הזומבים בדרך

זהירות חברים, הזומבים בדרך. הם הולכים להגיע אלינו ביום שלישי הקרוב וכדאי להתחיל להתכונן. האמת שהם עפו בגובה נמוך, מתחת הרדאר, ותפסו אותי בהפתעה. לא ברור איך הופעה הסטורית שכזו כמעט שלא מקבלת התייחסות. במחשבה שנייה, הם אף פעם לא באמת קיבלו את תשומת הלב הראוייה, כך שזה בעצם סיפור חייהם... אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

אני רוצה להזמין אתכם ללבוש את חולצת הגולף הצמודה, ויחד עם דאג וטוני להכנס למנהרה ולעוף אחורה בזמן לאנגליה של תחילת שנות הששים.

להקת ה Zombies הוקמה ב1961. ב 64 כתבו את She’s not there שהפך ללהיט ענק ושם אותם אי שם גבוה במצעדי הפזמונים. הלהקה רכבה על גל ה British Invasion שתפס את ארה"ב, ולתקופה קצרה הצלחתם היתה כה אדירה, אולי שנייה בגודלה רק לביטלס. ב 1965 יצא אלבומם הראשון שנקרא בארה"ב פשוט The Zombies ובאנגליה Begin Here והכיל מלבד שירים מקוריים גם לא מעט גרסאות כיסוי לשירי R&B. למרות הפופולריות של הלהיט She’s not there, להיטים אחרים לא ממש תפסו והתקליט גמגם במכירות.  הם הופיעו המון (כולל הופעות בנורווגיה ובפיליפינים) אבל לא ראו הרבה כסף מהעניין. ב 1967 נכנסו לאולפני Abby Road המפורסמים ועבדו על אלבום חדש, קצת אחרי שהביטלס סיימו להקליט שם את Sgt. Pepper . האלבום נעשה בתקציב זעום של 2000 ליש"ט ונקרא Odessey and Oracle. אגב טעות הכתיב בשם נעשתה ע"י מעצב העטיפה, מורה לאמנות במקצועו. חברי הלהקה לא שמו לב בזמן והטעות הפכה להיות עובדה מוגמרת...

האלבום Odessey and Oracle יצא ב 68 ונכשל אף יותר מקודמו. חברי הלהקה, שהיו מותשים ומאוכזבים סגרו עוד באותה שנה את הבסטה. די חבל. הזומבים היו צריכים להצליח הרבה יותר. עם שירי הפופ המלודיים וההרמוניות הקוליות א-לה נערי החוף הם היו אמורים להיות כוכבי על. לא ברור מה התפספס. יתכן שהדימוי שלהם היה "חנוני" ונקי מדי. הסולן Colin Blunstone אמנם נראה לא רע אבל חסר את הסקס-אפיל של ג'ים מוריסון או מיק ג'אגר. הם לא עשו סקנדלים ולא ייצרו פרובוקציות, סתם כתבו שירים מצויינים.

אחרי הפירוק, הסולן Blunstone הלך לעבוד בחברת ביטוח וחברי ההרכב רוד ארג'נט (הקלידן) וכריס וויט (בס) הקימו את ההרכב Argent. זמן לא רב אח"כ, בעבר השני של האוקיינוס, ישב אל קופר (שמלבד היותו מוזיקאי גם ייעץ לחברת CBS ) ושמע את התקליט. זו היתה אהבה משמיעה ראשונה. הוא לחץ על חברת התקליטים להוציא את האלבום בארה"ב ואף לשחרר את הסינגל Time of the Season  לרדיו. לפתע בשנת 69, כשהזומבים כבר עמוק בקבר, צץ לו משומקום להיט ענק. לרוע המזל זה היה מאוחר מדי. היו כמה חיקויים זולים שפעלו תחת השם The Zombies, אבל לא היה מי שיילחם על זכויות הלהקה האמיתית.

מים רבים זרמו בתמזה עד שהאלבום הנפלא הזה קיבל את הכבוד הראוי לו. שנים רבות אח"כ ה Rolling Stones magazine הכניס אותו במקום ה 100 ברשימת חמש מאות האלבומים הטובים בכל הזמנים.

