לפני כמה חודשים נרדמתי בשמירה. אני רגיל להיות די מעודכן כשמוזיקאים שאני אוהב מגיעים לשכונה, אבל את הביקור של גרהאם נאש בסנטה קרוז פיספסתי בגדול. כל ניסיונותי למצוא כרטיסים עלו בתוהו. השבוע גיליתי ששוב אני ממודר. גרהאם נאש הגיע שוב, הפעם לברקלי, ולא היה לי שמץ. שלוש הופעות במועדון קטן שמעולם לא הייתי בו, ושלושתן סולד אאוט חודשים מראש. רק שהפעם היה לי מזל של מתחילים והשגתי את הכרטיס האחרון בהחלט להופעה הראשונה. המקומות לא מסומנים, וכדי לתפוס מקום טוב הגעתי שעה לפני ההופעה, ממש כשפותחים את הדלתות. הייתי אופטימי. כשהגעתי השתרך כבר תור גדול לפני. כולם אגב פחות או יותר בגילו של נאש. מעולם לא הרגשתי צעיר יותר. רבאק, אין לכם חיים? כשנכנסנו התברר שחששותי היו לשוא, זה אולם קטן ותכלס כל המושבים טובים.
נאש עלה בדיוק בזמן (בכל זאת, בריטי…) ונתן סט נפלא. סיפר סיפורים מחייו בין השירים, היה מאוד תקשורתי ואפילו צנוע. ממש לא כוכב רוק שמילא בסוף שנות השישים אצטדיוני ענק עם CSN&Y. הוא שר שירים עוד מתחילת דרכו כשהיה ב Hollies וגם שירים מאלבומו האחרון שיצא ממש עכשיו. בגיל 81 הוא עדיין בכושר, חיוני ויוצר, הלוואי עלי. הוא עשה ביצוע מהמם ל Day in the life (בחירה מפתיעה למדי), נתן כבוד לקרוסבי, וגם עשה מחווה לג׳וני מיטשל ושר את Case of you. הוא גם סיפר על הטריוויאליות הבנאלית לעיתים של כתיבת השירים. קחו למשל את השיר Our house הנפלא. הוא נכנס עם מיטשל לביתם שבלורל קניון ביום שבת גשום אחד ואמר לה: ״אני אדליק את האש, את תשימי את הפרחים בואזה החדשה שקנית״, והופ יש לנו שיר…
כשהוא עלה להדרן השני (בראשון הוא ביצע את Everyday של באדי הולי), הוא סיפר שהגיטרה שעליה הוא מנגן עכשיו היתה הגיטרה של ג׳רי גארסיה, עליה ניגן בהקלטות של אמריקן ביוטי (מרטין D-18). הגיטריסט Shane Fontayne שהיה איתו על הבמה (גיטריסט נהדר, אחד שליווה את ספרינגסטין ואת כל המי ומי) ניגן על גיטרה אחרת של ג׳רי - ״אליגטור״, הסטראט עם המדבקה. קיביצר, רוחו של ג׳רי היתה באוויר. נאש גמר לספר וסיים את ההופעה עם Teach Your Children האופטימי (שבו ג׳רי גארסיה תורם מכשרונו ל CSN&Y בפדאל סטיל).
יומיים אחרי ההופעה למדתי את הסיפור המלא מאחורי הגיטרות: אחרי שג'רי תרם מכישרונו בנגינה ב Teach your children, במהלך ההקלטות של Déjà vu. נאש רצה להודות לו (ג'רי לרגע לא חשב לדרוש כסף), והביא לו במתנה גיטרה סטרטוקואסטר לבנה. ג'רי הדביק עליה מדבקה של אליגטור, ומכאן גם שמה. דד-הד שהוא גם אספן ובעל הגיטרות, הגיע להופעה ופינק את נאש ושיין בגיטרות המדוברות. נאש עשה את המתבקש, הרי מה ראוי יותר מלסיים את ההופעה עם הגיטרות האיקוניות והשיר הנ"ל…
ואם אנחנו בענייני CSN&Y וג'רי גארסיה, ביום שבת של אותו שבוע הגיע לברקלי ניל יאנג, ובאותו סופ״ש גם ה Dead & Company מגיעים לשלוש הופעות אחרונות בהחלט. אמנם ג׳רי כבר מזמן לא איתנו (וגם קרוסבי בעט בדלי לאחרונה), אבל החבר׳ה לא מתעייפים. שרים ומנגנים כאילו שנות השישים עדיין כאן. רק שימשיכו, אמן.
ועכשיו לניל יאנג וההופעה בשבת…
ניל יאנג עושה מה שבז**ן שלו. הוא החליט לצאת לסיבוב סולו ולהתמקד בשירים שקיבלו פחות תשומת לב בקריירה הכל כך פורייה שלו. או כמו שהוא הגדיר את זה: ״שירים שהתחבאו בתחתית הערימה״. לא הרבה אמנים מצליחים להחזיק הופעה שלמה ולרתק ללא אף נגן ליווי. אבל ניל יודע להחזיק קהל. בהופעה בברקלי הוא היה מאוד תקשורתי וקשקש לא מעט בין השירים. למשל כל פעם שהוא ניגש לאיזשהו פסנתר על הבמה, הוא סיפר איך הוא קנה אותו במחיר מציאה בבית משכון או בחנות יד שנייה. אגב הוא עבר בין הפסנתרים על הבמה כמעט באותו הקצב בו הוא החליף מפוחיות. יאנג כבר לא צעיר. בגיל 77 ההליכה קצת יותר איטית, הזיכרון לא משהו (הוא היה צריך לגשת לרשימה ולבדוק אחרי כל שיר מה השיר הבא), והוא אפילו הסתלבט על עצמו ואמר שגם אם סט השירים זהה בכל ההופעות, הוא לא זוכר כלום, ככה שמבחינתו הכל חדש… הוא עשה כמה שירים מימי באפלו ספרינגפילד, ולקראת הסוף גם פינק אותנו בכמה קראוד פליזרז נהדרים. נתן ביצוע מפתיע ל Mr. Soul, שר את ״אוהיו״ הנוקב (שרלוונטי גם היום, לפחות בפרספקטיבה ישראלית…) ולא שכח לתת לנו לב זהב.
הקהל אהב אותו, למרות האיתגור לשמוע לא מעט שירים פחות ידועים, וניל העניק לקהל אהבה בחזרה. הוא אפילו עלה להדרן שני וניגן את Comes a Time. אכן יאנג הגיע בזמן, וסגר לי בצורה מושלמת שבוע שהתחיל עם חבר אחר מעברו, גרהאם נאש. מכיוון שכדי לפגוש את קרוסבי אצטרך את חפירה, נותר רק לארוב לסטפן סטילס כדי לסגור את המעגל…
