בחור אנלוגי בעולם דיגטלי

יש משהו מאוד נעים באלון אולארצ׳יק. יש לי סימפטיה לאנשים שיודעים לא לקחת את עצמם ברצינות רבה מדי. אלון אולארצ׳יק יכל לסיים שלוש שנים לימודי ג׳ז בברקלי שבבוסטון, בי״ס לג׳ז נחשב מאוד לכל הדעות, אבל במקום להשאר במגדל השן של עולם הג׳ז, לכתוב זמן קצר אח״כ שיר קליל כמו ״בא לשכונה בחור חדש״. למרות שמאחוריו קריירה מוסיקלית מכובדת למדי, אנשים עדיין מזהים אותו בעיקר עם כוורת, אבל הוא לא נשמע מריר או כועס על כך.

אם כן אולארצ׳יק מגיע אלינו להופעה או-טו-טו וזאת הזדמנות מצויינת להרים טלפון ולשוחח עימו. והאמת, הראיון עימו היה מאוד קולח וכייפי. נתחיל.

ערב טוב אלון, כתבת בזמנו ״אני בחור אנלוגי בעולם דיגטלי״. איך אתה מקשיב למוזיקה שלך? אתה מאנשי הויניל? עדיין שם תקליט על הפטיפון?

לא, אני מקשיב לדיסקים ואני משתמש במחשב להקלטות בסטודיו, אבל בכל מה שלא קשור למוסיקה ולעבודה אני ממש לא טכנולוגי. למשל אני לא יודע איך להכנס לפייסבוק שלי.

על איזו מוזיקה גדלת?

קודם כל בבית בפולניה שמעתי בעיקר את המוזיקה של אבא. אבי ז״ל היה מלחין והפסנתר שהיה לנו בבית כשהייתי תינוק נמצא עכשיו אצלי בסטודיו. אני זוכר את נסיונות ההלחנה שלו ותהליך בחירת המלודיות לטקסט. בארץ שמעתי כל מה שהשמיעו ברדיו. אז לא היו תחנות שמכוונות לז׳אנר מוזיקלי מסויים כמו שיש בארה״ב. זה היה גם מוזיקה עברית של הלהקות הצבאיות ודברים כאלה אבל די מהר הפכתי לפריק של ג׳ימי הנדריקס, ג׳וני ווינטר, אריק קלפטון, קצפת, רולינג סטונס, ביטלס וגם הרבה ג׳ז. את התקליט הראשון שלי בחיים קיבלתי מאבי כשהייתי בפנימייה הצבאית בחיפה. זה היה תקליט של Ella Fitzgerald in Hollywood.

מה אתה שומע כיום בזמנך הפרטי?

מכיוון שהעבודה שלי זה מוזיקה, יש overload של מוסיקה בחיים שלי אז אני כמעט לא סתם יושב בסלון ושומע דיסק.  באוטו אני שומע ברדיו הרבה פעמים תחנות ערביות נהדרות שמשדרות בFM. יש דברים מטורפים בתחנות האלה ואני מאוד אוהב את הקצב של המוסיקה הזו. אני לא מסוגל לשמוע את התחנות הישראליות ששמות פרסומות כל שתי דקות. חוץ מזה אני שומע לאחרונה מוזיקאי נהדר בשם Robert Glasper. ג׳אזיסט שעושה מוזיקה מאוד עכשוית ויפה, עם הרבה נשמה, גם משלב B&R, תשמע אותו, הוא נהדר.

אתה יוצר במגוון רחב של סגנונות, רוק׳נ׳רול, ג׳ז ומה שביניהם (ג׳ז-רוק, פיוז׳ן), גם פופ, מזרחי, שירי ילדים, ואפילו היית בלהקת גל חדש. יש איזה סגנון שאתה מתחבר אליו יותר מהאחרים?

קצת קשה לי להגדיר סגנון ספציפי. פנו אלי בבקשות ליצור מוזיקה למשל לתיאטרון או לקולנוע, כששאלתי באיזה כיוון מוסיקלי? אמרו לי ״תעשה אולארצ׳יק״. ככה הבנתי שבעצם יש לי סגנון ״אולארצ׳יק״ שלוקח השפעות מכל מיני סגנונות אבל הופך את זה למשהו עם חתימה ברורה שלי.

ספר קצת על הילדות שלך. איך זה לגדול  כילד פולני בבת ים? זה הפריע לך להשתלב? הרגשת זר?

בהתחלה היה קשה, אבל הסתדרתי מכח ההישרדות. הייתי צריך ללמוד להגיד ריש במבטא ישראלי כדי שלא יצחקו עלי ולהיות ישראלי כמה שיותר מהר כדי לא לחטוף מכות. אגב, זאת לא היתה רק הבעיה שלי, זאת היתה הבעיה של כל מי שהגיע לארץ באותה תקופה, כולנו אכלנו אותה, כיום לעולים הרבה יותר פשוט. למשל העולים מרוסיה הם קבוצה הרבה יותר חזקה. יש מפגשי תרבות ברוסית, קונצרטים, תיאטראות וכולי. הם אפילו לא משנים את השם שלהם. סשה נשאר סשה.

נולדת בפולין, לאב יהודי ואמא לא יהודיה כך שמבינת חוקי ההלכה אתה לא יהודי. בתור אחד שחי במדינה בה יש הפרדה מלאה בין דת למדינה (למרות שיש בה אחוז מאוד גבוה של אנשים דתיים), אני חייב לציין שמאוד הרשים אותי המאבק המשפטי שניהלת והבקשה בבג״ץ לרישום לאום ״ישראלי״.  

אני שייך לקבוצה בשם "אני ישראלי". הרעיון הוא שכמו שרושמים "תאילנדי" בתעודת הזהות, יהיה אפשר לרשום בלאום "ישראלי". זה לא במקום "יהודי", זו אפשרות נוספת. אני לא מבין מדוע הממסד כל כך פוחד מכך. בפועל אני די פסיבי בקבוצה, אבל המאבק נמשך.