יש ב Odessey and Oracle לא מעט טקסטים מעניינים שחורגים משירי האהבה הבנלים. השיר הפותח נקרא Care of cell 44 והוא בעצם מכתב לאהובה הנמצאת בכלא, אמורה להשתחרר בקרוב, והכותב מצפה בכליון עיניים לשובה לחיקו. בשיר הנפלא Butchers Tale (Western front 1914) מסופר על קצב אנגלי המגיע לשדה הקרב ואמור להיות חייל אמיץ, אבל רועד מפחד הוא מנסה לברוח הביתה מזוועות המלחמה.

הזומבים התאחדו מספר פעמים בהרכבים כאלו ואחרים, ואף הוציאו מספר תקליטים. הם אפילו שחררו ממש בחודשים אלו אלבום חדש עם חומר מקורי. אני חייב להודות שהחומר החדש לא מתקרב באיכותו ל Odessey and Oracle. בהופעה שתהיה במועדון ה Fillmore הותיק (בו הופיעו אייקונים ענקים נוספים מאותה תקופה כגון הגרייטפול דד, ג'ניס ג'ופלין, בוב דילן, הנדריקס, ג'פרסון איירפליין ועוד) הזומבים מתכננים לנגן את כל שירי Odessey and Oracle.

האם אפשר לחשוב על עתוי טוב יותר מאשר לראות את הזומבים בשבוע של Halloween ?  אז לבשו את החולצה עם סמל השלום, שימו פרח בשיער ובואו לסן פרנסיסקו לתת כבוד לחבורה המוכשרת הזו. מגיע להם.

שרלטנים

בואו נדבר קצת על אפנה, ולא שאני מבין בזה משהו (ג׳ינס וטי-שירט הולך טוב בקולקציית סתיו 2015?). תהיתם מאיפה הביאו הביטלס את הרעיון של התחפושות על עטיפת הסרג׳נט פפר? או למה הנדריקס התלבש כפי שהתלבש בקונצרטים שלו? מי שהתחיל את הסטייל הזה של לבוש בסגנון ״פעם״, אם זה בסגנון ויקטוריאני, ימי המערב הפרוע וכו' היתה חבורת שרלטנים שלא קיבלה את תשומת הלב הראויה (לדעתי).

 The Charlatans פעלה באזור החוף המערבי החל מ 1964 ובנוסף לחדשנות האפנתית-בימתית גם נחשבים כלהקה הראשונה שעיצבה פוסטרים בסגנון פסיכדלי, וכלהקה שהביאה את בשורת האל אס די (לפחות כמשפיע מוזיקלי) לסן פרנסיסקו כשנתיים לפני אותו קיץ פסיכי המכונה  summer of love. חברי הלהקה אף גידלו שיער, מראה בהחלט לא אופייני לגברים ב 1964, אבל יש לי הרגשה שבהמשך איזה היפי או שניים אימצו את הרעיון...

את הלהקה הקימו George Hunter (שירה ו Autoharp) יחד עם Richard Olsen בבס,  Mike Wilhelm בגיטרה, Mike Ferguson בקלידים ו Sam Linde בתופים (שהוחלף די מהר בידי Dan Hicks). מועדון הבית שלהם היה Red Dog Saloon  בעיירה וירג'יניה סיטי שבנבאדה. יצא לי לעבור פעם או פעמיים במקום ולא נראה לי שהרבה השתנה מאז. עיירת כורים נידחת במדבר, שריד מימי הבהלה לזהב, רחוב ראשי אחד עם כמה פאבים, מסעדות,מועדונים וזהו. יש מאות כמוה במערב. לפחות העיירה לא רחוקה מאגם טאהו, גם זה משהו.

                

בכדי לקדם את הופעותיהם, יצרו חברי הלהקה את הפוסטר שבתמונה, המכונה "The Seed" ונחשב לפוסטר הקונצרט הפסיכדלי הראשון בהסטוריה. ההופעות, שכונו "The Red Dog Experience" תודלקו בחמרים שרקח הכימאי ואיש ה LSD הידוע Owsley “bear” Stanley שגר בברקלי באותה תקופה. השרלטנים חלקו את חווית האל אס די כשחזרו לפריסקו ויש המחשיבים אותם ללהקת האסיד-רוק הראשונה. מלבד השרלטנים הופיטע במועדון (בשלב מעט מאוחר יותר) ה Big Brother & Holding Company (עוד לפני ימי הזוהר של ג'ניס) וגם The Wildflowers. מספרים שבאותן מסיבות אסיד ראשונות לא היה ברור מי בקהל ומי על תקן "מופיע" ושולב בהן מופע אורות מרהיב (שבתוספת כמה טיפות ודאי היה מרהיב פי כמה). אגב, נעשה סרט דוקומנטרי (לא ראיתי) על המועדון בשם Rockin’ at the Red Dog – The dawn of Psychedelic Rock.

