יוסי, ילד שלי מוצלח

 בכל ביקור בשכונת הייאט-אשבורי אני עוצר לביקור בחנות התקליטים Amoeba. בביקור האחרון נכנסתי עם רשימת מכולת, כזו שכוללת אלבומים נשכחים אותם לא ניתן להשיג בעולם הסטרימינג, אבל במקום לצאת עם בקבוק חלב, לחם חם וזיתים, מצאתי את עצמי עם גור כלבים מסכן צולע, מפוחית קטנה נוצצת ופרח אדמוני. יוסי, ילד שלי מוצלח. 

אני רוצה לכתוב היום על גור כלבים מסכן צולע שהוא בעצם פרח אדמוני. אני מדבר על Pink Jackets Required של חבורת Shagrat. 

האלבום הזה, ובכלל הלהקה קצרת המועד הזו, היא נקודת מפגש של הרבה דברים אהובים שחלקם יתפתחו

 זמן לא רב אחר כך, אם זה Steven Peregrine Took שמכאן ימשיך ל Tyrannosaurus Rex יחד עם מארק בולאן, או Mick Farren שהיה חלק מחבורת הסוטים (The Deviant), ובהמשך ישתף פעולה עם סטיב טוק גם באלבום Mona – The Carnivorous Circus. שותף נוסף לפשע הוא הגיטריסט Larry Wallis שיהיה חלק מ Pink Fairies, אח״כ UFO ואף יחבור בהמשך ללמי קילמיסטר ב Motörhead. מוזיקאי נוסף שאמנם לא היה רשמית בלהקה, אבל גם הוא קשור לאלבום הוא ג׳ון אלדר, הידוע יותר כ Twink שהכה בתוף עם ה Pretty Things, הביא לנו את Think pink הנפלא, והיה גם הוא חלק מהפיות הוורודות (בהמשך עבר למרוקו ושינה את שמו למוחמד עבדאללה...).

Steven Peregrine Took (left) with Mark Bolan

התקופה היא 1969-1970, סוף ימי הזוהר של הפסיכדליה. עוד מעט יפציע במלוא הדרו הנוצץ הגלאם רוק. גם הרוק הכבד והפרוג כבר עושים לנו קוקו מעבר לפינה. מיק פארן וסטיב טוק נפגשים לנגן, ויחד איתם נמצאים טים טיילור ולארי וואליס. כשיש להם כמה שירים חצי אפויים הם קוראים ללהקה Shagrat. בהמשך מתגלים חילוקי דעות אמנותיים (אגב, זה תמיד ״חילוקי דעות אמנותיים״, זה אף פעם לא ״עלינו אחד לשני על העצבים״ או ״חשבתי שהוא לא רק חרא בן אדם, הוא גם לא יודע לנגן״…), טיילור ו- וואליס נמצאים בצד של סטיב טוק ופארן עוזב את החבורה. המתופף Phil Lenoir מצטרף מעט אחרי עזיבתו של מיק. החבורה נכנסת לאולפני Strawberry (שבבעלות חברים מלהקת 10cc) ומקליטה לאצטט שלושה שירים מחוספסים ומחורעים: Peppermint Flickstick (שיר על בחור שמתאהב בנערה שעל פרסומת חטיף שוקולד ומבזבז את כל כספו וממלא את ביתו בארגזים של החטיף כשהוא מפנטז על אותה דוגמנית), Boo! I said freeze (שיר שנכתב בעקבות מעצר של סטיב ע״י ה LAPD שהורידו אותו מהכביש  כשהוא עמוק בתוך טריפ) ו -  Steel abortion (על ברנש שבורח מהכלא, מגיע לבית חברתו, ואחרי לילה של סקס נאלץ לנטוש אותה ולהסתתר מהמשטרה). בגלל טעות בהקלטה, שניים מתוך השלושה מודפסים במהירות גבוהה מהמתוכנן. זה אמנם טעות טכנולוגית שניתנת לתיקון בקלות, אבל אלו ששמעו את ההקלטות האלו היו בטוחים שהחבורה עשתה פריק רוק על ספידים… שלושת השירים נכנסים לאלבום Lone Star, אבל לא ל Pink Jacket Requires אותו שליתי בחנות התקליטים.

כמה מילים על שם הלהקה. קיימות כמה גרסאות. באחת Shagrat הוא יצור מרושע מהספר ״שר הטבעות״ של טולקין. גרסה אחרת ניתנה ע״י וואליס שסיפר שסטיב טוק קינא באחרים שיש להם כינויים מגניבים והוא רצה להיכנס לדמות של מעין יצור בעל זקן מחודד עיניים מרושעות ונעלי זמש. סטיב עצמו לעומת זאת  סיפר בראיון שהוא הרגיש כמו יצור עלוב, עכברוש המגיח מהביבים, וכמו עכברושים אשר מתרבים במהירות גם הוא אוהב לעסוק נמרצות בפעולת הרבייה (Shag - Rat)… תבחרו בעצמכם את הגרסה החביבה עליכם, הכל הולך.

Shagrat from Lord of the Rings

הבאים בתור לעזוב אחרי פארן הם פיל וטיילור. Dave bidwell מצטרף אבל הלהקה לא ממש מתפקדת, ככה שבפועל רק סטיב טוק חבר פעיל בלהקה במשרה מלאה. החבורה מקליטה כמה קטעים אקוסטיים יותר. גרסאות דמו מההקלטות האלו נכנסות לז׳אקט הוורוד. ממש לפני שסטיב עוזב ומצטרף למארק בולאן בגלגול המוקדם של T-Rex, מוקלטים שלושה שירים שימצאו את עצמם מאוחר יותר ב Think Pink: 

The coming of the other one ,The sparrow is a sign וג׳אם השיכורים המשעשע (שלא מצאתי לו לינק ביוטיוב) Three little piggies. 

Mick Farren

האלבום Pink Jackets Required הוא בעצם אלבום דמואים מאותם הקלטות ולחלק מהשירים יש יותר מטייק אחד. למרות המוזרות שלו, מדובר באלבום נהדר. התקופה הזו של 69 ותחילת 70 היא תקופה מעניינת והמון כיוונים נפתחים. Shagrat היא אמנם להקה די שולית ונידחת בדברי ימי המוזיקה, ולא אשתמש בקלישאה ״הקדימה את זמנה״ (הופ, הרגע השתמשתי…), אבל כיף להיווכח שהצליל שלהם, שהיה מוזר ולא מסחרי בזמן אמת, קיבל בהמשך חיים חדשים, ודור חדש, שלא היה שם כשהכל קרה (ואני ביניהם), נחשף אליו. 