דוקא בניו יורק יצא לך לעבוד עם אמנים שעושים מה שמכונה ״מוזיקה מזרחית״ וגם כתבת שירים ״מזרחיים״ (עם קריצה והומור) איך הגעת לזה?

אני באתי מבית שבו המוזיקה המזרחית נחשבה למוזיקה נחותה. אני זוכר למשל שהשכנים ממצרים שמעו רדיו בקולי קולות. כשהגעתי לניו יורק הייתי צריך להתפרנס והתחלתי לעבוד במועדון בבעלות של ישראלי ממוצא תימני. עבדתי שבעה ימים בשבוע מעשר בלילה עד ארבע בבוקר וניגנו המון שירים ישראלים. אגב לא רק מזרחי אבל הרבה מאוד מזרחי. אנשים היו באים לאכול מלוואח לשתות ערק ולשמוע מוזיקה מהבית. אני הגעתי מבוסטון בקטע של ג'ז ובהתחלה הייתי סנוב, אבל זה חילחל לאט לאט והתחלתי לכתוב ככה. שם נולדו למשל "בא לשכונה בחור חדש" ו"היא הולכת בדרכים".

ובאותו עניין, מה דעתך על הטענות המועלות לאחרונה, בעיקר ע״י שרת התרבות, על האפלייה הממסדית של המוזיקה המזרחית? זה נכון? האם הטענה שרוב תחנות הרדיו מתעלמות מהמוזיקה המזרחית נכונה?

צריך בכלל להכריח תחנות לנגן סוג מסויים של מוזיקה?

זאת שאלה כל כך מסובכת, אני לא ממש יודע. כשאני פותח רדיו אני שומע הרבה מוזיקה מזרחית, ובכלל הרבה מהשירים הישראלים כיום הם אפשהו באמצע, מין מזרחי-מערבי. זה נכון שפעם היתה הגמוניה אשכנזית, אבל ככל שעבר הזמן זה נהיה פחות ופחות. האנשים הצעירים שיוצרים עכשיו בני העשרים והשלושים והארבעים הפסיקו לחשוב במושגים האלו בכלל. כשמישהו הלך לצבא נאמר ב 2005, אין לו מושג אם ההורים של החברים שלו באו ממרוקו או מפולניה. יש תרבות חדשה בארץ של הבנים של הבנים של הבנים. אני לא יודע אם ההכרזות שלה תואמות את המציאות. זה שהטענות שכסף הולך לפילהרמונית ולא לאנדלוסית זה אולי נכון אבל תכלס לדעתי נשאר מעט מאוד מהפער הזה.

בוא נדבר קצת על כוורת.

כשכוורת התחילה היה בה משהו חתרני. הומור נונסנס היה אז בשוליים, גם הרוק עוד לא היה בארץ מיינסטרים. לכוורת היו אפילו שירי מחאה מוסווים דוגמת ״נתתי לה חיי״. ספר על כוורת בתחילת דרכה. היה לכם תחושה שאתם עושים משהו מהפכני? או שזה היה יותר חבורת צעירים שעושה דחקות?

הרבה ממה שעשינו היה נגד הלהקות הצבאיות ודברים שלא אהבנו. עשינו "דוקא" וגם צחקנו הרבה ואיכשהו זה זרם. זה לא שעשינו ישיבה של כוורת ואמרנו בואו נמציא את המכונית החשמלית הראשונה...

אתה מתגעגע לימים ההם?

ממש לא. אני לא מתגעגע לגיל הזה. זה גיל שאתה לא יודע מה תעשה בחיים, מאיפה יהיה לך כסף ומי תהיה החברה שלך.

איך אתה מרגיש עם כל הסיבובים של כוורת חוזרת? זה עדיין כייף לחזור אל השירים הישנים? או שמדובר פה בעיקר במוטיבציה כלכלית?

זה תענוג גדול, והמוטיבציה הכלכלית היא חלק מזה. בכוורת המקורית קרענו את התחת. היו לנו למשל 32 הופעות בחודש. הופעה בבוקר והופעה בערב, וקיבלנו גרושים. אז זה היה נהדר שבסיבובי האיחוד יכלנו סוף סוף לראות מזה גם תמורה כלכלית. אני לא יכול להגיד דבר אחד לא טוב על האיחודים האלה. הפעם האחרונה בה התאחדנו היה ב 2013. זאת היתה הכנה של כמעט שנה. הופענו שש פעמים ואנשים היו בטירוף. מה אני אגיד לך, היה כיף גדול. זה קצת הולך על חשבון האמביציות האישיות שלך, אז מה? הצד הכלכלי הוא בהחלט חשוב, כולנו פרילנסרים ולכולנו יש משפחות לפרנס, וזה לא בושה שזה חלק מהעניין.

הפקת לא מעט אלבומים. למשל את אלבומה הראשון (והמעולה) של אתי אנקרי ואת אלבומם הראשון של טיפקס. אגב שני האלבומי הבכורה האלו זכו להצלחה אדירה והעמידו את אנקרי ואת טיפקס באור הזרקורים, ספר קצת על עבודתך כמפיק, האם זה קשה למפיק, שהוא גם יוצר מוזיקלי בעצמו, לא להיות דומיננטי מדי לתת לאמן להשמיע את קולו.

קח לדוגמא את אתי אנקרי, שזה האלבום הראשון שהפקתי. היא לא הביאה סקיצות, היא הביאה שירים גמורים וידעה מה היא רוצה. אני פשוט רציתי לא לקלקל לה. תרמתי נגינה בכל מיני כלים והכנסתי כל מיני רעיונות אבל זה היה תמים ואינטואיטיבי. לא למדתי בבית ספר להפקה ולא באתי מעמדה של: אני יודע ואת לא יודעת. ככה זה בדרך כלל ברוקנרול, פועלים לפי התחושות.

יש לך גם קריירת משחק. שיחקת בסרטים ״רסיסים״ לצד אתי אנקרי ו״מיס אנטבה״, בסדרות טלויזיה (הבורגנים, מגדלים באויר). הרצון לשחק תמיד היה בתוכך?

