גברת מרושעת

את הפוסט הבא העליתי במקור לכוכב האפל (קבוצת הפסיכדליה הישראלית Dark Star ). זאת הפעם הראשונה בה פייסבוק מצנזרים לי פוסט. מסתבר שעטיפת האלבום נראתה לאח הגדול לא מוסרית. אני בטוח שאתם שמחים לדעת שמישהו שם למעלה שומר על נפשותיכן הרכות מפני תועבה. קבלו את הפוסט כלשונו (כולל תמונת התועבה, גוואלד): 

לא.הכל אפל בכוכב שלנו, אפשר למצוא כאן שמש קליפורנית מרצדת, פרחים בשער, צעירים יפים עם אישונים מורחבים עושים אהבה וחולמים על שלום ואחוה. זה טוב ויפה אבל אני רוצה לקחת אתכם לטיול בצד היותר אפלולי פה בכוכב. בואו נרד במדרגות השאול, אל מרתפים חשוכים בהם אזיקים, שרשראות וסדי עינויים חוברים יחדיו כדי למחוק כל זכר של ורוד מהחלום שלנו. ונוס בפרווה נותנת לנו לטעום את טעם הצלפת השוט ולדמם. הירונימוס בוש מזמין אותנו לביקור בשערי הגהינום בו חוטאים משופדים על כידונים היישר מעכוזם או נלעסים בידי חרקי ענק. אני רוצה לעשות לכם הכרות בתוך העולם האפלולי הזה עם גברת מרושעת במיוחד.

להקת Wicked Lady היתה להקה של הופעות חיות. מדובר בסוג של פאוור טריו. להקת קאלט

בריטית עם קהל קטן אך נאמן, שיכור, פרוע ומסומם ממש כמו חברי ההרכב עצמם. גם אלימות לא חסרה בהופעות הפרועות הללו. חלק לא מבוטל מקהל המעריצים היו אופנוענים קשוחים או סתם פורעי חוק שונאי ממסד. ההופעות היו כל כך פרועות עד שבשלב מסויים מועדונים סירבו לתת להם להופיע. רצה שמועה שבאחת ההופעות הם ניגנו רק שיר אחד שוב ושוב, עד שמישהו ניתק להם את החשמל.

האלבום The Axeman Cometh הוא לא אלבום אורגני. מדובר באוסף ג׳אמים שנערכו בין 69 ל 72 והוקלטו, כמה מתאים,  במרתף. החומר הוקלט בזמן החזרות, רק כדי שלא ישכח בין ההופעות. איכות ההקלטה רחוקה מלהיות מושלמת. ציוד ההקלטה פרימיטיבי למדי, השירה באה והולכת, אבל זה לא ממש מפריע. נהפוכו, האמת שהחיספוס והליכלוך ההפקתי מתאימים לסאונד של הלהקה כמו מזרק לוריד. רק תקשיבו לכל הפאזזז ולריפים ותבינו על מה אני מדבר. מדובר (לדעתי) בפנינת הארד פסייכ על גבול הרוק הכבד.

מי בלהקה? Bob Jefferies בבס ,Mad" Dick Smith" בתופים ו Martin Weaver בגיטרה ושירה. זה אותו מרטין שימשיך אח״כ ללהקת Dark .לא רק הסולן והנטייה לפסיכדליה כבדה סמיכה ואפלולית מקשרים בין שתי הלהקות. שתיהן יצאו במקור ע״י ה Kissing Spell.

האלבום נפתח חזק עם Run the night וממשיך עם War cloud שנשמע בהתחלה כמו שיר פולק תמים אבל מקבל תפנית בהמשך. לא יודע מה אתכם, אבל אני מוצא קסם בבוסריות הלא מלוטשת הזו.

יצא גם אלבום נוסף שריכז חומרים מאוחרים יותר בשם Psychotic overkill (גם שם לא ויתרו על הקטע של בחורה ערומה על העטיפה), אי אפשר שלא לשמוע, בעיקר בדברים המאוחרים יותר, את הדמיון לדיפ פרפל ובלק סבאת׳.

יאללה חברים, חיגרו חגורות, I'll see you on the dark side of the star.

לשמיעת האלבום: https://www.youtube.com/watch?v=cEOrHz3N38M

אגוזים

גדי חלה,

הוא שכב במיטה ואמר לעצמו: כמה עצוב לי. לחברים שלי אסור לבקר אותי. אני חולה - אני שוכב לבד במיטה. אין לי חברים. רק החמורים על הפיג׳מה שלי. אבל אי אפשר לדבר איתם. כמה עצוב לי.

פ ת א ו ם… שמע רשרוש בחלון.