אם אין אל אס די, עשו אהבה

 אני רוצה לחזור לרגע קטן למדי בהיסטוריה הכללית, פיפס כמעט בלתי מורגש, אבל רגע די משמעותי בהיסטוריה הפסיכדלית. היום לפני 55 שנה נכנס לתוקפו החוק האוסר על מכירה, שימוש והחזקה של אל אס די בקליפורניה. למען הדיוק החוק נחקק בקליפורניה ונבאדה כבר ב 30 במאי 1966. בנבאדה הוא נכנס לתוקף במיידי, ובקליפורניה יישומו נדחה ל 6 באוקטובר. עד אותו יום, מסיבות האסיד היו חוקיות לחלוטין. הודעות בדבר מסיבות אסיד-טסט פורסמו לעיני כל בלוחות מודעות או על חלונות בתי הקפה באין מפריע (לעומת זאת, ממש לא הייתם רוצים להיתפס עם ג'וינט תמים, על החזקת מריחואנה הייתם עלולים להירקב בכלא במשך שנים ארוכות). כל מי שרק רצה, יכול היה להצטרף, לקחת מלוא הכוס מקערת הפונץ' המתוגברת בכימיקלים, ולהיכנס לטריפ לצלילי הג׳ימג׳ומים של ג׳רי גרסייה וחבריו ל Warlocks (ששינו את שמם בהמשך לגרייטפול דד). 

                        

The Grateful Dead at Love Pageant Rally

בשישי באוקטובר, היום בו נכנס האיסור לתוקף, התארגנה צעדת מחאה בסן פרנסיסקו בשם Love pageant rally. את אירוע המחאה הגו המשורר אלן כהן והאמן מייקל בוואן. באותה תקופה החל עולה רף המתיחות בין השוטרים לילדי הפרחים שהחלו להגיעו לשכונת הייט-אשבורי. הצעירים ארוכי השיער עם הבגדים הצבעוניים או המלוכלכים לא באו לרשויות בטוב. איסור השימוש באל אס די נתן לשוטרים עוד סיבה להיכנס בהם. מייקל ואלן הבינו את הסיטואציה וביקשו מהקהל להימנע מהתגרות מיותרת בשוטרים ולמחות בדרך חיובית עם מוזיקה ושמחה. בהזמנה למצעד נכתב: 

Bring the color gold... Bring photos of personal saints and gurus and heroes of the underground... Bring children... Flowers... Flutes... Drums... Feathers... Bands... Beads... Banners, flags, incense, chimes, gongs, cymbals, symbols, costumes, joy."

          

The Furthur Bus

אגב, עצם העובדה שהחוק נכנס לתוקפו בתאריך ה 6 בשנת 66 ויחד יצרו 666, היתה עוד הוכחה עבור צעירי השכונה שמדובר בחוק שברא השטן (לא שהם היו צריכים איזשהן הוכחות…).

אל פארק ה Panhandle, אותה ידית מחבת ירוקה של הגולדן גייט פארק, הגיעו כמה אלפי אנשים. קן קיזי (מחבר ״קן הקוקיה״, שהפך לתומך נלהב בשימוש בסמים מרחיבי תודעה) הגיע עם חבורת המרי פרנקסטרס באוטובוס ה Furthur הידוע (הטעות במקור. בהזדמנות זו, ממליץ על הדוקומנטרי הנהדר Magic trip, שמספר את סיפור המסע ההזוי של החבורה להפצת בשורת ה LSD על האוטובוס הצבעוני מקליפורניה לניו יורק). הגרייטפול דד התנדבו לנגן, גם הביג בראד׳ר אנד הולדינג קומפני הגיעו, ויחד איתם זמרת חדשה ומבטיחה שעוד נשמע עליה בהמשך... 

קבלו וידאו קצר מהאירוע בו אפשר לשמוע את ההקלטה הראשונה של הביג בראד׳ר יחד עם ג׳ניס ג׳ופלין

Janis with the Big Brother & Holding Company

כדי להבין את משמעות אותו יום, כדאי לקרוא את ״הצהרת העצמאות״ שכתבו מארגני האירוע ולהבין ש LSD לא נתפס כסתם סם שצורכים בשביל הכיף או כדי לברוח מהמציאות, אלא מכשיר להרחבת התודעה והפיכת העולם לטוב יותר. בהצהרה הם כתבו:

We hold these experiences to be self-evident, that all is equal, that the creation endows us with certain unalienable rights, that among these are: the freedom of body, the pursuit of joy, and the expansion of consciousness and that to secure these rights, we the citizens of earth declare our love and compassion for all conflicting hate-carrying men and women of the world.

האמת שאותו מצעד אהבה חצי ספונטני היה בעצם סנונית ראשונה. רק שלושה חודשים מאוחר יותר, יארגן מייקל בוואן את ה Human Be-in שיהיה גדול ומשמעותי בהרבה. אמנם ״קיץ האהבה״ המפורסם מיוחס לקיץ של 67, אבל יש לא מעט תושבים בהייט-אשבורי שטוענים שקיץ האהבה האמיתי התרחש בכלל בסתיו של 66. 

בדיוק שנה אחרי מצעד האהבה, ב 6 באוקטובר 67, חבורת ה Diggers ביימה לוויה והכריזה על מות ההיפים. Death of Hippie הם קראו לה. ארון קבורה עבר לאורך רחוב הייאט ונטמן בפארק בואנה-ויסטה בצידה הדרומי של השכונה. על ארון הקבורה נכתב: Hippie - Son of media, ולא סתם. בקיץ האהבה הכיסוי התקשורתי בשכונה היה עצום. תחנות טלוויזיה ורדיו שלחו כתבים שדיווחו יום יום מהשטח. אוטובוסים עם תיירים החלו עוברים בשכונה. חברת האוטובוסים גרייהאונד פרסמה ״הזדמנות לבקר בחו״ל מבלי לצאת מגבולות המדינה״. הם אפילו חילקו מילון שימושי למונחים היפיים לתיירים על האוטובוסים. יכולת ללמוד מה זה״טריפ״, להבין ש weed זה לא סתם עשב בר, ושכדי להיות high לא צריך סולם. היפים היו רצים אחרי האוטובוסים כשהם מחזיקים מראות ומכוונים אותם לעבר התיירים. Dig yourself, man הם היו צועקים לעבר התייר ששלף מצלמה בחלון האוטובוס.

Haight-Ashbury Tourism

בסוף הקיץ של 67 החיים בהייט-אשבורי עם כל הצפיפות, ההיגיינה הירודה והתזונה הקלוקלת הפכו להיות בלתי נסבלים. הרעיון של ה Diggers לא היה מופרך. לכו, תקימו קומונות, תחזרו הביתה, תתפזרו ברחבי ארה״ב, תפיצו את רעיונות המהפכה. אין עוד טעם להישאר כאן. הדיגרז לא רק דיברו. הם עצמם לא נשארו בשכונה והתפזרו לכל עבר.

Death of Hippie / Son of media

די מדהים לראות מה עברה השכונה בין אותו Love pageant rally שנערך היום לפני 55 שנה, לבין הלווית ההיפים שנערכה בדיוק באותו יום, שנה מאוחר יותר.

