. היא היתה מוסיפה לקמח קצת שקדים טחונים וגם פזרה אבקת סוכר למעלה. אח, איזה טעם. אני רק חושב על זה ומתחיל להזיל ריר. לפעמים הייתי מקשיב לשיחות שלהן תוך כדי הכנת סלט במטבח. פעם אחת פתחתי ללימור את הדלת ואחרי חיבוק בכניסה, נתתי מבט בתחת החמוד שלה בזמן שנכנסה לסלון. דפנה ישר קלטה אותי ונתנה בי מבט של "הלו, אני כאן, אשתך, זוכר? תפסיק לתקוע מבטים". מה לעשות, אפילו אחרי הלידה היא נשארה חתיכה.

אלברט הקים מאפייה ברמת ישי וקרא לה ״שלום הלחם״. לימור טענה שהוא פתח אותה רק בגלל שאהב את השם. העסק קירטע והמזומנים החלו לאזול. אלברט הסתכסך עם העובדים וטען שהם גונבים ממנו. בנוסף לכל הצרות גם החיזבאללה הפציצו באותו קיץ את הצפון וכולם נטשו או נשארו סגורים בבית. אם אני זוכר נכון, בערך באותו זמן אלברט גם התחיל ״להתחזק״. זה לא שהוא היה חילוני לפני כן, הם תמיד שמרו שבת ואכלו כשר אבל עכשיו הוא התחיל לשים כיפה שחורה גדולה וללבוש ציצית. יום אחד לימור נכנסה אלינו בסערה ואמרה לדפנה שהיא לא יכולה יותר. ״מילא זה שהוא רוצה שאשמור נידה, אבל מה פתאום שאשים מטפחת?". בסוף לימור ויתרה. "זה למען שלום בית" היא הסבירה. התחלנו לשמוע ריבים מעבר לקיר. זה היה בצרפתית אז לא הבנתי על מה הם מתוכחים.

כעבור כמה חדשים נראה היה שהעניינים מתחילים להסתדר. מסתבר שלהורים של לימור, שנשארו בצרפת, יש כסף. אלברט שכנע אותם לתת לו הלואה כדי לפתוח עוד עסק ולצאת מהבוץ. הוא פתח במרכז טבעון מסעדה גלאט כושר שמתמקדת בקייטרינג. "טייק עוף" הוא קרא לה. לרוע המזל גם טייק עוף לא הצליחה להמריא. החובות תפחו. הם הפסיקו לשלם שכירות ובעלי הבית איימו שיפנו להוצאה לפועל. חברת חשמל איימה שתנתק את החשמל, המועצה רצתה לנתק להם את המים, אפילו סימה, שהיא נשמה טובה, הפסיקה לתת להם לקנות במכולת בהקפה. אלברט ביקש מלימור שתבקש מההורים שלה עוד כסף. מה זה ביקש, התחנן. אבל לימור הפעם לא הסכימה, גם היא נעשתה עקשנית. הם כל הזמן רבו.

לפני כמה שבועות כשישבנו לאכול ארוחת ערב, יותמי שלנו אמר: האלברט הזה, במקום לפתוח עסקים כושלים רק בגלל שיש לו רעיון לשם טוב, עדיף שיהיה קופירייטר. שיפתח משרד פרסום ויקרא לו ״בעזרת השם״. נקרענו מצחוק. איך יצא לנו כזה גאון. חבל שבבית ספר לא מבינים את זה. לא מזמן קיבלנו זימון לשיחה עם המחנכת. יותם ילד נבון היא אמרה, אבל הוא מזלזל, לא מקשיב בכיתה, לא מכין שיעורי בית, אם זה ימשיך ככה לא נגיש אותו לבגרויות. בדרך הביתה דפנה אמרה לי: לך דע מה הוא עושה בכל השעות שהוא מסתגר בחדר. אולי הוא רק רואה פורנו כל הזמן, כדאי שתכנס לו למחשב ותבדוק. סרבתי. לא רוצה לחדור לו לפרטיות. בעיני זה גם סוג של בגידה באמון. זה רק משבר קטן, אמרתי, ככה זה בגיל ההתבגרות.  

מוצאי שבת אחד הם הזמינו אותנו להבדלה. היה ערב נעים וערכנו את הטקס במרפסת הקדמית. אפשר היה לראות את מפרץ חיפה עם האניות הענקיות של צים בים והאורות של קריית ביאליק ועכו. אלברט לגם מן היין אחרי הברכות ,העביר ללימור שהעבירה לנו. אחרי שלגמנו הוא כיבה את נר ההבדלה עם שאריות היין. הכל היה כל כך רגוע ומקסים.