אף פעם לא ראיתי בעצמי שחקן. פנו אלי לשחק והלכתי על זה וכנראה שזה עבד. אף פעם לא הרגשתי לחץ כי אמרתי לעצמי: אני לא שחקן אז אני לא צריך להוכיח שום דבר.

עושה רושם שמשפחתך חיה ונושמת אמנות. אביך היה מוזיקאי, אשתך במאית, יש לך בת ובן ששניהם שחקנים ומוסיקאים, והבנתי שאתם אפילו משתפים פעולה על הבמה. איך ההרגשה? לא רצית שהדור הצעיר ״ימרוד״ בכם וילכו למשהו עם בסיס יותר יציב ומסודר? נגיד ילכו להיות רופאים, עורכי דין, צבא קבע, יעבדו בהיי-טק?

צבא קבע? [צוחק] לא היתה שום הכוונה ואף פעם לא לחצנו עליהם ללכת לתחום האמנויות. בניגוד לי שהוכרחתי להתאמן כל יום שעתיים בפסנתר, לא הכרחנו את הילדים שלנו להתאמן. הם הלכו לבית הספר לאמנויות שליד הבית שלנו, המשיכו לתלמה ילין [טסה במשחק ומקס במגמה למוזיקה]. הם ראו אותנו, את דיאנה עם המשחק והתאטרון וראו את מה שאני עושה בעבודה והיו בהופעות שלי,והחליטו לבד. היום הם כבר ילדים גדולים עם חיים עצמאיים.

יש לך נכדים?

יש לי נכדה אחת קטנטונת מבתי טסה. אחרי הסיבוב הנוכחי בארה"ב נבלה כל המשפחה, עם הנכדה, את הכריסטמס בניו יורק.

כשפרינס נפטר וכולם השמיעו שירים שלו, נזכרתי שכתבת קאבר יפה בעברית "ירח תות״ לשירו של פרינס under the cherry moon. לא רק מפרינס נפרדנו השנה, גם מדיויד בואי, לאונרד כהן, ליאון ראסל. מי הכי חסר לך?

קולטריין חסר לי, מיילס דיויס חסר לי. הנדריקס חסר לי. מעניין איך הוא היה אם הוא היה חי עכשיו.

כיום הטכנולוגיה מאפשרת כמעט לכל אחד להקליט בבית ולהוציא במיידי את המוסיקה שלו למרחבי הרשת ללא תיווך של לייבלים, מפיקים וכולי. פעם לאמנים נדרשו לעיתים שנים של דם יזע ודמעות לפני הפריצה. האם זה משפיע על איכות המוסיקה כיום? האם ה״פילטר״ הזה הוא טוב? אתה חושב שבימים שחסמי הכניסה להוצאת תקליט היו גבוהים יותר, היו עושים מוסיקה טובה יותר?

כיום יש את חוקי הג'ונגל וכל אחד יכול להוציא מה שהוא רוצה. נשאלת השאלה האם זה בכלל בלוף כל העניין הזה של להיות מוזיקאי? האם מה שחבר'ה עשו לפני שלושים שנה ונחשבו לגאונים, יכול ילד לעשות בקלות על בבית כי יש לו עכבר? אז מסתבר שלא, שגם היום אפשר לזהות כישרון. כמו שאישתך יכולה לזהות ציור טוב כשהיא רואה אותו, ככה גם במוזיקה. אתה יודע, היינו בותיקן ועמדנו בתור הארוך לראות את הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו. בדרך עוברים אולמות על אולמות ויש מלא יצירות אומנות שהן פחות מפורסמות ונחשבות. למה היצירה באולם המרכזי טובה יותר ממה שראינו בדרך? את זה אני לא יכול להגיד, אבל במוזיקה אני מרגיש את זה. עדיין יש מוזיקאים טובים ויש פחות, למרות שלכולם יש מחשב בבית.

אגב, איתי, אם אתה אוהב רוק אלטרניטיבי, מקס הבן שלי מנגן על בס בלהקה בברוקלין בשם Big Thief והם נהדרים, כדאי לך לשמוע. הם קיבלו ביקורות מצויינות ומופיעים הרבה בארה"ב, אירופה ונוסעים לסיבוב הופעות באוסטרליה בקרוב.

כשאתה ניגש לכתוב שיר בבית, על איזה כלי אתה מעדיף לנגן?

אני לא ניגש לבס כי בס זה בעצם כלי ליווי, בדרך כלל אני ניגש לפסנתר. כשבא לי משהו יותר רוקיסטי אני ניגש לגיטרה. הרבה פעמים אני יוצר "לאויר", אני שר לתוך האייפון ואח"כ מוריד את זה למחשב.

ארה״ב לא זרה לך. למדת שלוש שנים בבוסטון וגם חיית בניו יורק. איך היתה החויה האמריקאית שלך?

זאת היתה תקופה מאוד מלמדת. כשאדם נמצא מחוץ לסביבה המגוננת והמוכרת הוא לומד הרבה על עצמו. אהבתי את העובדה שבארה"ב כל אחד יכול לעשות את מה שהוא אוהב, וזה בסדר. פחות שופטים אותך. אם עורך דין בישראל יחלט שמתאים לו לגדל ירקות, המשפחה תהרוג אותו, הוא לא יצא מזה חי… באמריקה אף אחד לא יגיד לו כלום. רק בארה"ב יכולתי להעיז לעבוד במסעדה תימנית ולנגן מוזיקה מזרחית אחרי שלמדתי ג'ז...

בא לך לפעמים לעזוב את סיר הלחץ הישראלי ולחזור לחיות לתקופה בחו״ל?

כל הזמן בא לי. הבעיה היא שאני כותב ושר בעברית והקהל שלי והפרנסה שלי הם בארץ. מה אני יעשה באמריקה?

מה אנחנו הולכים לשמוע בהופעה? חמרים חדשים? ישנים? ג׳ז?

לא ג'ז. יהיו השירים שאנשים מכירים ואוהבים. אין לי בעיה לתת לך מראש את רשימת השירים המלאה. אני חושב שטוב שאנשים ידעו מה הם הולכים לשמוע. זה קצת כמו לקבל תפריט במסעדה. אתה יודע איזה אוכל מגישים לפני שאתה מתיישב לסעוד.