לאונרד כהן, יד שנייה במצב טוב

בחור לא צעיר, מעט גוץ, קם מהכיסא לידי ועולה לבמה. קוראים לו קרייג. קרייג מקריא שורות שנשמעות לי כמו שירה. רק כשהוא מסיים נופל לי האסימון ואני קולט שזה ציטוט מתוך שירו של לאונרד כהן “Democracy”. קרייג מספר שהוא רואה בלאונרד כהן הרבי שלו. הוא מתייחס לשיריו ולמוזיקה שלו כתפילה ומבחינתו כהן הוא מורה דתי ורוחני. את זה אנחנו שומעים מאדם חילוני לגמרי. מסתבר שהוא לא היחיד. 

אגב, את קרייג אנחנו מכירים כאיש שהביא לעולם את Craigslist והרג את מודעות הדרושים ומכירות היד השנייה בעיתונים. לא בדיוק האורח הראשון שהייתי מצפה לפגוש בפתיחת תערוכת הוקרה ללאונרד כהן…

התערוכה שנפתחה השבוע במוזיאון היהודי לאמנות בסן פרנסיסקו נקראית Experience Leonard Cohen ובה מציגים ארבעה אמנים ואמניות עבודות המתייחסות למשורר/מוסיקאי/יוצר ולהשפעה שלו עליהם.

נדמה שנוכחותו של כהן, כמעט חמש שנים לאחר לכתו מאיתנו, חזקה מתמיד. בטקס יום הכיפורים של ה ICC שנערך השבוע שרנו יחד את הללויה, ובזמן הקראת נתנה תוקף קפצו מבין השורות המילים ״מי במים ומי באש״ והתחלתי לזמזם בראשי את Who by fire. גם במוספי החג חזרו לספר על ביקורו של כהן בישראל בזמן מלחמת יום הכיפורים וההופעות שערך בפני הלוחמים בחזית. תוסיפו לזה את העובדה שהשבוע נחגג יום הולדתו (זה היה ב 21 בספטמבר, היום בו היום והלילה פחות או יותר שווים, כל כך סימבולי, הבחור ידע מתי להיוולד…), כך שהתערוכה הזו נפתחת בעיתוי מעולה. 

בקומת הקרקע של המוזיאון אנו פוגשים בשתי תצוגות. האחת של אמן הונג- קונגי די צעיר שחי במונטריאול בשם ג'ורג' פוק. התצוגה נמצאת בחלל בו מסכים ענקיים מקיפים אותנו משלושה קירות ועליהם מיצג וידאו שהוא בעצם סרט באורך של כשעה. העבודה נקראת Passing through ע"ש אחד משיריו המוקדמים של כהן. ג'ורג' יצר קולאז' וידיאו עם קטעים מהופעות חיות, ראיונות וצילומים מהדרכים. לעיתים המסך מתפצל לשניים או שלושה חלקים, לפעמים הקטע מוכפל על כל שלושת הקירות ולפעמים כל קיר מקרין קטע אחר. העבודה לא מנסה לספר לנו סיפור ביוגרפי או להעביר איזשהו מסר מתוחכם, אלא פשוט לעטוף אותנו, לעשות מסע דרך שיריו ולנסות לגעת בהוויתו של כהן. אני השתרעתי על פוף נוח במרכז החדר, צללתי לתוך המוזיקה, ולשעה קלה שכחתי את העולם בחוץ על כל צרותיו. הסאונד בחדר מעולה, ולדעתי זו העבודה החזקה ביותר בתערוכה. 

בחדר ליד מופיעות עבודות של האמנית הותיקה ג'ודי שיקגו. גיודי, אמנית פמיניסטית ידועה שעבודותיה מוצגות כעת גם במוזיאון די-יאנג, כבר בת 82. את שם משפחתה "שיקגו" בחרה כי נולדה בעיר שיקגו ובאקט מחאתי התנערה משמות המשפחה שנוספו לה מהגברים בחייה - אביה ובעלה ואימצה לעצמה שם משלה. לתצוגה היא קראה "כהנים". ג'ודי נולדה כג'ודי סילביה כהן והשם מרמז על חזרה למקורות ועל החיבור שלה ככהן אל כהן. הכהנים, בני שבט הלויים היו מורמים מעם וזכו (או קיבלו את העול, תלוי איך מסתכלים על זה) להיות מנהיגים רוחניים. כמובן שהעובדה שהכהנים היו גברים והיא מתייחסת לעצמה גם ככהן, שווה בין שווים, נותנת לשם התערוכה מימד פמיניסטי. העבודות שלה קטנות, ומתייחסות בצורה ויזואלית לשורות בשיריו. למשל Bird on a wire, Famous blue raincoat  או Burning violin . 

סטייה קלה מהנושא: לאונרד כהן סיפר פעם בראיון שכשהוא כתב את השיר Dance Me to the End of Love עם המשפט:

Dance me to your beauty with a burning violin

הוא בדיוק שמע בתכנית רדיו על התזמורת הקמארית שניגנה במחנות ההשמדה בשואה וליוותה את המתים בדרכם האחרונה. לא בדיוק שיר רומנטי דביק…

אני חייב להודות שהתצוגה של שיקגו קצת איכזבה. העבודות נעימות ואסתטיות אבל לא משאירות רושם חזק. 

עולים לקומה השנייה. בחדר גדול וריק, כשרק במה קטנה במרכזו, 16 רמקולים מוצבים ליד הקירות ובמעלה התקרה, ומספר נקודות מצויירות על הרצפה בפינות החדר. אנחנו מתבקשים לעמוד באזור הנקודות, לשיר או להקריא קטע של לאונרד כהן לבחירתנו ולשלוח את הקובץ לאמן. האמן הוא מרשל טרמל, מלחין נסיוני ונגן כלי הקשה שגר פה מעבר לגשר באוקלנד. זוהי עבודה אינטראקטיבית בה משלב מרשל את הקטעים ממבקרי התערוכה שנשלחו אליו, כך שבזמן שאנחנו עוברים בחדר בין הרמקולים השונים, אנו יכולים לשמוע את מה שהקליטו המבקרים הקודמים. מרשל ממליץ לבקר בתערוכה פעמיים, ובביקור השני לנסות לשמוע את קולנו בים הקולות. מובן מאליו שהקונספט הזה של ביקור פעמיים התקבל בהתלהבות ע"י הנהלת המוזיאון... העבודה מתכתבת עם עבודה מ 1969 בשם I am sitting in a room של אמן הסאונד אלווין לוסייר. לוסייר הקליט את עצמו מקריא טקסט, הקליט והשמיע את הטקסט שוב, וחזר על הפעולה שוב ושוב בלופ כך שנוצר אפקט רפיטטיבי. ההקראה המינימליסטית תופסת נפח וממלאת את החדר בצלילים.

מכיוון שביקרתי ביום הפתיחה, עדיין לא היו הקלטות במיצג וכל מה ששמעתי היה רעש רקע קקופוני, כך שקשה לי לחוות דעה על העבודה הזו. אני מקווה שמבקרים כיום זוכים לחוויה מעניינת יותר. 