בקיץ 65 חזרו השרלטנים לסן פרנסיסקו והשתלבו יפה בתרבות הנגד שהתבססה בעיקר סביב צומת הרחובות הייאט ואשבורי. ללהקה הציעו כמה פעמים חוזי הקלטות, אבל עקב בררנות יתר הם סרבו. לבסוף חתמו חוזה עם Kama Sutra Records אבל החברה "הרגה" את האלבום בגלל איזכורים בטקסטים לשימוש בסמים. אמנם שוחררו שני סינגלים, אבל התקליט הנכסף מעולם לא יצא לאור.

במהלך השנים הבאות הלהקה סבלה מסכסוכים פנימיים, נטישת חלק מחברי ההרכב המקורי והצטרפות נגנים חדשים. רק ב 69 יצא סופסוף אלבום סלף-טייטלד שנכשל מסחרית. האמת שזה לא מפתיע, עולם המוזיקה עבר שינויים אדירים בין 65 ל 69. צליל הלהקה שנשמע רענן וחדשני ב 65, נשמע עתה מיושן ומעט ארכאי. ב 69 מתופף הלהקה באותה תקופה, Terry Wilson, נכנס לכלא בעוון אחזקת מריחואנה, ובסוף אותה שנה הלהקה התפרקה.  

האלבום במלואו:

https://www.youtube.com/watch?t=1&v=n2tRHAsyCCQ

אחרי הפירוק פתח ג'ורג' האנטר חברה לעיצוב גרפי ועיצב אלבומים בין השאר לקוויק סילבר מסנג'רס, Canned Heat ו It’s a beautiful Day!. בשנות ה 90 והאלפיים הלהקה התאחדה מספר פעמים לרגל כל מיני ארועים (למשל חגיגות ה 40 לקיץ האהבה). השנה הם חגגו יובל 50 והופיעו ביוני היכן שהכל התחיל ב Red Dog Saloon. הם לא שכחו ללבוש את התלבושות המסורתיות וגם הודיעו שזו הפעם האחרונה ודי.

מבחינת הסגנון המוסיקלי, השרלטנים משלבים רוק פסיכדלי עם פולק, קאנטרי ובלוז. כאמור, הצלחה מסחרית גדולה לא היתה שם, אבל צריך לתת להם את הכבוד וזכות הראשונים על הטמעת הרבה מהמאפיינים הכל כך מוכרים של תרבות הנגד בשנות הששים, אם זה בפוסטרים, בסמים, בשיער הארוך או באפנת הלבוש.

אמנם בלי ייבוש ביצות, קדחת וריקודי הורה עד הבוקר, אבל בכל זאת חלוצים. סוג של.

שרלטנים...

https://www.youtube.com/watch?v=5cD18Mw9tE4

משהו על הפוסטר ההיסטורי

https://www.youtube.com/watch?v=LS2gm0dIhq4&feature=youtu.be

נהרות נקיים באופן יחסי

הסיפור הפעם הוא על רועה עיזים. לא סתם רועה עיזים, אלא בן של דוקטור יהודי (אורולוג), תומך ישראל, ואמא נוצריה שמגדל עיזים כשרות למוסלמים (בשר ח'לאל). זהו סיפור על אבא שיום אחד מגלה שהבן שלו חבר באל קעדה והוא אחד הטרוריסטים המבוקשים ביותר בארה"ב. וגם סיפור על אחד פרלמן שמחליט לשנות את שם משפחתו לגדעון (Gadahn) על שם הגיבור התנ"כי שלנו. ואפילו סיפור על היפי ארוך שיער ומזוקן המתנגד נמרצות לשמוש בסמים אבל עושה מוסיקה פסיכדלית. אבל הסיפור הזה הוא קודם כל על אחד התקליטים הנשכחים, היותר אהובים עלי מאמצע שנות השבעים ועל האיש האחראי על היצירה הנפלאה הזו - פיל פרלמן.

לא חסרות להקות עם שמות מטופשים, נהפוכו, יש לא מעט כאלה, אבל תודו ש Relatively Clean Rivers הוא אחד השמות היותר מעאפנים שאתם מכירים ("אתה בא לשמוע את נהרות נקיים באופן יחסי?", "עזוב אותי באמש'ך, אני עכשיו בקטע של שחייני אגם גדול").