אנחנו התחנה היחידה שלך בארה״ב? או שיש עוד מופעים?

זה סיבוב קצר של ארבע הופעות בשבעה ימים: לוס אנג'לס, פאלו אלטו, ניו יורק ובוסטון.

אלון, המון תודה. שיהיה לך ביקור והופעה מוצלחים. נפגש בקרוב.

יצאתי מהשיחה עם אלון עם לא מעט טיפים. אני מקשיב עכשיו בזכותו לרוברט גלספר (תענוג אמיתי), הכרתי את הלהקה של בנו מקס ואפילו קיבלתי טיפ לבקר בחנות בגדים בקסטרו המתמחה בדברים שקשורים לגרייטפול דד.  היה שווה…

The Lost Record

שמעתם על Fort Wayne, Indiana? עד לפני שבועיים גם אני לא שמעתי על החור הזה. בסוף השבוע האחרון נשאבתי לחנות התקליטים סטריטלייט רקורדס שבסנטה קרוז. סך הכל קיויתי למצוא את ה Falling Angels, וכששאלתי את המוכר הוא הפנה אותי לפינה נידחת בחנות ואמר שהוא זוכר שראה עותק אחד, "אם יש, אז זה כאן". לא היה. את עיני צד אלבום של להקה בשם The Olivers שעטיפתו הצהירה כי מדובר בלהקת גראז' ופסיכדליה מ Fort Wayne שהשאירה את חותמה באינדיאנה והסביבה. נשמע מסקרן, אבל מאיפה זה מוכר לי? לא חשוב, לפעמים צריך להקשיב לתחושות בטן. רכשתי.

בדרך הביתה נפל האסימון. לפני שבועיים החברה בה אני עובד קנתה חברה די גדולה (160 עובדים) מהעיירה הנידחת הנ"ל. הרבה היי-טק אין באינדיאנה כך שזה ארוע בהחלט לא שיגרתי.

כשהגעתי הביתה והנחתי את המחט נוכחתי שלא טעיתי. איזה צליל. הו, חדוות הגילוי…

הסיפור הפעם הוא על פנינה נשכחת. במשך שנים ההקלטות נחשבו כאבודות לנצח, עד שיום אחד ב 2011 בדרך נס נמצאו בארגז קרטון בעליית הגג בבית הוריו של אחד מחברי הלהקה. תכולת הארגז הוצעה במכירה פומבית באינטרנט ולכדה את תשומת ליבם של שני שולי פנינים ותיקים, מייק דוגו וטים קוקס. השניים יצרו קשר עם חבר הלהקה Mike Mankey שבדק ואישר כי אכן מדובר באותו אלבום אבוד. לאחר עבודת שחזור הצליח הלייבל Break-A-Way לגאול מתהום השכחה את האלבום בשלמותו וקרא לו: Lost Dove Sessions.

אז מי היו ה Olivers?

הכל התחיל ב 1963 עם Jay Penndorf (שירה וגיטרה), Chuck Hamrick (תופים), Carl Aldrich (קלידים ושירה) ו Greg Church (בס) ולהקה בשם The Serfmen שעשתה, סורפרייז סורפרייז, סרף רוק א-לה ביץ' בויז. הרבה בזכות עזרתה של מרי-ג'יין, אמא של צ'אק, שנתנה ללהקה רכב וקנתה לה ציוד, החבורה החלה להופיע, הקליטה מס' סינגלים והחלה צוברת שם בקרב הקהל המקומי. בסופו של דבר החבורה התפצלה כשלג'יי וצ'ק  נמאס לנגן רק סרף. ב 65 נולדה The Olivers שנקראה על שם רחוב בעיר. אלו היו ימי הבריטיש אינוויזן העליזים ואוליבר נשמע להם בריטי וראוי (בראש היה להם אוליבר טוויסט). גרג לא רצה לבלות בדרכים והוחלף ב Bill Franze ששמע כבדרך אגב, כשעמד לידם בחנות תקליטים, שהלהקה מחפשת בסיסט חדש. הוא הכיר ואהב את החומרים של ה Serfmen והציע מיד את שרותיו למרות שבכלל לא ידע לנגן בבס. הוא למד.

ב 66 הם הקליטו תקליטון כשבצד אחד השיר "I saw what you did" ובצד השני "Beaker street" (שבכלל נכתב עם שגיאת כתיב, כי שם הרחוב הוא Beeker). התקליטון הפך להיות להיט היסטרי והושמע לא רק בתחנות הרדיו המקומיות אלא nationwide ועד היום שמור לו מקום של כבוד בהיסטוריה של תקליטוני ה-45 משנות הששים. נדמה היה שהלהקה רוכבת על גל ההצלחה. הם הופיעו בכל מקום אפשרי, לא רק באינדיאנה, גם במישיגן, אלינוי, נברסקה, וויסקונסין, איווה, קנטאקי ובטח עוד כמה מדינות שהצביעו לטראמפ... הם חיממו את הרולינג סטונס, הבירדז, היארדבירדס, בוב סיגר, המי ומי לא. בין ההופעות הם כתבו חמרים חדשים אבל מרוב שהיו עסוקים הם לא התפנו להקליט. היו גם שינויי הרכב. ג'יי התגייס לצבא (ימי הדראפט הידועים לשימצה) ואת מקומו בגיטרה מובילה תפס Mike Mankey. הצליל שלהם נעשה פסיכדלי יותר וכבד יותר. קארל הקלידן לא הסתדר עם הכיוון החדש ופרש. הוא הוחלף ע"י Rick Durrett שהגיע מאינדיאנפוליס.

ב 69 הם יצרו קשר עם האולפן Dove במיניאפוליס והקליטו סופסוף אלבום. ג'יי שהגיע מחופשה מהצבא גילה להקה טובה ומשופשפת בהרבה מזו שעזב והצטרף אליהם לרואד טריפ. אגב, Dove זה אותו אולפן בו הקליטו זמן לא רב לפני כן C.A Quintet את "Trip thru hell" הנהדר. אחרי ההקלטות החפוזות היו מגעים עם חברת Sire records אבל איכשהו הדבר לא בא לידי מימוש. כאן העניינים החלו להדרדר, מסיבות שונות חלק מחברי הלהקה הלכו לעיסוקים אחרים וכל העסק התמוסס.