התצוגה הנוספת בקומה השנייה היא של האמנית Candice Breitz ונקראת I’m Your Man. אנחנו נכנסים לחדר ומולנו מסך גדול ובו מקהלה, כולה גברית, לראשם כיפות והם שרים את I’m Your Man באקפלה. ללא ליווי תזמורתי זה נשמע מעט מוזר. זאת לא סתם עוד מקהלה, זוהי מקהלת בית הכנסת "שער השמים" במונטריאול בה היה חבר כהן למעשה כל חייו (גם בשנים בהן פנה לבודהיזם). זוהי גם המקהלה שנתנה את קולות הרקע באלבומו האחרון You Want it Darker שיצא זמן קצר לפני מותו. לאונרד תמיד עסק בחיפוש רוחני, לעיתים מתוך התבוננות פנימה והתעסקות בעולם הרוח היהודי, ולעיתים בפילוסופיות וחכמה מהמזרח. ב 1994 הוא עזב את עולם המוזיקה, את המעריצים והתהילה, והצטרף למנזר בודהיסטי בשם  Mt. Baldy Zen Center אשר בפאתי לוס אנג'לס, שם שהה הרחק מהעין הציבורית במשך חמש שנים, עשה מדיטציה, בישל, ניקה והשתתף בכל מטלות הבית כאחד האדם. 

חזרה לתערוכה. בחדר נוסף מאחורי המקהלה הדתית אנו נפגשים בשמונה עשרה מסכים אורכיים ובכל אחד מהם גבר ששר (לרוב מזייף…) שירים מהאלבום המדובר. זוהי קהילה של מעריצים של לאונרד, כאלו המעידים על השפעתו העצומה עליהם. העובדה שמדובר באנשים ״רגילים״ אשר אינם זמרים מקצועיים מוסיפה חן ומימד מעט הומוריסטי לעבודה, וזה נחמד במיוחד בהתחשב בעובדה שהאלבום I’m Your Man הוא אפל וכבד ברובו. זה ככל הנראה האלבום המצליח ביותר של כהן. כל שיר מלמיליאן. זה מתחיל עם First We Take Manhattan ומסתיים עם  Tower of Song. ביניהם אפשר למצוא שירים כגון Ain't no cure for love, שיר הנושא או Take this waltz.

קנדיס היא אמנית דרום אפריקאית שחיה בברלין ועוסקת הרבה בקשר שבין אדם והקהילה בה הוא חי. העבודה הזו מורידה את כהן ממגדל השיר ומקרבת אותו לבית הכנסת ולאנשים מן השורה שיצירתו נוגעת לליבם. מדוע בחרה להציג רק גברים שרים? ייתכן והפתרונים בשם העבודה...

אחד המשפטים הידועים ביותר של כהן הוא: 

There is a crack in everything 

That's how the light gets in

ההשקפה הזו ניכרת היטב ברבים משיריו. החיפוש אחר היופי בפגום, בסדוק. ההבנה ששום דבר לא מושלם ושזה בסדר. אני חושב שזה גם מה שמחבר אותי אליו. 

כשאני מנסה לחבר את הנקודות בין המיצגים השונים, קשה לי למצוא קו מנחה. מדובר באמנים בני גילים שונים, מרקעים שונים: יהודיה אמריקאית, שחור, אסייתי ודרום אפריקאית החיים בכל קצוות תבל (ברלין, אוקלנד, סנטה-פה ומונטריאול) ועובדים במדיומים שונים (ציור קלאסי, וידאו, סאונד). אבל אולי בעצם לא צריך קו מקשר, לכל אחד יש את הלאונרד שלו, גם אם זה קרייג מ Craigslist או קיבוצניק מהעמק. זו גם לא תערוכה מושלמת, אבל היא מספיק טובה כדי שנראה את האור מבעד לסדקים. 

לו היית קצת יותר המורה שלי

 אתם זוכרים את המורה למדעים בחטיבת הביניים? אני בקושי. ניסיתי להיזכר והדמות היחידה שמוחי החלוד הצליח להעלות באוב היא של אברהם גולדברג המורה לכימיה. את יסודות הכימיה למדנו מספר שהוא עצמו כתב. פחדנו ממנו פחד מוות. כשהוא הרעים את קולו רצינו להתחבא מתחת המכתבה עם הראש בין הידיים כאילו טייסת יפנית בדרכה למתקפה ואנחנו בפרל הארבור. אברהם היה כל כך זקן (לפחות בעינינו, תלמידי כיתה ח׳) שנערכה התערבות בין שני תלמידים מה תיגמר/ייגמר קודם: שנת הלימודים או אברהם? אבל עזבו את שיעורי הכימיה שלי, יש תלמידים בחטיבת הביניים Hutchinson שבעיר המלאכים שהם הרבה יותר ברי מזל. המורה למדעים שלהם היא ברברה מנינג.

ברברה נולדה בסן דייגו ועברה לגור לאחר גירושי הוריה עם אימה ואחותה למרגלות הרי הסיירה בצריף צנוע ללא חשמל ומים זורמים בקרבת קומונה נוצרית. כשאין בבית רדיו, טלויזיה או אפילו חשמל, לא פלא שהנערה קנתה לעצמה גיטרה והחלה לנגן בגיל 14.

                        

כשהיתה בקולג׳ בשנות השמונים היו אלה ימי הפייזלי אנדרגראונד העליזים (עליהם כתבתי פעם כאן). ברברה הצטרפה ללהקת 28th Day ששאבה השראה מהפסיכדליה של שנות השישים. להקה נהדרת שלא נופלת מאחיותה לז׳אנר דוגמת Rain parade, Green on red או ה Dream syndicate.

לא אתיש אתכם עם כל הביוגרפיה שלה (בשביל זה יש וויקיפדיה) רק אציין שהיא טיפוס עצמאי ודעתן שלא התמידה לאורך זמן באף להקה, קפצה בין להקות, אלבומי סולו ושת״פים עם אמנים אחרים. אחרי האפיזודה עם היום ה 28 היא היתה ב World of Pooh, משם המשיכה ל SF Seals איתם נתנה ביטוי לאובססיה שלה לבייסבול (אלבומם הראשון אף נקרא The Baseball trilogy). קחו למשל את הגרוב הפסיכדלי Dock Ellis על הזורק (pitcher) האגדי שהוריד את הקבוצה השנייה מהמגרש ללא יכולת לתת אפילו חבטה אחת וכל זאת כשהוא היי כעפיפון על אסיד. ואם למישהו יש ספק איפה רגליה נטועות, את אלבומם Truth walks in sleepy shadows היא פותחת עם קאבר ל S.F Sorrows של הדברים היפים (אגב עשיתי כאן פעם פוסט על האלבום האייקוני של ה Pretty things).