                             

אמנם מעולם לא גידלתי עיזים, אבל בתור קיבוצניק שגדל לא רחוק ממעיין חרוד והלך ברגל עם הכיתה ללמוד על גבורת גדעון, שבחן את לוחמיו, אם לאדוני המה או עובדי אלילים, לפי הדרך בה נגשו לשתות ממי המעיין, ובתור אחד שפעם חי כמה שנים באורנג' קאונטי, קליפורניה, כור מחצבתו של פיל פרלמן, אני מרגיש טיפה קרוב לנושא.

בואו נסגור קודם כל את נושא אל קעדה בכדי שנוכל לגשת למוסיקה בראש נקי. בנו של פיל פרלמן, Adam Gadahn גדל בבית הסבים, שמע באובססיביות מוסיקת heavy metal אפלה ושטנית , ובאיזשהו שלב החליט להתאסלם (לקח קצת רחוק את מרד הנעורים...). הוא הצטרף לאל קעדה, שינה את שמו ל Azzām al-Amrīki (עאזם האמריקני) עבר לפקיסטן, הפך לדמות מובילה ואף לדובר של הארגון, מה ששם אותו במקום גבוה ברשימת המבוקשים האמריקאית.

ועכשיו למוזיקה. את האלבום הסלף טייטלד Relatively Clean River הוציאו פיל ולהקתו ב 1975 והודפסו ממנו בסך הכל שתי הדפסות של 500 עותקים כל אחת. כמתנגד לתרבות הצריכה המערבית, מצא פרלמן דרך מקורית לשווק את אלבומו: הוא ניסה למכור את תקליטיו ישירות בעצמו, פיזר עותקים בקפמפוסים, תחת עצים או על ספסלים ציבוריים, והגדיל לעשות כשפיתח את רעיון ה "Reverse shoplifting". פיל היה מגניב בסתר עותקים של תקליטו לחנויות התקליטים ויוצא מהחנות בידיים ריקות. בחור כלבבי. הסגנון הוא פולק-רוק-פסיכדלי מאוד קליפורני ואפשר לשמוע השפעות של ניל יאנג, הגרייטפול דד, קאנטרי ג'ו, קוויק סילבר מסנג'רס ועוד.

מלבד RCR, פיל גם הקליט לפני כן (ב 67) תחת השם The Beat of the Earth וגם כ The Electric Hole . את עטיפת האלבום של RCR עיצב Jim Evans שהוא אמן פלסטי, ורב תחומי ידוע שגם עיצב כרזות לסרטים, יצר קומיקס, ועשה פוסטרים ועטיפות תקליטים לאמנים רבים (הביץ בויס, ניל יאנג. אולמן ברדרס, שיקגו, בק ועוד).

לא הרבה אחרי RCR פיל פרלמן נטש את עולם המוזיקה וכיום הוא חי עם אשתו ב Riverside, מסרב להתראיין על התקופה ההיא (או על בנו הסורר) ומגדל עיזים.

קישור לשמיעת האלבום במלואו:
 https://www.youtube.com/watch?v=z6h-rQmyaag&ab_channel=SantiagoFred

מתנה לחג

קניתי לעצמי מתנה לחג, מתנה, מתנה, מתנה לחג, גם אני אקבל מתנה לחג, בגבולות הסביר.

לפני כמה ימים נכנסתי לחנות Amoeba המפורסמת שברחוב הייאט בסן פרנסיסקו. באופן לא לגמרי מתוכנן מצאתי את עצמי נשאב פנימה ויוצא עם שלושה תקליטים. חלקכם בטח מכירים את ההרגשה הזו של צלילה פנימה, לרגע קט נעלמים שאר הבלי העולם ומחוגי הזמן מתכופפים\נוזלים כאילו יצאו מתמונה של דאלי. הגעתי קרוב לשעת הסגירה ועובדי החנות כבר החלו להאיץ בי. מזל. הייתי יוצא ברכוש כבד הרבה יותר.

Photo by Marc Wathieu

אתם ודאי תוהים, מה הביג דיל, הבן אדם הלך לקנות תקליטים, למה הוא צריך לחפור על זה? ועוד בפרהסיה.  בגדול אתם צודקים, אבל לא קניתי תקליטי ויניל כבר איזה 25 שנה, אז אני מרגיש סוג של איבוד בתולין מחודש, ואני רץ לספר לחבר׳ה.

