תקליט האוסף הראשון שהכרתי היה של יוסי, שהיה גדול, כלומר שנה מעלי, וכבר היה לו שפם קטן של אחד שעוד שנה כבר בטח יצטרך להתגלח. לאלבום קראו Ring My Bells והייתי צעיר מדי מכדי להבין למה התכוונה אניטה וורד כשהיא הזמינה את המאזינים או איזה נמען אנונימי לצלצל בפעמוניה. האמת שעטיפת האלבום עם הבחורה השחורה עם המחשוף הנדיב היה צריך לתת איזה רמז. מה לעשות, שנות השבעים היו הרבה פחות תקינות פוליטית. התקליט איגד בתוכו להיטי סבנטיז גדולים כמו ״הקש בעץ״, Born to be alive, וכמובן שלא פסח גם על שיר של בוני אם (אם אני זוכר נכון, זה היה ״הולידיי״).
יש משהו לא הוגן באלבומי אוסף. האלבום לוקח רק את הדובדנים המסוכרים, ומשאיר מאחור את ההתמודדות עם היצירה השלמה שלעיתים היא קצת יותר מרירה ומאתגרת. אבל הוגן או לא הוגן, תכלס כשמדובר בלהיטי דיסקו, זה אפילו מתבקש. עזבו את הקשקוש של יצירה שלמה (מה זה, פרוג?) כי מה לעשות, לפעמים בא סתם לנענע את הישבנים, ומה זה דיסקו אם לא הדוניזם טהור ובלתי מתנצל…
לאחרונה נתקלתי באלבום אוסף בעל השם הקצר והקליט: Forge your own chains: Heavy psychedelic ballads and dirges 1968-1974
ממש כמו ״צלצל בפעמוני״, גם הוא נקרא ע״ש אחד ה״להיטים״ באלבום, שירו הנפלא של D. R. Hooker ואני ממליץ למי שלא מכיר, לעשות חיפוש מהיר ולצלול לעולמו של אותו ווירדו מופלא ומסתורי. האמת שזה משפט נפלא:Forge your own chains, סוג של תובנה פילוסופית היפי-שיט. משפט שלא אופתע אם גם יימצא חרוט על הקיר בשרותים הציבוריים של בסיס טירונים כלשהו במערב התיכון.
השתמשתי במילה ״להיטים״, אבל בפועל אין דבר יותר רחוק מזה באוסף הנ״ל. מדובר במקבץ איזוטרי למדי של שירים מתוך פרייבט-פרס, כלומר אותם אלבומים שהודפסו במספר מוגבל של עותקים אחרי שחברי הלהקה גילו שלמתופף יש דוד עשיר באוקלהומה שיכול לזרוק כמה גרושים ויאפשר להם להוציא אלבום כדי לחלק לבני משפחה וחברים שיהיו מנומסים מספיק כדי להגיד תודה, ואולי אפילו יתנו האזנה או שתיים.
יש באלבום הזה לא מעט שירים מצויינים. חלק מהאמנים כאן הושמעו בתוכניתו הנהדרת של Uri Bash בכאן-88 שהוקדשה כולה לעולם הפרייבט-פרס (חפשו באתר התחנה). האוסף מתחיל עם בלדה אדירה על יום הדין של להקה אלמונית בשם Top drawer. שיר יום כיפור אולטימטיבי. יש כאן את Don’t you fill me של Damon, הלוא הוא דיויד קרלטון דל קונטה. דיימון במהופך זה Nomad ודיימון אכן ראה בעצמו סוג של נווד צועני. על הג׳ימג׳ום של דיימון עם ג׳ורג׳ האריסון וראווי שנקר ב Big Sur והמיתר הקרוע שהפך מבאג לפיצ׳ר נדבר בהזדמנות אחרת. עוד שיר נהדר באוסף הוא של Morly Grey, להקה מאוהיו שעשתה פסיכדליה סמיכה ומבעבעת והוציאה אלבום מעולה ב 72.
שווה להזכיר גם את Strawberry rain של הרכב קנדי ממונטריאול בשם אליסון שמצאתי עליו מעט מאוד אינפורמציה במרשתת ואני רק יודע שהם הוציאו אלבום בודד (סלף טייטלד) ב 1971.
ממש כפי שהאלבום מתחיל חזק עם Song for a Sinner ואווירת יום הדין, הוא מסתיים עם Somebody keeps calling my name, שיר שמשייט באותן ספירות דתיות/רוחניות. מדובר בפצצה פסיכדלית מופלאה באורך של יותר מתשע דקות של להקת Baby Grandmother השוודית.
מבחינה גיאוגרפית, האלבום לא מתמקד רק בסצינה הפסיכדלית של צפון אמריקה ואירופה, אלא עושה טריפ עולמי אקלקטי ואוסף מטעמים מפה ומשם. יש שיר של Shin Jung Huyan and the Men הדרום קוריאנים, יש את קורוש האיראני, יש נציגים מתאילנד, קולומביה, וניגריה. כשחושבים על זה, האלבום מכסה את כל היבשות, רק חבל שלא הכניסו להקה מאנטרטיקה...