SF Sorrow by The Pretty Things

ברברה פלירטטה עם הרבה סגנונות ולא נצמדה רק לפסיכדליה. היא עשתה פרוטו-פאנק, פולק, ואפילו קצת ג׳אז. באלבום האקספרימנטלי  Northern exposure will be right back (איזה שם מעולה לאלבום, נכון?) היא וחברי Glands and external secretion שיחקו עם צלילים ורעשים דרך טייפ לופס. בקיצור, לא בדיוק הגירל נקסט דור. 

תקשיבו למשל ל Stammtisch  שסוגר את אלבום הסולו 1212 (המספר הזה הוא תאריך הלידה שלה). השיר המקסים הזה היה יכול להשתלב בקלות בקטלוג של יו לה טנגו. עוד שיר נהדר הוא Scissors בו ניתן לשמוע לכל אורכו את צליל משק המספריים כאילו אנחנו יושבים במספרה וברברה מתחרעת לנו על הפדחת. שיר משונה ומגניב נוסף הוא Mark E Smith & Brix שמספר על מפגש מקרי אך רב משמעות שהיה לה עם הסולן ואשתו הגיטריסטית מלהקת ה Fall.

            

Mark E & Brix Smith (The Fall)

ברברה בהופעה ב 2017

אז נכון שעכשיו היא נראית יותר כמו דודה שמתנדבת בוועד למען החייל מזמרת פאנק עם עבר פסיכדלי (מה לעשות, אף אחד מאיתנו לא חסין מפגעי הזמן) אבל הייתי שמח לחזור לחטיבת הביניים ולהיות תלמיד שלה. אני לא בטוח אם בשיעורי הכימיה היא מלמדת אותם איך לרקוח אל אס די, אבל מספיק שתביא גיטרה לאירועים בבית הספר ואני שפוט. אחחח, לו היית קצת יותר המורה שלי…😉

קינק

מי לא מכיר את הקינקס? מממ, אני לא רואה אף יד באוויר. אבל למרות הלהיטים והפרסום יש לי הרגשה שהקינקס היא אחת הלהקות הפחות מוערכות בסביבה. הם מעולם לא זכו לרמת ההערצה בה זכו חבריהם מהאבנים והחיפושיות וגם לא בתדמית הקולית של המי או לד זפלין.

אני לא מומחה בתחום ורחוק מלהכיר את כל הדיסקוגרפיה שלהם, אבל בתקופה האחרונה בכל פעם שאני נכנס לרכב לנסיעה ארוכה במרחבים, האצבעות על הטלפון בוחרות מעצמן איזה קינקס ישן. 

בצעירותי לא ממש הכרתי את החבורה הבריטית. שלום שלום, לא יותר. הכרתי בעיקר את הלהיטים: לולה, You really got me

וכל מה שכולם מכירים, אבל לא מעבר. רק הרבה שנים אחר כך נפגשתי עם אגודת שימור הכפר הירוק. אלבום מופלא שלרוע המזל יצא בדיוק באותו היום בו יצא האלבום הלבן ונשאר בצילו. משם דילגתי קדימה ואחורה לכל מה שהם הוציאו " Percy" בין 65 ל 70.

באחד הביקורים בחנות התקליטים ״השריטה״ שבקיבוץ מעברות, חבר דחף לידי את

. ״זאת חתיכת יציאה״ אמר וצדק. פסקול מגניב לאיזה סרט אירוטי נשכח (לא ראיתי), שחגג לא מזמן יובל

הפעם אני רוצה לציין יובל (לא בדיוק, קצת הקדמתי, אבל אל תהיו קטנוניים) לאלבום שקצת נחבא אל הכלים, ובאותה הזדמנות גם להמליץ על ספר איתו ביליתי לאחרונה. 

שנת 71 הפגיזה. לסטונס היו אצבעות דביקות, לד זפלין הוציאה את הרביעי (ולמרות שדי נמאס לטפס על המדרגות לגן עדן, זה עדיין אלבום תותחי), המי עם Who’s Next והיו עוד רבים וטובים. אבל בניגוד לרוק הבומבסטי שמסביב, הקינקס לוקחים כיוון אחר. ב 68 כשכולם מסביב עשו פסיכדליה ריי דיוויס חזר לשורשים בקאנטרי האנגלי, וכשכולם הושפעו מאמריקה ואפילו ניסו לסגל מבטא אמריקאי, הוא היה בריטי עד לעצמות. והנה ב 71 פתאום הוא נזכר שמעניין אותו מה קורה בצד השני של השלולית. הוא מביא לנו קצת קאנטרי, כלי נשיפה ניו-אורלינסיים וסיפורים על אחת שגרה באיזה חור אבל חולמת שהיא באוקלהומה (בגלל המחזמר) או כוכבת הוליוודית. אפילו בשם האלבום, Muswell Hillbillies, הוא עושה חיבור של שם השכונה אליה משפחתו עברה. Muswell Hill, כשלונדון, עם כל הג'נטריפיקציה, נעשתה יקרה מדי, עם אותם הילבילים אמריקאים של המיד-ווסט והדרום. 

                         

האלבום Muswell Hillbillies הוא בעצם האחרון בתור הזהב שהתחיל אי שם ב 66 עם Face to face או ב 65 עם Kontroversy והמשיך דרך אלבומים נפלאים כמו Something else, אגודת הכפר הירוק שכבר הזכרתי, וארתור. מוסוול הילביליז הגיע אחרי ההצלחה האדירה של לולה שנה קודם. הוא בטח לא הטוב ביותר מהאלבומים שציינתי, אבל יש לי הרגשה שהוא הפחות מוכר מביניהם.  

הקינקס בדיוק סיימו חוזה עם פאי רקורדס וחתמו חוזה עם RCA. האלבום היה כישלון מסחרי צורב. הביקורות הטובות הגיעו רובן באיחור אופנתי של כמה שנים. הנושאים שהעסיקו את ריי דיוויס היו תסכול מהחיים הסכיזופרניים במאה ה-20 (סכיזופרניה מופיעה בשני השירים הראשונים. מישהו אמר קינג קרימזון?…). יש גם לא מעט פרנויה, למשל: "The milkman's a spy and the grocer keeps on following me/ And the woman next door's an undercover for the KGB."  יש באלבום ביטוי לייאוש של אנשי הצווארון הכחול, יש אלכוהוליזם (נושא אותו מכיר ריי דיוויס באופן אישי, אפילו עטיפת האלבום מצולמת בפאב, לא רחוק משכונת מוסוויל היל), ג'נטריפיקציה, וכאמור פזילה ליבשת שמעבר לאוקיינוס. יש גם שיר פארודי על האובססיה הבריטית לכוס התה (התה יביא מזור להכל, מצהבת ועד מים בברכיים, ממש כמו שהכורכום מרפא הכל בפרדס חנה/ כרכור).

מלבד האחים דיוויס ושאר חברי הלהקה, האלבום קיבל תוספת של כמה נגני כלי נשיפה שהביאו לאולפן חצוצרה (בה ניגן הג׳זיסט המצוין מייק קוטון), טובה, טרומבון, סקסופון וקלרינט. התוספת הזאת נתנה לחלק מהשירים וייב של רגטיים כאילו אנחנו נמצאים בביצות של לואיזיאנה ולא בדאון טאון לונדון. 

