העיירה הקטנה Grass Valley היא עיירה טיפוסית להרי הסיירה נבאדה. בימי הבהלה לזהב היה כאן מכרה זהב גדול ומשגשג. אני לא יודע אם זה לגמרי מקרי, אבל המתיישבים שהגיעו הנה עם חלומות על התעשרות מהירה נתנו לה שם נבואי וכיום זה איזור עם לא מעט חוות לגידול גראס… (ועד כמה שאני יודע, גם לא מעט ישראלים מגיעים לכאן לתקופת הקטיף כדי לצבור קצת מזומנים, ולהמשיך הלאה לטייל). עצרנו לקפה בדאון טאון. הצצה חטופה מעבר לרחוב, ואני קולט חנות ספרים יד שנייה שנראית מבולגנת ומזמינה. נשאבתי פנימה. עוד לפני שאני שם יד על ספר כלשהו, אני מגלה חדר צדדי עם ערימות על ערימות של תקליטים ישנים. המשפחה יכולה לחכות. שיסתובבו בדאון טאון, בטח ימצאו שם משהו מעניין. ביי.
אני רוצה לכתוב על אלבום שדגתי במערום הויניל ומודה שלא הכרתי. יש מצב שאני לא היחיד שלא מכיר אותו, אז בואו ננסה להתיידד איתו יחד.
דייב מייסון (Dave Mason) היה הגיטריסט של טראפיק. הוא אפילו כתב ללהקה את הלהיט הענק Feelin’ Alright (שהתפרסם מאוחר יותר בגרסה של ג'ו קוקר) ואת הממתק הפסיכדלי Hole in my Shoe, אחד משירי הרוק הראשונים ששילב סיטאר. אגב, את הסיטאר הוא קיבל מג'ורג׳ הריסון. ב 1970 הוא פרש מהלהקה ויצא לדרך עצמאית. אבל עוד לפני שעזב את טראפיק הוא רעה בשדות זרים. מייסון היה מיודד עם ג׳ימי הנדריקס ואף ישב איתו יחד בדירה כשהם הקשיבו לראשונה ל ״ג'ון ווסלי הרדינג״ של דילן והתלהבו מ All along the watchtower. מייסון גם ניגן בגיטרת 12 מיתרים בהקלטה של השיר שנכנסה לאלקטריק ליילנד. הוא ניגן ב Beggars banquet של הסטונס וליווה את סיבוב ההופעות של דילייני ובוני יחד עם אריק קלפטון וג'ורג׳ הריסון. הרומן עם הריסון וקלפטון לא נגמר שם. הוא ניגן ב All things must pass והצטרף לחלק מההקלטות של דרק והדומינוס (אלבום שחגג ממש לא מזמן יובל). כשהשתחרר מטראפיק ויצא לקריירת סולו הוא עשה כמה שירים כש Family מלווים אותו, ומשם המשיך לאלבום סולו ראשון בשם Alone Together, אותו שלפתי מהערימה ועליו באתי להמליץ.
כשהקשבתי לאלבום הזה בפעם הראשונה חשבתי שאני מקשיב לאלבום של סטפן סטילס. אבל בעוד סטילס נכנס לפנתיאון, יש לי הרגשה שמייסון עף מתחת לרדאר. מייסון דווקא גייס להקלטות סוללת נגנים מכובדת: ליאון ראסל היה שם, בוני ברמלט (ההיא מהצמד דילייני ובוני אותם הזכרתי קודם), המתופף ג'ים קפלדי, חברו לטראפיק משכבר הימים, הזמרת ריטה קוליג׳ (אז אשתו של כריס כריסטופרסון), והמתופף ג׳ים גורדון איתו ניגן בדרק והדומינוס. אגב זה אותו ג׳ים גורדון שמאוחר יותר, בשנות השמונים, בהתקף פסיכוטי, ירצח את אמו וייכנס לכלא ל 16 שנה.
ב 1970ֶ פסיכדליה כבר היתה קצת פאסה. הרבה להקות פזלו לכיוון הקאנטרי רוק (קחו למשל את הגרייטפול דד, או הבירדס, אם לציין את הדוגמאות הראשונות שעולות לי לראש), הרוק הכבד נתן בראש, היו ניצני פרוג. גם דייב זרם עם רוח התקופה ולא נצמד לפסיכדליה. זה אלבום רוק ישיר עם סאונד שהוא הרבה יותר סבנטיז מאשר סיקסטיז. הדבר הכי פסיכדלי באלבום זה ההדפס הצבעוני על הויניל עצמו. אפשר להתמסטל רק מלהביט על התקליט המסתובב…
יש כאן איזון מוצלח בין אקוסטי לחשמלי, ויופי של מלודיות שאם קצת יותר מזל היו מתנגנות בתחנות הרדיו ומכאן מגיעות לקהל גדול יותר. נגינת הגיטרה של דייב היא פשוט נהדרת. תקשיבו למשל לסולו הגיטרה בסוף השיר שמסיים את האלבום Look at you, look at me. בהמשך הקריירה מייסון הלך לכיוון יותר ״בורגני״ ועשה דברים שאפשר לקטלג כ yacht rock (קחו למשל את הלהיט הקיטשי מ 77 We just disagree) אבל את היציאה הראשונית הזו אי אפשר לקחת לו.
ב 2020, במלאת יובל לאלבום, אי שם במעמקי הסגרים של הפנדמיק, מייסון חושב שהוא לא כל כך אוהב את השירה של עצמו כשהיה בן ה 22, וגם יש לו כמה רעיונות חדשים לגבי העיבודים, והוא מחליט להקליט את האלבום מחדש. הוא אוסף חבורת נגנים ומוציא את Alone together again.
קיביצר, לבד או ביחד, לא ממש משנה, ממליץ לכם להניח את המחט או ללחוץ על פליי בטלפון ולתת צ'אנס לדייב מייסון ולאלבום הזה. אני הגעתי אליו לגמרי במקרה ואהבתי, מקווה שגם אתם.