קאט. עדכון קצר לאלו שעובדים עד מאוחר ולא יצאו מהמשרד בשנים האחרונות: ישנה אופנת רטרו של חזרה לתקליטי הויניל בחמש-עשר שנים האחרונות. מכירות התקליטים זינקו בצורה מטורפת וחנויות תקליטים, שכמעט ונעלמו כליל מן הנוף חוזרות בגדול.

אין לי עניין לפתוח את קרב מס׳ 5438 במלחמה על מה עדיף, ויניל או דיגיטלי? הנושא כל כך טחון ושחוק, מה גם שאין לי ממש דעה מוצקה בנושא לכאן או לכאן.

Photo by Hoffnungsschimmer

זה לא שאין לי תקליטים, יש לי לא מעט, אבל כולם נרכשו או נאספו עוד לפני שהקומפט דיסק כבש את עולמנו.

אני זוכר את יואב קוטנר בפינת הפופ בזהו זה מציג את הטכנולוגיה החדשה והמופלאה (שווה להקליק, אפילו רק בשביל הנוסטלגיה). בפעם אחרת הוא חד חידה: אם בצד של תקליט יש 20 דקות והתקליט מסתובב במהירות 33 סיבובים לדקה, כמה חריצים יש בתקליט? הפותרים נכונה קיבלו, איך לא, חולצה ותקליט… (התשובה בסוף הכתבה).

סוף שנות השמונים, תחילת התשעים, היו ימי השפל של תקליטי הויניל, החור במרכז השחור מעולם לא היה גדול יותר. למזלי השכלתי לאפסן את תקליטי ולא זרקתי כמעט כלום עם המעבר לעולם הדיגיטלי. אני זוכר שאנשים היו זורקים לרחוב ארגזי קרטונים מלאים תקליטים שאיש לא חפץ בהם. לעיתים עצרתי לפשפש בארגזים וחזרתי הביתה עם מציאות. יש לי למשל תקליט של ג׳ו קוקר בהופעה חיה, שהשם ״סי היימן״ כתוב בפינתו בכתב יד. כנראה שמקורו באחד הארגזים. אני אוהב להגיד שיש לי את התקליט הכי טוב של סי היימן…

ניסיתי להיזכר מה היה תקליט הויניל האחרון שקניתי ולא הצלחתי. אני זוכר טוב מאוד את תקליטי הראשונים: הייתי פספוס בכיתה ה׳ כששמעתי ברדיו את Don't bring me down
ונסעתי לתחנה המרכזית בעפולה לקנות את Discovery של ELO (תזמורת אורות החשמל בשבילכם) שבדיוק יצא. בקושי הגעתי לגובה הדלפק, ואני זוכר שהמוכר אמר לי: ״יש לך טעם טוב, ילד״. בפעם השנייה, כמה חודשים מאוחר יותר, נסעתי לקנות את The River של ספרינגסטין. הגעתי לחנות, ולמגינת ליבי גיליתי שמדובר באלבום כפול ואין לי מספיק כסף. בלית ברירה החלטתי ללכת על תקליט זול יותר של הבוס. באופן די מקרי ידי נשלחו ל Born to run. סתם פוקס.

חזרה לרכישות האחרונות, מכיוון שבאתי ללא רשימת מכולת ונטול אג׳נדה לחלוטין, סתם אספתי תחת זרועי מצרכי מזון בסיסיים. התחלתי עם מעט כבוד לסצינה המקומית, במיוחד לנוכח הרחוב בו דרכו רגליי באותו רגע, ולקחתי את WOW , האלבום השני של Moby Grape (ארחיב עליהם בסוף) , יד שניה במצב לא מדהים. לזה הוספתי את Safe As Milk האייקוני של קפטן ביפהארט (גם עליו ארחיב למעוניינים בלי לעייף את חסרי הסבלנות). לבסוף נתקלתי באלבום שהוא בטח בוטלג. כלומר הוצאה לא חוקית, של טום וויטס בשם Bourbon Jesus שלא הכרתי (ואני חשבתי שהכרתי את כל מה שהוא הוציא). מדובר בהופעה חיה שנערכה בפירנצה ב 1999 ולא התאפקתי, הסקרנות הרגה את החתול.