כדי להיכנס לעולמו של ריי דיוויס הייתי ממליץ לכם על ספר בו נתקלתי רק לאחרונה: X-ray. מדובר באוטוביוגרפיה/ממואר מסוג קצת אחר. הספר זורק אותנו כעשרים שנה לעתיד בו ריי דיוויס מרואיין בידי בחור צעיר השבוי בידי ה״קורפורייט״ ונשלח לעשות כתבה מטעם העיתון בו הוא עובד ולראיין את ריי (הברנש בקושי יודע מי היו הקינקס). אני מאוד אוהב את הבחירה בשם הספר X-ray, עם משחק המילים רב המשמעויות. ריי מתגלה כזקן גס ונרגן המסתגר באופן פתטי בסטודיו בו כתב את החומרים לאלבומיו הגדולים אי שם בצעירותו. לאט לאט ריי נפתח בפני הצעיר ומגולל את סיפור חייו. טכניקת הכתיבה הזו נותנת לדיוויס חופש יצירתי. את המבט האירוני שאנחנו מכירים משיריו אנחנו פוגשים גם בהתייחסות שלו כלפי עצמו. הוא גם לא מחויב לדיוק עובדתי היסטורי, הרי מדובר בסיפורו של זקן נרגן שייתכן וזכרונו מטעה אותו. את הספר כתב דיוויס בשנות התשעים, כלומר עלילת המסגרת מתרחשת ב״עתיד״ של תחילת שנות האלפיים. כיום, כשההכנסות וההשפעה של חברות כמו גוגל, אמזון, אפל, מיקרוסופט, פייסבוק וחבריהם גדולות בהרבה מאלו של לא מעט מדינות, מסתבר שהוא לא כל כך טעה בחיזוי העתיד... ריי הוא מספר סיפורים בחסד והספר עוזר להכיר את הרקע להרבה מהדמויות עליהן שרו הקינקס במהלך השנים. אגב הספר לא מגולל את כל סיפור חייו אלא מסתיים בסביבות 1973, ככה שלמי שמצפה לרכילות עסיסית על מערכת היחסים עם כריסי היינד נכונה אכזבה.

                    

חזרה לאלבום. במבחינה טקסטואלית התחושה קצת חמצמצה. ריי דיוויס לא בדיוק רוצה להיות כאן. הוא היה מעדיף חיים פשוטים יותר במאה אחרת, וישר על הפתיחה שר: "I'm a 20th century man, but I don't want to be here.". גם רבים מהטיפוסים בשיריו מרגישים תחושת החמצה וחולמים על חיים במקום אחר. במידה מסוימת יש כאן המשך הקו של חזרה לפשטות הכפרית של Village green preservation society, יחד עם שירים סרקסטיים על החברה המודרנית (למשל ב skin and bones הוא מספר על בחורה שהיתה מלאה ועכשיו הוא אובססיבית סביב אוכל בריאות עד שהופכת לעור ועצמות).

אז אם שרדתם עד כאן, הייתי ממליץ לכם לעשות כמה סיבובים על האלבום הלא ממש מוכר הזה, ובכלל לשמוע יותר קינקס. קצת קינקיות לא תזיק בחיים.

קבלו קצת סכיזופרניה ופרנויה בלייב https://youtu.be/zFd4WBnOBv4

אין כמו לשיר שיר על אלכוהוליסט עם בקבוק בירה ביד https://youtu.be/YuLzmupBTMs 

עוד שיר מקסים https://youtu.be/hQcf6qRMZMo 

Bobb Trimble תמימות מסך הברזל של

 שנות השמונים הן לא בדיוק תור הזהב של הפסיכדליה. עושה רושם שבאותה תקופה כל הצבעים המרהיבים יצאו מתוך הקליידוסקופ, או יותר נכון מתוך מעמקי התודעה ומצאו את מקומם מעט למעלה יותר בתוך השיער הנפוח. אמנם היו פזילות פה ושם כמו סצינת הפייזלי אנדרגראונד בעיר המלאכים אבל תכ׳לס כל מי שרצה להיות בעניינים עשה גל חדש או שוגייז או פוסט פאנק. אלא שהיו גם כאלה שממש לא היו ״בעניינים״. אאוטסיידרים שעשו מוסיקה בלי קשר לטרנד כזה או אחר, חיים בעולם פנימי משלהם. אחד מהם היה Bobb Trimble. 

בוב גדל בעיירה קטנה במסצ׳וסטס והתחיל את הקריירה המוסיקלית שלו בהיותו נער בסצינת הפאנק המקומית. כבר בתור פאנקיסט הוא היה יוצא דופן. השירים שלו היו מלודיים יותר ופולקיים יותר מהכאסח המחורע שמאפיין את אנרגיית הנעורים הפאנקיסטית. ב1980 הוציא טרימבל את אלבומו הראשון, Iron Curtain innocence כשהוא בן 22. אני אוהב את שם האלבום הזה. ב 1980 מסך הברזל היה גבוה מתמיד והמלחמה הקרה חמה במיוחד. רוסיה פלשה לאפגניסטן, ארה״ב החרימה את אולימפיאדת מוסקבה. שמח. בוב אמנם מודע לאיבה בין הגושים ולשנאה בעולם סביבו אבל מעדיף להישאר עם התום. האלבום יצא בכ 300 עותקים, לא הותיר רושם מיוחד ונעלם לתהומות השכחה. כאילו שהיה לו איזשהו סיכוי בעולם בו במצעדי הפזמונים ילדים לא בוכים, אספקת אויר הולכת לאיבוד באהבה וכולם עושים תמרונים תזמורתיים בחשיכה.

מדובר בפנינת סייק פולק נפלאה. התלישות רק מוסיפה לה קסם. יש לבוב קול פלסטו גבוה ייחודי ומלודיות מצויינות. כששמעתי אותו באוטו, אשתי, שלא ידעה במי מדובר, היתה בטוחה שזו זמרת. תקשיבו ליופי בשירים כמו When the Raven calls או ל One mile from heaven. התלישות הזו קצת הזכירה לי ווירדו נפלא אחר מאותו מרחב גיאוגרפי: D. R. Hooker. בוב הוא גיטריסט ממש לא רע והשירים מתנגנים בקצב איטי, מהורהר. 

לאחר הוצאת האלבום טרימבל גייס סביבו להקה המורכבת מילדים בני 12-13 והחל לעבוד על חומרים חדשים. הכל היה בסדר עד שההורים החלו לחשוש שיש משהו לא בסדר עם בחור מגודל שמבלה כל היום עם ילדים שחלקם עדיין בגיל בו בנות זה איכסה והחזירו את הילדים הביתה. בוב לא התייאש והחליף את הלהקה בחבורה מעט מבוגרת יותר, בני 15-16. יש מצב שחלק מהם כבר התחילו להתגלח. דוגמא לשת״פ הזה אפשר למצוא בשירים  Oh baby או בפתיחה ובסיום של Take me home Vienna באלבומו השני. 