לא קוראים לי גדי, וגם אין לי חמורים על הפיג׳מה, אבל יום מחלה (״יום גידול״ קראנו לזה בתיכון) זאת הזדמנות מצוינת לכתוב משהו.
רשרוש בחלון דוקא יש, אלא שבמקום כדור קוצני וחביב העונה לשם שמוליקיפוד, נעמד לו על עדן החלון סנאי רך פרווה ונותן בי מבט מלא תוכחה, כולו אומר: ״ת׳יודע שאוטוטו פסח, מתי לאחרונה כתבת משהו על אגוזים, הא?״

וואלה צודק, אני חושב לעצמי, באמת כבר המון זמן שלא כתבתי שום דבר על אגוזים. לא תקין. דוקא הבוקר היה לי בכיס יופי של אגוז (התנגן באייפון, למה על מה חשבתם?), אז למה לא לשתף?
האגוז עליו אני הולך לכתוב הוא קלסיקה. חלק ודאי יצקצקו בלשון ויגידו: נו זה, מוכר וידוע, אתה לא מחדש. אבל אני לא בטוח שכולם מכירים, וחבל שמישהו יפספס את התקליט הכל כך עגול ונהדר הזה.

ה Small Faces הקליטו את אלבומם השלישי Ogden's Nut Gone Flake בסוף 67 והוא יצא במאי 68. זהו גם אחד מאלבומי הקונספט הראשונים. אני אוהב שטותניקים ואנשים (או להקות) שלא לוקחים את עצמם ברצינות גדולה מדי. במקרה של הסמול פייסז זה לא אומר שהם לא התייחסו למוזיקה שלהם ברצינות. נהפוכו, הם היו מאוד מוקפדים, חדשניים ומורכבים בהפקת אלבום, עד כדי כך שהיה מסובך מדי לנגן אותו בהופעה חיה. אבל אנחנו נפגשים בחוש ההומור השטותי שלהם כבר בשם האלבום. הם גזרו אותו משם קופסת טבק (שכנראה היה פופולרי באנגליה)  Ogden's Nut Brown Flakes. רק שינו מילה אחת ותראו מה זה עושה למשמעות המשפט… הם הלכו די רחוק עם השטות של הטבק והתעקשו על אלבום ארוז בקופסת מתכת עגולה. מכיוון שזה היה יקר ומסובך, חברת התקליטים סירבה והם התפשרו על עטיפה עגולה ללא המתכת. השטותניקיות גם נכנסה לחלק מהשירים. השיר Lazy Sunday Afternoon למשל, היה סוג של דאחקה. הם אפילו הקליטו בו הורדת מים בשרותים. השיר יצא כסינגל (ללא הסכמת חברי הלהקה) והצליח ביג טיים. והאמת, אחלה שיר. סינגל אחר, שלא הצליח באותה מידה, היה the universal (שאפשר למצאו בגרסת הדלוקס המאוחרת) בה השתתף בקולות רקע כלבו של סטיב מריוט.

אחד השירים האהובים עלי באלבום הוא Afterglow. את השיר כתב סטיב מאריוט לחברתו הדוגמנית והוא גם בוצע בחתונתם. מתופף Humble Pie, ג'רי שירלי, אמר פעם על השיר למגזין מוג'ו:
"Only Steve could write a beautiful love song about what it feels to have a fag after sex"

הקונספט באלבום מתחיל בצד ב׳. העלילה מובאת בצורת סיפור ילדים עם הקראה בין השירים במבטא משעשע ע״י הקומיקאי סטנלי אנווין. תקציר העלילה: נער בשם Happiness Stan רואה בשמים רק חצי ירח ומנסה לפתור את פשר הדבר. הוא מציל זבוב מרעב והזבוב אסיר התודה גדל לממדי ענק ולוקח את הנער לפגוש את Mad John the Hermit שילמד אותו את סוד החיים עצמם וגם על הדרך יבהיר לו על טיבו של הירח. לא אעשה ספויילר ולא אגלה את פשר התעלומה. בקיצור, הסיפור הסטנדרטי של ילד-פוגש-זבוב-פוגש-זקן-משוגע ולומד את רזי הירח.

קידום המכירות לאלבום לוותה בשערורייה שקיבלה כותרות  בעיתונות הבריטית מכיוון שהפרסומות ששוחררה לרדיו על האלבום חוברה כמעין פרודיה על תפילה נוצרית מפורסמת. מדובר בסערה בכוס תה וחברי הלהקה אפילו לא היו מעורבים בעניין. האלבום הגיע למקום הראשון במצעד המכירות בבריטניה, אז ייתכן והגימיק עשה את שלו. או שאולי הקהל הבריטי יודע לפעמים להעריך מוזיקה טובה.

מי בפרצופים הקטנים?