כשהגעתי הביתה נכונו לי כמה הפתעות. אריק איינשטיין שר פעם בשירו הנפלא ״אני אוהב אותך היום״ את השורה: ״אחר כך נשמע תקליט של רנדי ניומן, יש מילים בתוך העטיפה״. אני לא אשכח את ההתרגשות שבהנחת תקליט חדש על הפטיפון ואת החדוה שנוספה לכך אם מצאתי בפנים גם דף מילים. דבר כל כך פשוט ואלמנטרי, מפתיע כמה זה לא היה מובן מאליו. בשלושת התקליטים החדשים שלי לא היה ולו דף פנימי אחד לרפואה. ניחא, יש ילדים רעבים באפריקה.

ההפתעה השניה היתה כשניגנתי את מובי גרייפ. לפני הרצועה האחרונה בצד הראשון, הקהל מתבקש להעביר את מהירות הפטיפון ל 78 בכדי לשמוע שיר מחוה לזמר הותיק Gene Autry  הידוע בכינויו "הקאובוי המזמר". התחכמות חביבה, אבל מה לעשות ואצלי יש רק מהירות  33 או 45, אז פיספסתי שיר.

ההפתעה השלישית היתה חביבה במיוחד: Safe As Milk התגלה כתקליט לבן וצח כחלב היוצא היישר מהעטין. הגילוי היה אפילו יותר מרגש מתקליט ה"דרכים" הכחול של שלמה ארצי שהורי קנו לי מתנה בילדותי.

לסיכום, לא נראה לי שאמיר את דתי, בעיקר מסיבות פרקטיות. עם הילדים והבלגאן בבית, כמה כבר אפשר להנות מתקליט בסלון? (גם איכות הפטיפון שלי לא מי יודע כמה, יבוא יום ואשדרג) ממילא את רוב המוסיקה אני שומע או בנסיעה, או בנייד או בזולה שבחצר האחורית. אבל את ניחוחות הפלסטיק ואת טקס ניקוי האבק והנחת המחט שום קובץ דיגיטלי לא יוכל להחליף.

אכן, מתנה לחג.

חג שמח!

תשובה לשאלתו של קוטנר: חריץ אחד בכל צד של תקליט (אחרת איך היינו מגיעים מתחילת האלבום ועד סופו?)

נספח למתעניינים באמנים שהזכרתי:

Moby Grape היא להקה שהוקמה באזור סן פרנסיסקו באמצע שנות השישים וכללה חמישה נגנים מעולים שכולם תרמו גם לכתיבת השירים וגם בשירה. היה באזז גדול סביבם. לפני הוצאת אלבומם  הראשון הם התאמנו במועדון The Ark  שישב על המים בסאוסליטו (בניין ששימש לפני כן את בעלי  היאכטות) וכל המי ומי חצו את גשר הזהב ובאו לצפות בחבורה המופלאה – ג'ניס ג'ופלין, ניל יאנג, דיויד קרוסבי, סטיב סטילס, ועוד רבים וטובים. סקיפ ספנס מהג'פרסון איירפליין העיר: "החבר'ה האלה יותר טובים מהביטלס". לרוע המזל עקב ניהול כושל הלהקה לא הצליחה מסחרית והתפרקה אחרי מספר מועט של אלבומים. פספוס גדול לכולנו.

Captain Beefheart שמו האמיתי הוא Don Van Vliet. אומן די מחורפן, נסיוני, אוונגרדי ופורץ דרך שלמרות הצלחה מסחרית די שולית הוא מקור השראה להמון אמנים מוכרים ומצליחים. הוא גדל בקליפורניה ופעל מוסיקלית החל מאמצע שנות הששים ב
עיקר עם להקתו The Magic Band . הוא היה מיודד עם פרנק זאפה, הם יצרו יחדיו וההשפעה ההדדית בהחלט ניכרת במוסיקה שלהם. הביטלס היו מעריצים גדולים של ביפהארט ואף רצו להחתים אותו על הלייבל שהקימו. הוא מת ב2010 והותיר אחריו מורשת תקליטים מרשימה ומגוונת. Safe As Milk הינו אלבומו הראשון. הוא נגיש יחסית, ובאלבום מנגן גם נגן הגיטרה המופלא Ry Cooder.

Tom Waits – טוב, את הברנש הצרוד והמסוקס לא ממש צריך להציג. כתבתי עליו כאן בעבר.

שלמה ארצי – זמר ישראלי פופלרי האהוד על כל שכבות העם, שהחל את דרכו בלהקת חיל הים וידוע בהופעותיו במועדון צותא, בג'ינסים הקרועים ובפלירטוט עם המעריצות במהלך ההופעה