ב 1982 יצא אלבומו השני Harvest of dreams. יש באלבום הזה כל מיני משחקים אולפניים כולל נגינת הסליל לאחור, הקלטה של הודעת חיוג שגויה ועוד כהנה וכהנה התחכמויות. כאמור אאוטסיידר אמיתי בלי שום מודעות למה שכבר נעשה או לא נעשה לפניו. קחו למשל את השיר The world I left behind שהוא בעצם שתי דקות של שקט מוחלט. חדי השמיעה שביניכם יבחינו בוודאי שהרצועה מנוגנת ברוורס😉… כמו קודמו, גם האלבום הזה יצא במעט עותקים ולא עשה גלים. 

תעיפו מבט על עטיפות האלבומים. הן מבטאות יפה את המוזרות והאאוטסיידריות של הברנש. באלבום הבכורה בוב מצולם עם גיטרה תלויה על הכתף מצד אחד ועם רובה תומפסון חצי אוטומטי כאחרון הרד-נקים מצד שני. עטיפת האלבום השניה מוזרה אף יותר. משהו שנראה כמו תצלום חובבני עם פריים חתוך ברישול במרכזו עז מחופשת לחד קרן (או שאולי חוגגת יום הולדת). אולי בוב הרגיש שאם הוא יוציא את העז הוא יפנה קצת מרחב באלבום... בזה בעצם נגמר הסיפור. טרימבל אמנם ניגן והופיע בכמה הרכבים מקומיים אבל באופן כללי הוא הפסיק ליצור ולא הקליט עוד אלבומים.

עם השנים שולי הפנינים החלו לגלות מחדש את בוב ואלבומיו הפכו לפריטי אספנים מבוקשים. מחירו של עותק מקורי הגיע ל $1500. אמנים כמו טריסטן מור מסוניק יות׳ ואריאל פינק גמרו עליו את ההלל. ב 2002 יצאה קומפילציה עם חומרים שלא שוחררו קודם בשם Life beyond the doghouse במהדורה מוגבלת בויניל וב 2007 האלבומים המקוריים זכו להוצאה מחודשת בתוספת קטעי בונוס. במקור הודפסו עטיפות התקליטים בשחור לבן אבל בהוצאה המחודשת של Secretly Canadian החליטו להפעיל את האנטי-מחיקון והעטיפות קיבלו צבע. בוב טרימבל אפילו נכנס לכל מיני רשימות 100 האלבומים הפסיכדלים שצריך להכיר לפני שמזדכים על הציוד. בקיצור ממליץ בחום למי שעוד לא מכיר. תמזגו לכם איזה כוסית וויסקי או תגלגלו משהו טוב ותנו לצלילים לקחת אותכם לעולם אחר. אולי בוב הוא ווירדו ווירדו, אבל זה כל כך יפה...

פיוטים

 ** אתחיל בהקדמה: לרגל הרצאה בקהילה של יאיר הראל על עולם הפיוט, התבקשתי לכתוב לעיתון על פיוטים ומזמורים. בהתחלה חשבתי: מה לי ולזה? תעזבו אותי באמא שלי, אבל פתאום נזכרתי שכמה מגיבורי נעורי עשו יופי של אלבומי פיוטים. אז הנה הכתבה לפניכם (אגב בעיתון חצי ממנה נחתך בעריכה, ובצדק…):

ההצלחה הבינלאומית של מינימל קומפט בתחילת שנות השמונים הפעימה בי איזה רגש פטריוטי. זאת לא היתה הצלחה אירוויזיוניות סטייל אבניבי עם חבורת מתולתלים ומתולתלות המרקדת בבגדים מבריקים לצלילי פופ קופצני שגרמה לי להתכווץ במבוכה. אצל מינימל זה היה רוק אמיתי שהביא איתו ניחוח אירופאי עדכני ובועט. ברי סחרוף היה ה cool בהתגלמותו. הגיטריסט הנחבא אל הכלים החליט לחזור לארץ וכחלק מהצמד פורטיסחרוף, העז לעמוד בפרונט ואפילו לשיר. בעוד חברו המוטרף והקופצני לצמד כובש את הבמה עם אנרגיות שמשאירות את השפן של דורסל מיובש בפינה, סחרוף היפיוף עם הבלורית והחשמלית שתלוייה ברישול על הכתף שמר על פוזה של אחד שלא צריך לעשות הוא-הא כדי למשוך את תשומת הלב. 

בניגוד למפגש עם סחרוף, החיבור שלי עם מאיר בנאי הרגיש אישי יותר. ממש כמו שריחות מסויימים זורקים אותנו למקומות אחרים, גם לצלילים יש אפקט דומה. האלבום ״גשם״ של מאיר בנאי תמיד מחזיר אותי לטירונות ולשבוע שדאות בשטח אימונים רגבים. החורף של סוף 87 היה גשום ובוצי במיוחד, ואני זוכר את עצמי כטירון הכי מצ׳וקמק במחלקה, רועד מקור בתוך אוהל קטנטן ומטפטף עשוי יריעת בד דקה, הכל בוץ מסביב, ואני מקלל את כל העולם... פתאום בוקעים צלילים מהטייפ הנייד של המפקדים ואני שומע את בנאי שואג ״גשם, רד כבר גשם״ ורואה את בקשתו מתמלאת בו במקום... האלבום הזה היה נקודת האור היחידה באותם ימים שבוזים. מאיר בנאי הזכיר לי שיש מוזיקה, יש יופי ועולם שפוי בחוץ, נטול עמידה בשלשות, תחבושות מנויילנות ופילים בקנה. 

הסיפור שלי עם אתי אנקרי הוא אהבה ממבט ראשון. איך ששמעתי את הגיטרה המנסרת בפתיחה של ״רואה לך בעיניים״ (עם ההפקה הרזה והמעולה של אלון אולארצ'יק) התאהבתי. תוסיפו לזה את הטאבלות והחליל האוריינטלי ב״געגוע״, את המחאה ב ״אדמה אחרי״, את המגניבות ההיפסטרית ב״לך תתרגל איתה״ ואת עיני השקד השחורות שלה וקיבלתם שפוט. 

לכל אחד מהשלישייה הזו סיפור אחר וכל אחד ואחת התיישבו אצלי במשבצת אחרת בראש. אבל אי שם בשנים 2007-9 הם נפגשו לי דווקא במקום לא צפוי. כל אחד מהם באופן עצמאי הוציא אלבום בו הטקסטים (ובחלק מהמקרים גם הלחנים) לקוחים משירת ספרד ומפיוטים עתיקים.