באותו הלילה הצעקות היו חזקות מהרגיל. מה היא בכלל עושה עם האדיוט הזה? שאלתי את דפנה כשנכנסנו למיטה. אשה יפה ומקסימה כמוה בקלות תמצא אהבה יותר טובה. זה לא כל כך פשוט כשיש שני ילדים קטנים בבית, היא ענתה. למחרת בבוקר לימור התפרצה אלינו בוכה. כשאלברט קם בבוקר הוא גילה שמישהו כתב בשארפי שחור מעל השלט "משפחת דאהן" שבכניסה, "Ici vivre heureux". מה זה בכלל אומר? דפנה שאלה. זה כמו לכתוב "כאן גרים בכיף" הסבירה לימור. נו, אז מה הבעיה? שאלתי. "אלברט מאשים אותי שכתבתי את זה בסרקסטיות. הוא משתולל מכעס ומתעקש שאמחוק. אבל לא אני כתבתי את זה, זה אפילו לא הכתב שלי. שום דבר לא עוזר הוא פשוט לא מאמין לי. אתה רוצה, תמחוק בעצמך, אמרתי לו".

מאז אותו בוקר אף אחד לא נגע בשלט. הם פגשו אותו בכל פעם שהיו מסיימים לטפס את עשרים ושבע המדרגות עד מפלס הסלון ונכנסים הביתה. זה נמשך כמעט חודש. הם כבר בקושי דיברו. אלברט היה עוזב מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה ולימור נשארה עם הילדים. בלילה חזרו הצעקות. זה יגמר לא טוב, אמרתי לדפנה. יש לה עסק עם חתיכת מרוקאי חמום מח. הוא בכלל מצרפת, היא ענתה, תפסיק להיות כזה גזען.

ובאמת צדקתי. כמה לילות אחר כך זה עבר לאלימות. אלברט סטר ללימור והעיף אותה לריצפה. היא ברחה אלינו ונשארה לישון בסלון. למחרת היא התקשרה להורים והודיעה שהיא לוקחת את הילדים וחוזרת הביתה לצרפת. הם נשארו אצלנו עד שסידרו את עניין כרטיסי הטיסה. אלברט ניסה בהתחלה באיומים, אחר כך בהבטחות. אמר שהוא ישתנה ושהכל יהיה בסדר. בסוף הוא עבר לתחנונים ואפילו לבכי. "מאוחר מדי", אמרה, ולא הסכימה שנפתח לו את הדלת. היא השאירה לו הכל. שייחנק עם הענתיקות שלו, סיננה, ועזבה עם שלוש מזוודות בלבד.   

הפועלים עדיין מעמיסים. לא ברור מאיפה יש לו כסף למובינג. ניגשתי לעשות סיור אחרון בבית ושאלתי אם צריך עזרה. האמת שמאז שלימור עברה אלינו ועזבה הוא לא מדבר איתי. הדירה כמעט ריקה, ארגזים פזורים פה ושם, רק בשלט הכניסה לא נגעו.

בערב ישבתי עם יותם בסלון וראינו כדורסל. הוא מת על אן בי איי. אוהד של הניקס. כשהוא קיבל טלפון והלך לחדר לדבר, קלטתי שהוא השאיר את הלפטופ פתוח. אולי דפנה צודקת, רק אציץ לראות מה יש לו שם, עוברת לי מחשבה בראש. אני פותח גוגל כרום ונכנס ל״היסטורי״. הרבה אן בי איי ומופעי סטנד אפ קומדי ביוטיוב, יש גם אינסטגרם וקצת פייסבוק. שום פורנו. אולי הוא פשוט מתוחכם ומוחק סלקטיבי, מה אני יודע. פתאום בפייג' מלפני חודש בערך אני קולט גוגל טרנסלייט. קצת מוזר, אני חושב לעצמי. אני מקליק כדי לפתוח את הדף. הדף מחולק לשניים, מצד שמאל עברית ומצד ימין תרגום לצרפתית. בתוך משבצת העברית אני קורא: "כאן גרים בכיף".

המטוס של ג'פרסון נחת

לפני כשבועיים נערך טקס הגראמי. יש המכנים אותו ״הארוע החשוב ביותר בעולם המוזיקה״. האמת שאינני נוטה  לצפות בו (ולא רק בגלל שאין לי טלויזיה..) וגם השנה לא חרגתי ממנהגי. כל הרעיון של תחרות בה בוחרים את השיר/אמן/להקה הטובים ביותר הוא מטופש למדי בעיני. אגב, זה נכון כמובן גם לאוסקר. באותה מידה אפשר לעשות תחרות בה ייבחר הציור היפה ביותר בעולם או שנצפה בטקס מרשים בו יצעדו שפים סלבס על השטיח האדום וייבחר המאכל הטעים ביותר לשנת 2015...