איפה הם היום? ביל בלע שלושים גלולות וג'יי עובד עם אבא… סתם.

מייק הלך ללמוד באוניברסיטה, עובד ב IT, חי עם משפחתו במינסוטה ועדיין מנגן להנאתו. גם ביל גר במינסוטה ונשאר בעסקי המוזיקה. הוא הופיע במספר להקות מקומיות שהמפורסמת שבהם היא Dr. Mambos Combo. ב 1990 פרינס הזמין אותו לנגן איתו בסיבוב הופעות שעשה באירופה.  הוא אף קיבל מקום של כבוד בהול אוף פיים של המדינה.

ג'יי עשה קריירה צבאית של 30 שנה, השתחרר בדרגת קולונל ופרש לגמלאות באינדיאנה. צ'אק פתח משרד פירסום, אח"כ הפך למרצה באוניברסיטה, עסק בעיתונאות ועיצוב פנים וחי עם משפחתו הענפה באטלנטה. ריק המשיך לעסוק במוסיקה, הקים חברת הפקות ועבד עם אמנים דוגמת ווילי נלסון, קריסטל גייל וווילון ג'נינגס. הוא עדיין מנגן בארועים בנאשוויל, עיר מגוריו. קארל חי באינדיאנה ועדיין עוסק במוסיקה. אין לי מושג מה גרג (הבסיסט של ה Serfmen) עושה, אם בכלל.

אם כן, 42 שנה אחרי אותן הקלטות נשכחות יצא התקליט, וגם CD המכיל קומפילציה ובה כל החמרים שלהם בשם Beeker Street - The Complete Recordings 1964 - 1971. תקשיבו למשל לשיר Jessica Ryder, פצצה פסיכדלית מופלאה באורך תשע וחצי דקות, ובכלל לכל האלבום, יש לי הרגשה שלפחות חלקיכם ממש יאהב.

קישור לאלבום המלא בגירסת ה CD שכוללת את כל החמרים שלהם, החל מתקופת הסרף של Serfmen, ימי הגארז׳ רוק, התקליט האבוד, וכלה בהרכב המשך מתחילת שנות ה-70 בשם Triad
https://www.youtube.com/shared?ci=IjVLlyz2eMg

מגירה צרה מדי

הרבה אנשים החזירו ציוד לאחרונה. מותו של ליאונרד כהן עשה כותרות, ואפשר בהחלט להבין מדוע. גם מי שלא מתחבר לקדרות והמלנכוליה חייב להודות שמדובר במשורר נפלא. גם ליאון ראסל נפטר. נכון, ראסל עשה קצת פחות כותרות. הוא היה לעיתים איש צללים ותרומתו היתה בדרך כלל מאחורי הקלעים או לפחות כמספר שתיים ולא בקדמת הבמה אבל תרומתו לעולם הרוק לא תסולא בפז. הנה רשימה חלקית של פרוייקטים ואמנים איתם הוא עבד: גיו קוקר, אלטון ג'ון, הביץ' בויז, ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר, אריק קלפטון וגם הפיק אלבומים לבוב דילן, הרולינג סטונס, טינה טרנר ופרנק סינטרה. כאמור רשימה חלקית ביותר.

אבל אם להיות כן, מותו של ליאונרד כהן לא ממש הפתיע אף אחד. הבחור היה בן 82, לא בריא, ורק לאחרונה הוציא אלבום בו התכתב ארוכות עם עצמו ועם אלוהים בין השאר על מוות וחידלון. בראיון שנתן לאחרונה לאחר מותה של מריאן, אהובתו בימים רחוקים, והמוזה לשיר So long Marianne, הוא ציין שהוא הולך להצטרף אליה בקרוב. הוא ידע על מה הוא מדבר. גם ליאון ראסל לא היה ילד. מת במיטתו בגיל 74 לאחר כמה ניתוחים וסיבוכים רפואיים.

הייתי רוצה להתעכב הפעם על מוות לא צפוי וטרגי שהיה הרבה פחות מתוקשר, של אדם שמעולם לא קיבל את אור הזרקורים. אני מדבר על צ׳ארלי מגירה שמת בתשיעי לנובמבר, ביום שלאחר הבחירות. מסתבר שחוסר מזל היתה מנת חלקו לא רק בחייו, אפילו על מותו האפילה ההפתעה וההלם עקב היבחרו של טראמפ. זאת הזדמנות של אחרי הדקה התשעים לעשות הכרות לתושבי העמק עם איש שודאי לא היה מוצא את עצמו בשיחות הסמול-טוק של הסיליקון וואלי והיה הולך לשבת בשקט בפינה עם המשקה ביד.

אתם בטח שואלים: צ׳ארלי מי? אתם לא לבד, מדובר באמן משולי השוליים. שולי שולי השוליים. איש מיוחד שנפטר בגיל 44 בלבד בברלין והשאיר אחריו אשה וילד. בעצם יותר חייזר מאיש. טיפוס שעשה מוסיקה שלא קשורה לכאן ולעכשיו, נאמן לעצמו ולאמת המוסיקלית שלו ללא קשר לאופנות ולטעם הקהל. צ׳ארלי מגירה זה שם במה. שמו האמיתי גבי אבודרהם. הוא נולד בעפולה וגדל במושב גדעונה שבעמק יזרעאל ובבית שאן. מכיוון שגדלתי בעמק, אנחנו בעצם שכנים. אלא שאם מישהו מצפה לסנדלים תנכיות, חולצת סיום מחזור של איזו יחידה קרבית וכובע מצחיה עם לוגו של ג׳ון דיר, נכונה לו אכזבה. הכיוון הוא יותר ז׳קטים נוצצים ושיער משוח לאחור בברילנטין. צ׳רלי עזב את בית שאן ועבר, כמו צעירים רבים מעיירות שדה נשכחות, לתל אביב במטרה למצוא את דרכו.