לא גדלתי על פיוטים. ממש לא. המוזיקה שליוותה את נעורי בקיבוץ כללה את הביטלס, הסטונס, ניל יאנג, קט סטיבנס ושאר כוכבי שנות השישים, את הרוק הכבד של דיפ פרפל ולד זפלין או הרוק המתקדם של פינק פלויד, ג'נסיס, ג'טרו טול וקינג קרימזון. לכן כשנתקלתי ב 2007 באלבום ״שמע קולי״ של מאיר בנאי הרמתי גבה. מה פתאום ההוא שכותב על הלילה של אתי או שר את שירו של שפשף מביא לי שלום שבזי או שלמה אבן גבירול? בנאי הצליח להאיר לי בזכות הלחנים הנהדרים שלו את אותם טקסטים עתיקים בלי לגרום לי לברוח בשעטה כפי שברחתי מהשירים הרוסיים שהתנגנו בתקליטי הגבעטרון של הורי. מאיר הראה לי שהיתה הרבה תשוקה וארוטיקה באותם פיוטים נושנים. קחו למשל את ״איילת חן״ של שבזי שפותח את האלבום: 

ובלילה, ובלילה בתוך חיקה מלוני 

ובהמשך: 

לכוס יינה אני תמיד מזומן

ונתערב, ונתערב חמד יינה בייני

גם אבן עזרא לא טומן ידו בצלחת ב״לך אלי״ שמבטא יפה אהבה רוחנית לאל עם פירוט אברי גוף כאילו זו היתה אהבה גשמית לאישה:

לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי

לך לבי וכליותי, לך רוחי ונשמתי

לך ידי לך רגלי וממך היא תכונתי

לך עצמי לך דמי ועורי עם גוויתי

ממש באותה שנה חבר ברי סחרוף לרע מוכיח (לו שמורה אצלי פינה חמה עוד מימיו בלהקת ״רעש״) ויחד העלו מופע המוקדש כולו לשירתו של שלמה אבן גבירול במסגרת פסטיבל העוד. שנתיים מאוחר יותר ההופעה יצאה כאלבום בשם ״אדומי השפתות״. מוכיח וסחרוף הגיעו עם המופע המדובר גם אלינו לעמק. ראיתי אותם באולם בסטנפורד. תזמורת שלמה שכללה עוד, כלי הקשה למיניהם, גיטרות וכלי מיתר מזרחיים שאיני זוכר את שמם. קירות האולם הידהדו בלב האקדמי של המערב החדש פיוטים יהודיים שנכתבו כמעט אלף שנה קודם לכן בספרד המוסלמית. להפתעתי היו בקהל לא מעט לא ישראלים ומשיחה אקראית עם סטודנטים למדתי שלמחרת נערך מפגש עם הסטודנטים בו יספרו המוזיקאים על יצירתו של שלמה אבן גבירול ועל העבודה על הפרויקט. 

בערך באותו זמן הוציאה אתי אנקרי אלבום המוקדש לשירי יהודה הלוי. במקרה של אתי זה הרבה פחות הפתיע אותי. אחרי ההצלחה המטאורית של ״רואה לך בעיניים״ בעל האופי הרוקיסטי, אתי החלה במסע חזרה בתשובה. ב 2009 היא כבר היתה עמוק בדת והרגישה מחוברת הרבה יותר לטקסטים של רבי יהודה הלוי מאשר לאלו שהיא עצמה כתבה בצעירותה.

אני לא יודע מה גרם באותן שנים לפרץ ההתעניינות המחודשת הזו בפיוטים, אם זה מתור הזהב של יהדות ספרד, יהדות תימן או ממקומות אחרים בעולם, אבל בזכות ההנגשה של אמנים שאהבתי ושבאו מהעולם שלי, גם קיבוצניק חילוני שהזמירות והפיוטים היחידים שהכיר היו מלימודי ההפטרה של העליה לתורה, למד להיפתח ולראות את היופי בטקסטים שנכתבו קצת לפני שהנדריקס קנה את  הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. י

The Universe Inside

 כתבתי כאן פעם על סצנת הפייזלי אנדרגראונד שהרימה לרגע את ראשה באזור לוס אנג'לס אי שם בשנות השמונים והושפעה מהפסיכדליה של שנות השישים. אחת הלהקות הבולטות בשטח היתה ה Dream Syndicate. אפילו שם הלהקה מתייחס להרכב אקספרימנטלי מהימים ההם שאחד מחבריו היה מיודענו ג'ון קייל.

בשנים האחרונות הלהקה ניעורה לחיים והוציאה מס׳ אלבומים לא רעים בכלל, שלא נופלים מהאלבומים של תחילת הדרך. ב 2020 הם הוציאו אלבום שלישי במספר מאז האיחוד האחרון והוא גם הפסיכדלי ביותר מביניהם. The Universe Inside יצא באפריל האחרון ולמרות שאורכו כמעט שעה הוא מכיל חמישה קטעים בלבד. מדובר בג׳ימג׳ומים טריפיים פתלתלים שכאילו אומרים: אנחנו במילא תקועים בבית, אז בואו ניקח את הזמן, שום דבר לא מחכה לנו בחוץ, למה למהר? גם שם האלבום מרמז על איזו התכנסות פנימה. אולי אי אפשר להופיע או לטייל בעולם אבל את הטריפ שבתוך הראש אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. גם עטיפת האלבום הפסיכדלית מרמזת היטב על תוכנו.

קחו למשל את הקטע הראשון באלבום, The Regulator. מדובר בטריפ באורך של כעשרים דקות עמוס פאזים, יש גם סקסופון שמשתלב יפה, בכלל לא שמים לב שהזמן טס. 

שילוב הגיטרות של סטיב ווין וג׳ייסון ויקטור (שגם ניגנו בעבר יחד בהרכב Miracle 3) הוא נהדר. משתתף באלבום גם כריס קאקאבס שהיה בימי הפייזלי העליזים בהרכב Green on Red (ברנש מוכשר נוסף שיצא מאותו הרכב לקריירה עצמאית הוא צ'אק פרופט). 

החבר׳ה אמנם יודעים לתת בראש אבל הם כבר לא ילדים. הטקסטים באלבום נוגעים בין השאר בהתבגרות וזיקנה. בשיר השני, The Longing שר ווין:

You felt invincible

Anything was possible

Now all that's left is the longing

השיר האחרון, The Slowest Rendition בנוי משני חלקים ונפתח בספוקן וורד: 

I can hear those ringing bells again

Carefully I check to see if I'm awake

A formless mass that would not hold its form

A crucial deviation from the norm

To think I once would've welcomed in delight

This chaos that flickers in the night

I'm a passive audience at best

Sentient and awake, for that I'm blessed

כשסטיב ווין חוזר בהמשך שהוא שומע שוב את צלצול הפעמונים אני לא יכול שלא לחשוב שאמנם מצד אחד הוא כבר לא אותו אנרכיסט כמו בימים הפרועים ההם, אבל אולי מדובר כאן בקריאה להתעוררות. מדובר בחבר׳ה בתחילת שנות השישים שיש להם עוד הרבה מה לתת. יש לי הרגשה שהסגר וההתכנסות פנימה עשתה להם רק טוב.