טוב, אני לא כזה תמים וברור לי שהמניע לארוע הוא מסחרי לחלוטין. בעצם אנו חוגגים מי הצליח למכור הכי הרבה כלומר מי עשה הכי הרבה כסף. את המניעים של ״התעשייה״ אני עוד יכול להבין, אבל למה אנחנו משתפים עם זה פעולה? נשגב במבינתי.

למחרת נתקלתי בעיתון בכתבה שסיקרה את הארוע (הנה גם אני אשם, עובדה שקראתי). אינני זוכר מי היו הג׳סטין ביברים או הטיילור סוויפטים שזכו השנה (הם זוכים כל שנה, לא?) אבל שמתי לב שהיו הרבה מחוות לאנשים שמתו לאחרונה. היתה לכך סיבה טובה, באמת עזבו את עולמנו שורה ארוכה ומכובדת של מוזיקאים משכמם ומעלה. כמובן שלא פסחו על מחווה לדיויד בואי (בכיכובה של ליידי גאגא). אני לא זוכר כמות כזו של הספדים לאף אמן אחר בשנים האחרונות (חוץ מאולי בארץ, האבל על מותו של אריק איינשטין) אבל בואי באמת היה יוצר ייחודי מעניין ומשפיע בצורה יוצאת דופן. מחווה נוספת נעשתה לגלן פריי, הגיטריסט של האיגלס וגם אליס קופר עלה להיפרד מלמי קילמיסטר, סולנה של מוטורהד. מה שהטריד אותי בכל הסיפור הוא לא מה שהיה בגראמי אלא מה שלא היה, ועל זה אני רוצה לכתוב הפעם.

ב28 לינואר, בצירוף מקרים נדיר למדי, מתו שניים שהיו חברים באחת הלהקות הכי מצליחות וחשובות בשנות הששים, הג׳פרסון איירפליין. האיירפליינס היו בעצם להקת הרוק הראשונה מהמפרץ שזכתה להצלחה בינלאומית והיתה ממובילות הבשורה הפסיכדלית. פול קנטנר שהיה הגיטריסט, זמר וכותב מרכזי בלהקה מת בסן פרנסיסקו עקב סיבוכים לאחר התקף לב. קאנטנר היה הדמות הפוליטית והאידיאולוגית ביותר בלהקה ונלחם בכל כוחו בעוולות חברתיות. באותו יום ממש מתה סיגנה טולי אנדרסון, שהיתה הסולנית הראשונה של האיירפליינס, בביתה באורגון עקב מחלת ריאות. שניהם היו בני 74 במותם. הקריירה של סיגנה בלהקה היתה קצרה למדי. בתחילת 1966 היא נכנסה להריון והבינה שגידול ילדים לא ממש הולך יחד עם אורח חיים של להקת רוק. היא פרשה מהלהקה באוקטובר 66 ואת מקומה תפסה גרייס סליק היפהפיה והכריזמטית שעזבה את להקת ה Great Society, בה היתה יחד עם בעלה ג׳רי. גרייס לא רק הביאה קול, כישרון ומראה מהפנט, אלא גם תרמה ללהקה את שני הלהיטים הגדולים ביותר שלהם- somebody to love ו white rabbit.

למה בכלל קוראים להם ג׳פרסון איירפליין? הדעות חלוקות אבל בכל מקרה מאחורי השם לא מסתתר איזה רעיון עמוק במיוחד. אני אוהב את הגירסה שטוענת שזה כינוי לפייפר קליפ מאולתר שנועד להחזיק את הג׳וינט כך שאפשר יהיה לעשן אותו עד תומו בלי לשרוף את האצבעות.

הג׳פרסונס גרו בבניין ויקטוריאני מרשים לא רחוק מהגולדן גייט פארק ומרחק הליכה משכונת הייאט אשבורי בה התרחשה רוב הסצינה המוזיקלית ותרבות הנגד (counter culture ) של סן פרנסיסקו בשנות הששים. בכלל באותה תקופה רבות מהלהקות לא רק יצרו יחד אלא גם גרו יחד במעין קומונות. מועדון הבית של האיירפליינס היה ה״מטריקס״ והם הופיעו בכל הפסטיבלים הנחשבים באותה תקופה כגון מונטרי-פופ ווודסטוק.

