הפוסט הפעם מוקדש לושתי. לא, לא המלכה (למרות שגם לה מגיע…) אלא Vashti Bunyan. באמצע שנות השישים נתן אמרגן הרולינג סטונס אנדרו אולדהם צ׳אנס לנערה צעירה וביישנית בשם ושתי. הוא נתן לה שיר של הצמד ג׳אגר/ריצ׳ארדס ולקח אותה תחת חסותו. היא סיפרה פעם בראיון שבזמן הקלטת השיר נכחו במקום מיק וקית׳, אבל היא היתה כל כך ביישנית ונבוכה שהרגישה טפט על הקיר ולא העיזה להחליף איתם מילה. לרוע המזל, למרות הקול המלאכי, העולם לא החסיר פעימה.
אחרי שנים ספורות בסצינת הפולק של סווינגינג לונדון עזבה ושתי לקאנטרי סייד, ועשתה את זה בסטייל. באותה תקופה היא גרה ביער שמאחורי בית הספר לאומנות בו למד החבר שלה. כשהעיפו את החבר מבית הספר הם השיגו סוס וכרכרה ורכבו את דרכם כל הדרך מלונדון לסקוטלנד. תנסו לדמיין את התמונה לרגע: זוג נאהבים צעיר, סביר להניח שלבוש מגניב כפי שהתלבשו צעירים לונדונים בשנות השישים, עושה דרכו בכרכרה רתומה לסוס, לוקח את הזמן, כשמכוניות עוקפות אותו מימין ומשמאל (זה אנגליה, אני מקווה שהם עקפו מימין).
כשיצאה למסע ושתי היתה בטוחה שבזו נגמרה הקריירה המוזיקלית שלה. אלא שבדרכה ניקרה ג׳ו בויד (מפיק ידוע שעבד עם פינק פלויד, ניק דרייק, פיירפורט קונבנשן, סנדי דני, דה אינקרדיבדל סטרינג בנד, טו ניים א פיו) ששיכנע אותה להקליט אלבום. כך זכינו ב 1970 בפנינת פולק או סייק-פולק קסומה בשם Just Another Diamond Day. האלבום נכשל מסחרית ובמשך שלושים השנים הבאות ושתי הקימה משפחה, גידלה שלושה ילדים וחיה חיים אנונימיים באזורים הכפריים של אירלנד וסקוטלנד.
בשנות האלפיים נעורה ושתי מתרדמת החורף וגילתה לתדהמתה שיש לא מעט אנשים שמאוד אהבו את התקליט הזה ואפילו התפתח סביבו סוג של קאלט. היא החליטה לחזור לשיר והוציאה עוד שני אלבומים.
פעם חשבתי שאעשה פוסט על יוצרות נהדרות שנעלמו מהנוף המוזיקלי וחזרו לחיינו אחרי הפסקה ארוכה, למשל Linda Perhacs, קייט בוש או קנדרה סמית׳. אין לי מושג אם אגיע לזה מתישהו או לא, אבל גם אם לא ל Vashti Bunyan מגיע קצת תשומת לב. מלכה.