הפרונטמן Steve Mariott בשירה וגיטרה, Ronnie Lane בבס וקולות רקע, Kenney Jones על התופים ו Ian McLagan (שהחליף את Jimmy Wilson ב 66) על הקלידים.

החבורה התפרקה ב 69 כשסטיב מאריוט עזב לטובת Humble Pie. שלושת החברים הנותרים צירפו לשורותיהם את רון ווד ואת רוד סטיוארט. עכשיו הם כבר הרגישו גדולים, הורידו את ה small  ונשארו פשוט The Faces.

כיום כמעט כל חברי ההרכב המקורי מג׳מג׳מים ומריצים דאחקות אי שם בספירות עליונות, רק המתופף נשאר איתנו.

אז קבלו יופי של אגוז, אחד לא קשה במיוחד לפיצוח.

קישור לאלבום המלא: https://www.youtube.com/watch?v=qBOFm96rTsg

החופרים - סיפורם של חבורת הדיגרס

פינת היובל חוזרת לאחר הפוגה קלה עם אחת הקבוצות היותר רדיקליות, מעניינות ושנויות במחלוקת שצצו באזור המפרץ. קבוצה קטנה, שלמרות שמוסיקה לא היתה במרכז פועלה, גם בלי גיטרות חשמליות, מערכות תופים ומגברים, היא הצליחה להיות רעשנית יותר מהרבה מהלהקות שפעלו באותה תקופה בעיר. קצת קשה להצביע על הרגע המסויים בו היא הוקמה (איפשהו בשלהי 66) אבל בחודשים הראשונים של 1967 היא גדלה, צברה תאוצה והחלה להיות מורגשת, בעיקר בסביבות הייאט-אשבורי. אני מדבר על ה Diggers.

מדובר בחבורת אנרכיסטים, חלקם יוצאי ה Mime Troupes (לחבורה הזו מגיע פוסט בפני עצמו) שיצרו סוג של ״תאטרון חי״, כלומר כזה שהרחוב הוא הבמה שלו, העוברים ושבים האקראיים הם הקהל והתפאורה היא החיים עצמם.

החבורה נקראה על שם חבורת הדיגרס הבריטית. חבורה אנרכיסטית שאי שם ב 1650 האמינה בחברה לא צרכנית, נטולת מעמדות ונטולת כסף ורכוש פרטי.

הערך "free" היה מאוד מרכזי באידאולוגיה שלהם. לא רק במובן הכלכלי הפשטני, אלא  גם במובן הרחב של חופש לעשות  את מה שאתה מאמין בו ולהשתחרר מכבלי החברה הקיימת. אחת המשימות החשובות שהם לקחו על עצמם היתה להאכיל את הצעירים שהחלו להציף את הייאט-אשבורי מחוסרי כל. הם השיגו ירקות ובשר בכל מיני דרכים, חוקיות יותר ופחות, והעמידו קדרה באמצע ה Pan Handle, אותה מדשאה שהיא המשך לגולדן גייט פארק, וכביש רב מסלולי עובר משני צדדיה. מי שקיבל אוכל (הם היו מפורסמים בלחם החיטה המלאה שאפו בעצמם) היה צריך לעבור בתוך מסגרת כתומה ענקית לעיני הנהגים שחלפו בדרכם לעוד יום שיעבוד בעבודה. זו לא היתה סתם האכלה חינם של היפים שבחרו לא ללכת לעבוד, זה היה מיצג אמנותי. איך אמר פעם ג׳ון קייג׳: אם תשים מסגרת לכל דבר, הוא יהפוך לאמנות.

הדיגרס פתחו חנות בה הכל ניתן בחינם, בגדים וחפצים משומשים במצב שמיש, אפילו כסף. בעקבות ההצלחה המסחרית נפתחו סניפים נוספים. מפעל נוסף חשוב שלהם היה הקמת מרפאה חינם. הממסד התעלם לחלוטין מהצעירים חסרי ביטוח הבריאות. לא חסרו אנשים שסבלו מאובר-דואוז, או צעירות שנכנסו להריון או סתם חולים, כך שמדובר במפעל מציל חיים פשוטו כמשמעו. עד היום המרפאה החינמית שנמצאת ברחוב הייאט פתוחה ומתפקדת.

אחד המיצגים הבולטים שלהם היתה הלוויה לכסף. לבושים בראשים של חיות הם הלכו ברחוב עם ארון קבורה על כתפיהם וחילקו לכל שטרות כסף (מזויף שהדפיסו) לצלילי מארש הלוויה של שופן. המשטרה עצרה אחדים מהם, שיחררה את  גלויי הראש והשאירה את החיות, אבל התקשתה להסביר את סיבת המעצר. בטח הם עשו משהו לא בסדר, גם אם אין חוק נגד זה.