אני מאוד אוהב את שם הבמה שהוא בחר לעצמו. המון אנשים כותבים למגירה, אבל יש כאלו שהמגירה צרה מהכיל, ויצירתם פשוט פורצת החוצה. גם מבחינה סגנונית קשה להכניס אותו למגירות, הוא התלבש ונראה כמו אלביס, עשה סרף-רוק כמו נער חוף קליפורני, רוקנ׳רול בסיסי ורוקבילי סטייל שנות החמישים, מוסיקת גארז׳ ופאנק רועש עם סאונד מלוכלך שכאילו יצא ממועדוני לונדון או ניו יורק בשנות השבעים.

צ׳רלי גם היה טבח ממש טוב,  ועל כך אף מעידים כמה מחברי בפייסבוק. הוא התחיל את הקריירה הקולינרית שלו במקום די מפוקפק יש לציין, שירות צבאי כטבח בכלא שש. בתל אביב גבי עבד כברמן וגם בישל בבית קפה שהיה שייך לחברו גרופר. מאוחר יותר עבד כטבח בצוות של אייל שני במתחם התדר בבית רומנו ולאחרונה עבד במסעדה בברלין. במשך כל השנים האלו לא ויתר על חלומו והמשיך ליצור מוסיקה.

את הקריירה המוזיקלית שלו הוא החל כשהקים להקה בשם The Shnek עם חברו הטוב נתן גרופר. הם לא ממש ידעו לנגן והרפרטואר היה די מצומצם. כשגרופר הבין שפרנסה לא תצמח מעולם הרוקנ'רול הוא החליט לפתוח בית קפה. את ההקלטה הראשונה שלו הקליט צ'רלי בתל אביב בשנת 1999 תחת הלייבל החצי פיקטיבי בעל השם "שקר וכזב רקורדס". כמה מתאים. אלבומו הראשון נקרא Da Abtomatic Meisterzinger Mambo Chic ויש לו עטיפה נהדרת עם איורים על גבי ציור "הילד הבוכה" המפורסם.

בתחילת המילניום, במועדון "הפטיפון" פגש את מיכל קאהן, מי שהפכה להיות ״נערת ההפקר״, שותפתו ליצירה וגם חברתו לחיים במשך קרוב לעשור. עם השנים צ׳רלי החליף הרכבים: "צ'רלי מגירה ונערות ההפקר", "Modern Dance Club" (עטיפת האלבום "Love Police" של ההרכב הזה פרובוקטיבית ומכילה רמז לסצינת מין אורלי), "טרלללה בויז", וגם ההרכב בעל השם המדליק "Charlie Megira & The Bet She'an Valley Hillbillies".

עוד לפני שעבר לברלין נקבעה לו הופעה בבר ההופעות "הצימר". הקהל המצומצם שהגיע לראות אותו התבשר שההופעה בוטלה, צ'רלי תקוע בעבודה… ההמשך היה קצת פחות מדכא, הוא נחל הצלחה מסויימת באירופה, עשה סיבוב הופעות אמריקאי וחימם אמנים די ידועים דוגמת ג'וליאן קזבלנקס (סולן הסטרוקס) וג'יי ריטארד. האמת שבהופעות הוא גם נראה כמו שהוא נשמע, עם הג'ל בשיער, הנעליים המצוחצחות והז'קטים סטייל אלביס. לא מכאן ולא מעכשיו כבר אמרנו?

צ'רלי התעניין בפילוסופיה, בכתבי הברית החדשה ובכל מיני תורות ותיאוריות איזוטריות. המוסיקה שלו מתחבאת מאחורי חומת צליל שנותנת תחושה מעט הזויה או סהרורית. הסאונד חם אבל גם רחוק, חולמני ומהורהר כאילו נמצא מאחורי פרגוד חצי שקוף ומנסה לא להיות ברור מדי. אינני מכיר אף אמן ישראלי שיוצר כזה סאונד. אני  חושב שזהו סוד קיסמו וגם אחד הגורמים לחוסר ההצלחה המסחרית. יש לי הרגשה שרוב האנשים מעדיפים ליטוש, צליל נקי.

בשנתיים האחרונות, עקב התפוררות נישואיו, עבר צ'רלי לגור לבד. יום אחד הוא לא הופיע לעבודה במסעדה, דבר שעורר את דאגת חבריו, וכך התגלה ללא רוח חיים בדירתו. סיבת מותו, כמו רבים משיריו, לוטה בערפל. אני די משוכנע שהעולם הבא הפך להיות מקום הרבה יותר מעניין מאז שצ'ארלי מגירה התדפק על שעריו. יהי זכרו ברוך.

פלטת טעימות:

משהו מתחילת הקריירה: אתמול, היום ומחר

https://www.youtube.com/watch?v=AMES2-FErsU

השיר Turn around בהופעה חיה

https://www.youtube.com/watch?v=i4HIRLpyq8s

שרון קנטור מציגה… If you only knew

https://www.youtube.com/watch?v=6VPJRIbyWww

קצת פאנק הפעם, למרות שאלביס לא מת (אבל מייקל ג'קסון נשרף בסוף הקליפ)

https://www.youtube.com/watch?v=a_3JxAVFD3w

נכשלת באהבה (מתוך Rock-N-roll fragments)

https://www.youtube.com/watch?v=KuaqRZMLAYw

Tomorrow's gone כמה נכון… :-(

https://www.youtube.com/watch?v=DnMHDF7ztUI

למי למי יש יותר כבוד?

יהורם גאון הוא סוג של ציפור נדירה, כאב ראש לא קטן למקטלגים במדריך הציפורים הארצי. או כמו שאמרו אצלנו בקיבוץ: אין חיות כאלה. נדמה שידו בכל. זמר, שחקן מגוון שעושה גם תיאטרון בהבימה, גם תכנית ילדים וסיטקום בטלויזיה וגם קולנוע, פוליטיקאי בעברו, בעל תכנית רדיו והרשימה יכולה להימשך ולהמשך.