בסרט A Serious Man של האחים איתן וג'ואל כהן שמתרחש במינסוטה בסוף שנות הששים, דני, הבן של פרופסור לפיזיקה יהודי בשם לארי גופניק, מעריץ של האיירפליינס. רגע לפני העליה לתורה, הילד מעשן ג'וינט בשרותים ומפשל ביג טיים בהפטרה. באחד מרגעי השיא של הסרט, נשלח הנער הסורר לשיחה אצל הרב מרשק הזקן והמפחיד, אליו הוא מגיע כולו חיל ורעדה. המפגש הזה הוא רגע קולנועי מבריק. תראו בעצמכם. 

לא אלאה אתכם בפירוט תולדות הלהקה או בדיסקוגרפיה שלה, אבל מכיוון שפול היה ממייסדי הלהקה ויוצר מאוד מרכזי בה, הנה כמה אנקדוטות לזכרו:

פול התייתם בגיל שמונה מאמו. אביו שלא רצה לטפל בו, שלח אותו לפנימייה צבאית קאתולית בה נהגו במשמעת ברזל. פול שנא כל רגע בפנימייה. מה שהציל אותו היו ספרי מדע בדיוני אותם קרא בשקיקה בספרייה וברח בעזרתם למציאות פחות מדכאת. חיבתו למד״ב קיבלה ביטוי לא מבוטל מאוחר יותר ביצירתו.

הוא עבר תאונת אופנוע קטלנית בה התנגש בעץ במהירות גבוהה. התאונה הותירה בראשו חור ממשי אבל פול התאושש וחזר ליצור ולנגן. שנים רבות אח״כ. כשהיה בן 39 כמעט ומת משטף דם במח, מסתבר שאותו חור בראש מהתאונה גרם לניקוז נוזלים והציל את חייו.

לאחר שנפרדה מבעלה, הפכה גרייס סליק להיות בת זוגתו של קרטנר (לפני כן היה לה רומן עם המתופף) לזוג אף נולדה ילדה משותפת ב1971 בשם China wing. כשחלק מחברי הלהקה פרשו והקימו את ההרכב Hot Tuna, הקימו קרטנר וסליק את הרכב ההמשך ג׳פרסון סטארשיפ.

אנקדוטה אחרונה לסיום: בסוף 69 נערך באיסט ביי פסטיבל ״אלטמונט״ בו היו אמורים להופיע חינם גדולי הכוכבים של התקופה (חוץ מהביטלס) כולל מופע של הרולינג סטון. אותו ארוע ידוע לשימצה נכנס מהסיבות הלא נכונות לדפי ההיסטוריה ואף תועד בסרט gimme shelter. רבים מתייחסים אליו כאל הרגע המסמל את מות הסיקסטיז. חברי ה hells angels, היו אמורים להיות שומרי הפסטיבל. בפועל הם היו הגורם המרכזי למהומות. רבים מהם שתו המון והחלו להתנהג באלימות. חלקם החלו חובטים בקהל על ימין ועל שמאל ולבסוף אף הרגו את אחד הצופים. הג׳פרסון איירפליין עלו ראשונים ובעצם היו היחידים שהספיקו להופיעו. באמצע אחד השירים הבחין הזמר מרטי באלין בחבריי hells angels המכים באכזריות צעיר שחור ללא חולצה. מרטי לא נשאר אדיש, קפץ מהבמה וניסה להגן על הצעיר. גם הוא חטף מכות נמרצות. פול קרטנר עמד על הבמה, מלאכי גהינום ענקיים לצידו וניסה להחזיר את הסדר על כנו. בעוד מלאכי הגהינום חמושים כהוגן, פול נותר על הבמה כשהוא ״חמוש״ בגיטרה בלבד, זה לא מנע בעדו מלהתעמת עם חבורת הגורילות. בי נגעה המחווה האמיצה הזו יותר מכל שיר שהם ביצעו.

נכון, בטקס מסחרי כמו הגראמי בו מועלים על נס כוכבי הפופ וההיפ הופ העכשוויים, לא מצאו לנכון לציין את מות חברי הג׳פרסון איירפליינס, אבל אולי יש לכך סיבה טובה. האיירפליינס היו ניגוד גמור לכל מה שהגראמי מייצג. הם סלדו ממסחריות ורדיפה אחר כסף והאמינו באמת ובתמים ביצירת חברה טובה יותר.

לא צריך להיות היפי, או לרדוף אחר ארנב לבן ולנגוס בפטרייה בכדי להעריך את תרומתם למהפכת הנגד של שנות הששים ולעולם המוזיקה בכלל.