אגב הדיגרס לא ראו עצמם כהיפיס, הם אפילו עקצו לא אחת את ההיפים בעיתונים והמניפסטים שהם חילקו חינם ברחוב (כדי להדפיס את העיתון האנרכיסטי שלהם הם התגנבו למערכת אחד העיתונים והשתמשו במכונת הדפוס). הפנינג נוסף שהפיקו כלל שולחן עם מפה לבנה ערוך בהידור ועמוס במטעמים לצד הכביש המהיר. עלמות חן צעירות הזמינו את הנהגים לוותר על יום העבודה ולהצטרף אליהן לארוחת מלכים חינמית. מה הייתם עושים אילו הייתם שם על הכביש?

החבורה אירגנה קונצרטים חינם בהם נגנו הגרייטפול דד, ג׳פרסון איירפליין, ג׳ניס ג׳ופלין ועוד. לא היתה לדיגרס הנהגה רשמית והם שמרו על הילה של מסתורין. באחד הימים עיתונאי קבע ראיון עם ״מנהיג הקבוצה״ באחת מחנויות החינם והם נאותו. כשהגיע לראיון כל אחד הפנה אותו למישהו אחר בטענה שהוא המנהיג האמיתי והשאירו אותו אובד עצות. הם היו מאוד מתוחכמים בשימוש במדיה וידעו לנצל את הסקרנות הגוברת של התקשורת במהפכת ילדי הפרחים בכדי להעביר את המסרים שלהם. הם חילקו למשל אוכל חינם בבניין העייריה, במטרה לעורר מודעות לאזלת הרשויות בטיפול בצעירים הצובאים את שערי עירם. כשנשאלו על ידי עובד עירייה איך אפשר לעזור? ענו לו: ״תאכל״.

לאחר תום קיץ האהבה הסיטואציה בשכונת הייאט-אשבורי החלה להיות בלתי נסבלת. הצפיפות, התחלואה, העדר שרותים ציבוריים ומקומות לינה וכניסת סמים קשים החלו להפר את האידיליה. קשה לחיות רק משלום ואהבה חופשית. לקראת סוף 67 הדיגרס ארגנו את ״הלווית ההיפים״. ארון קבורה עליו נכתב ״Hippie - son of media" נישא בתהלוכה ונעצר בקצה השכונה בפארק Buena Vista. מלבד הסרקזם כלפי התקשורת (שנכחה בארוע)  שמאדירה את התנועה ההיפית בכך שמסקרת את הלוויתה, המסר היה גם להיפים ולחברי הדיגרס עצמם: עזבו את השכונה, חזרו הביתה או לכו לאן שבא לכם, תקימו קומונות ותפזרו בעולם את רעיונות המהפכה.

אבל לא הכל היה סוג בשושנים בממלכת הדיגרס. בפועל החבורה הונהגה ע״י מספר מצומצם של גברים מאוד כריזמטיים  (Emmett Grogan, Peter Coyote, Peter Berg) והנשים בחבורה שיחקו בתפקידי משנה בלבד. את מרבית העבודה הסיזיפית של השכמה יום יום מוקדם בבוקר, בישול והאכלה, ביצעו הנשים. הגברים העדיפו להתעסק ברעיונות אנרכיסטים בלי לעבוד קשה מדי. הסקסיזם עדיין היה מושרש עמוק בחברה בשנות הששים והדיגרס לא היוו שום מקור להשראה בתחום הזה.

אגב אם כבר הזכרתי  את Peter Coyote, האיש המשיך להתפתח בקריירת המשחק שלו, עבר מתאטרון לקולנוע ואף היה מועמד לאוסקר על תפקידו בסרט (המעולה יש לציין) "ירח מר" של רומן פולנסקי.

מכיוון שמדובר היה בחבורה אמורפית שהתנגדה למיסוד והנהגה מסודרת, לא היה שום סיכוי שהם ישרדו לאורך זמן. אני גם לא בטוח שהם תכננו להתקיים לנצח. באיזשהו שלב התפזרה החבורה. רבים המשיכו לחיות לפי אותן רעיונות היכן שלא יהיו, אבל תשומת הלב התקשורתית עברה למאבק הפוליטי, שהלך והחריף, נגד המלחמה בוייטנאם. בכל מקרה, אנרכיסטים והזויים ככל שיהיו, הייתי שמח לחזור במנהרת הזמן ולהצטרף, ולו לזמן קצר, ולהיות חלק מהחבורה המדליקה הזו.

• הנה סרט תעודה על החבורה. אני ממליץ לכל מי שמתעניין בתקופה הסוערת הזו לפנות לעצמו חמישים וכמה דקות ולצפות.