ואם כבר בקיטלוג  עסקינן, לאיזה מגירה נכניס אותו? מזרחי או אשכנזי? ס״ט ירושלמי ששר בלהקת הנח״ל ובתרנגולים, כלומר שיא הקאנון הישראלי ״האשכנזי״,  אך גם שר לדינו. שמאלני או ימני? מצד אחד פעל למען עמיר פרץ במפלגת העבודה מצד שני לא מתנגד להופעה בהתנחלויות. בקיצור נראה לי שעדיף להשאיר את ההגדרות בצד. יהורם גאון הוא יהורם גאון, נקודה.

לפני שנתחיל יש לי וידוי קטן, המוזיקה של יהורם גאון רחוקה כמרחק מזרח ממערב מהמוזיקה שאני שומע. כשפנתה אלי עורכת העיתון בבקשה לראיין את גאון התגובה האינסטיקטיבית שלי היתה: עזבי אותך,מה לי ולזה? מה גם שבחיים לא ראיינתי אף אישיות מפורסמת וכל העניין נראה לי די מלחיץ. לקחו לי כמה דקות לקלוט שאני צריך לצאת מה comfort zone. לא כל יום נקרית בדרכי הזדמנות לשוחח עם אייקון תרבותי ישראלי כל כך משמעותי. אוקי, אינאף אבאוט מי.

גאון מגיע אלינו להופעה בתחילת דצמבר וזו הסיבה שנתכנסנו כאן הערב. הראיון הטלפוני נערך באחת אחר חצות שעון קליפורניה (בוקר יום שישי בארץ) כך שזה קצת הרגיש לי כמו ציפורי לילה משוחחות. האמת ציפיתי לקבל מישהו חסר סבלנות שכבר עייף מראיונות אבל אודה שטעיתי, יהורם היה נינוח, לבבי ומקסים. בואו נתחיל.

בוקר טוב יהורם, יש לי זיכרון שאני סוחב איתי שנים… מסע אלונקות בצפון, לידינו פלוגה של גולני, אנחנו נקרעים תחת האלונקה בעוד המג״ד מנגן כל הלילה בלופ ברמקול על הג׳יפ את גולני שלי. מה יש לך להגיד על השיר הזה?

קודם כל אני גאה בזה שאני שר את ההמנון של גולני.  כדרך הטבע בעקבות ההצלחה פנו אלי עוד יחידות: גבעתי, סיירת מטכ״ל, השריון וחיל הרפואה עם שיר החובש, מה שחייב אותי לבוא ולהופיע בכל הכנסים ואני לא מחסיר אף כנס ובא לשיר. לגבי גולני שלי, לאחרונה, לאחר צוק איתן נכתב עוד בית בהשראת אב שבנו נהרג בצוק איתן ואני מאוד גאה לשיר אותו.

עושה רושם שאתה לא קופא על השמרים, עד לפני כמה שנים שיחקת בהבימה, הוצאת אלבום משירי עמיר בניון, אתה  משחק בסברי מרנן, מאיפה האנרגיה? לא בא לך לפעמים לפרוש מהכל, לשחק עם הנכדים, לטייל בעולם, להאכיל את הברווזים בפארק...

זה פועל יוצא של יכולת. כל עוד אפשר וכל עוד אני רצוי אז זה הסיפור. לכן אני מלא מרץ ואוהב את מה שאני עושה. יש מקצועות אחרים שהם מין פקידות כזאת. מגיע איזשהו גיל שכבר נמאס לך. אבל אני במקצוע שהוא גם פרנסה אבל גם הובי. נאמר שהייתי מורה או רופא, קרוב לודאי שהייתי פורש ושר היום באיזו מקהלה… אבל מבחינתי שזה לא יפסק לעולם. כל עוד זה ניתן וכל עוד אנשים ירצו לשמוע.

ואם כבר הזכרתי את סברי מרנן, אתה אוהב את סילבן? מרגיש נח עם הדמות?

כן, ודאי, אבל זו רק דמות אחת מני רבות. זו לא חזות הכל. בקרובים קרובים זו דמות אחת, קזבלן זו דמות אחרת, באנטבה זו דמות אחרת ובנבלות של קניוק זו דמות אחרת. זה המקצוע...

אחיך ז"ל הצליח מטאורית בתחום העיסקי. אני תוהה מה גורם לכך שמשפחה אחת תוציא מתוכה שני אחים כל כך מוצלחים. ספר באיזה בית גדלתם?

יכול להיות שהסיפור הזה הוא פועל יוצא של משפחה דלת אמצעים בצורה קיצונית. חיינו בירושלים, משפחה ספרדית מסורתית  עם אב שעבד לילות כימים כדי לפרנס את משפחתו. כנראה שבנים שגדלים בבית כזה משתדלים יותר, מתאמצים יותר . בבית שבו האב אוסף פרוטה לפרוטה גדל ילד לתפארת עם המון אמביציה שהופך להיות מנכ״ל  כו״ר, קונגלומרט אדיר, הגדול ביותר בישראל מאז הקמתה. וגם אני בשטח שלי, מנסה כל חיי להוכיח את עצמי, להוכיח שאני יכול וולהלחם על אהבתו של הקהל.. זו מלחמה שאיננה פוסקת.

אין עוד הרבה אמנים כמוך עם מנעד כה רחב של כישורים ועיסוקים. אני תוהה ממה אתה מפיק הכי הרבה סיפוק ועניין? מה עדיין מרגש ומסב לך הנאה?

זו שאלה שנשאלת הרבה מאוד פעמים ואף פעם אין לי תשובה עליה. אין דבר שאני אוהב יותר מהאחרים. אם אני עושה טלויזיה, כנראה שאני מצליח בזה, ואם אני שר כנראה שאני מצליח גם בזה. יש לי תכנית רדיו שמשודרת כל יום שישי כבר עשרים שנה. אני לא עושה שום דבר שאני לא מצליח בו, ואני אוהב את כל מה שאני עושה. בסופו של דבר הכל זה בתים שונים באותו הספר.

הקלטת לא מזמן את השיר "שלומי" שכתבה זלדה, לזכרו של רס"ן בניה שראל, מפקד פלס"ר גבעתי שנהרג במבצע צוק איתן. מה דעתך על הדיון סביב פרשת אלאור עזריה? מגיע לו שיכתבו עליו שיר?

שלומי היה ביוזמתה של שרה נתניהו שביקרה בביתו של בניה. האמא סיפרה לה שהיא מאוד אוהבת את השיר של זלדה. שרה נתניהו פנתה אלי ואני פניתי לנורית הירש בבקשה שתלחין אותו לזכרו.

לגבי אלאור עזריה, מה פתאום, זו היתה טעות שהתחילו עם זה בכלל. זה היה צריך להתדיין בועדה פנים צבאית ואז היו צריכים להחליט אם להעמיד אותו לדין. היציאה הזאת החוצה של המהיגות הארץ ישראלית היתה טעות אחת גדולה לדעתי. זה נושא שלא שווה שידברו בו.

עברת תקופה של פעילות פוליטית, ואפילו רצת לראשות עיריית ירושליים. והיית חבר מועצה. לאחרונה אפילו קיבלת תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בר אילן ועושה רושם שאתה מקבל תמיכה גם מימין וגם משמאל. אתה עדיין פעיל פוליטי? מה דעתך על השימוש של זמרים (או שחקנים) בכוחם כאנשים מפורסמים כדי לנצל זאת לצורך קידום אג'נדה פוליטית, דוגמת הצל או רוג'ר ווטרס?

אני לא פעיל פוליטית בכלל. אם יש לי דעות אני אומר אותם בתכנית הרדיו שלי ומסתפק בזה. פוליטיקה זה מקצוע שאני ממש לא שייך אליו והגעתי למסקנה הזו בעשר השנים בהם הייתי בעיריית ירושלים. אני לא אוהב את זה. אם הייתי כותב שיר מחאה בעד מלחמה או נגדה והייתי שר אותו מול קהל שבא להתבדר זו הונאה. הקהל בא לשמוע את לא נפסיק לשיר, או את עוד לא אהבתי די, או רוזה, ולא בא כדי שאני אטיף לו. את זה יש לו מספיק בעיתונות ובטלויזיה בכל יום מימות השבוע. אם אני רוצה למחות או להביע דעה פוליטית, יש מספיק מקומות לעשות זאת, אם זה בעיתון, בתכנית הרדיו שלי או בטלויזיה בתכניות המיועדות לפוליטיקה.

אתה ידוע כאחד שעשה רבות לקידום הזמר המזרחי, אם זה דרך שירת הלדינו או התכנית שפיתחת ללימוד כלי נגינה מזרחיים מסורתיים כשהחזקת בתיק התרבות בעיריית ירושלים. מה דעתך על מירי רגב וטענותיה כלפי קיפוח התרבות המזרחית?

מירי רגב היא שרה שעושה את עבודתה נאמנה בדרכה שלה. אם היא תשכיל להעביר תקציבים נוספים לתרבות, תבורך. זהו.

אחד התקליטים היחידים שלקחתי מאוסף התקליטים של הורי היה אלבומם של שלשיית גשר הירקון (את הגבעטרון השארתי אצלם…). בני אמדורסקי כבר מזמן לא איתנו, ולאחרונה גם איבדנו את אריק איינשטיין. אתה מתגעגע לימים ההם? לימים בהם הלהקות הצבאיות נתנו את הטון בזמר העברי?

בודאי. אני חושב שכל אדם מתגעגע לימים בהם הוא היה צעיר יותר. אני מתגעגע לדברים שעשיתי בתרנגולים, בשלשיית גשר הירקון, בלהקת הנח״ל. אבל אני מתגעגע במידה מסויימת, אני לא דמות נוסטלגית שחיה את העבר ועורג למה שהיה. אני כל הזמן מסתכל קדימה ועושה דברים חדשים. אז במקום לשקוע בזכרונות אני פשוט רץ קדימה.

בהופעה שלך כאן תשיר שירים מהתקופה ההיא?

ודאי, אשיר חומר ישן, חדש, מכל התקופות.

אתה שייך לדור שגדל על מיתוס כיבוש הארץ והתייחסות ליורדים כאל "נפולת נמושות". מה יחסך לישראלים שמחליטים להגר לחו"ל? האם יש לדעתך זכות ליהודים ולישראלים לשעבר להתערב בנעשה בארץ?

היתה תקופה בעבר בה באמת היה לזה יחס שלילי אבל אני חושב שזכותו של כל בן אדם להחליט איפה לבנות את חייו. בסופו של דבר הדרך בה אתה בוחר לחיות את חייך זה הדבר החשוב ביותר. כל אדם בוחר לחיות בדרך הכי נכונה לו ואין מגבלות בנושא הזה. אני אישית כל פעילותי והווייתי הם בארץ ישראל, כולל הנושאים עליהם אני שר. החמצן שלי הוא פה בארץ ישראל, גם מבחינת השפה והתרבות וכל העשייה שלי, ולעולם לא אעזוב את הארץ. אבל מי שזו דרכו, אני יכול רק לאחל לו שיצליח.

בסרט "מבצע חמניה", אתה משחק את ראש המוסד לוי, תפקיד המבוסס על שילוב בין דמותו של שמעון פרס (בזמן שהיה מנכ״ל משרד הביטחון וממובילי פרוייקט הגרעין הישראלי) לאיסר הראל שהיה ראש המוסד. אתה מרגיש שהסרט עשה חסד עם פרס? יש כיום מנהיגים בעלי שיעור קומה כמוהו?

תראה, מאז 48 אני שומע כל שנה שאין מנהיגים כמו אלה שהיו. אבל לא פוחת הדור. כל הזמן אומרים שהנוער הוא לא אותו נוער, אז נכון, הוא לא אותו נוער, הוא רק נהיה יותר טוב. הוא מתנדב לכל היחידות הקרביות  וכולי וכולי. אומרים מה שהיה כבר לא יהיה. נכון מה שהיה כבר לא יהיה, וטוב שכך, לכן אני לא חושש ועוד יקומו לנו מנהיגים בעלי שיעור קומה. לא אלמן ישראל.

אם כן, בנימה אופטימית זו נסיים את הראיון, המון תודה ובהצלחה בהופעה.