תחיית המתים

בסוף החודש הולכת להעשות היסטוריה. כן, פה ממש מתחת לאף, באיצטדיון החדש ליוויס סנטר בסנטה קלרה, הולכת להתקיים הופעת איחוד של להקה שהיא הרבה יותר מעוד חבורה של אנשים שעושים מוזיקה ביחד, אלא ממש תופעה תרבותית עם השפעה חברתית גדולה בהרבה מעבר לפן המוזיקלי. אני מדבר על הGrateful Dead .

הגרייטפול דד מתאחדים לרגל 50 שנה להיווסדם וגם לרגל 20 שנה למותו של הסולן, גיטריסט ומנהיג הלהקה, ג'רי גרסיה. מותו של ג'רי הוא גם זה שגרם לפירוק הלהקה. אמנם שאר החברים המשיכו לנגן ולהופיע בהרכבים אחרים אבל עד היום לא הופיעו שוב כ"גרייטפול דד".

כל מי שלא מאמין בתחיית המתים ודאי שואל את עצמו: איך אפשר לעשות מופע איחוד שכזה כשג'רי כבר מת? ובכן, שאלה טובה. המחליף של גרסיה הולך להיות Trey Anastasio סולן להקת Phish. פיש היא מן סוג של להקת המשך לגרייטפול דד מבחינת היותה ג'ם-בנד כשמרכז פעילותה היא סביב ההופעות החיות ולא אולפן ההקלטות. הבחירה ב Trey היתה טבעית, אם כי לא קל להכנס לנעליו גדולות המידה של ג'רי. יחד עם טריי יופיעו ארבעת חברי הלהקה האוריגינלית בתוספת מספר מוזיקאים (שהמפורסם ביניהם הוא הקלידן Bruce Hornsby שרובכם ודאי מכירים את שירו The way it is ).

לדדס חבורת מעריצים נאמנים במיוחד המכונים Dead-heads ומלווים את הלהקה כמו שבט נודד באש ובמים מהופעה להופעה ויוצרים מעין תת-תרבות בעלת ריטואלים ייחודיים ואפילו ז'רגון משלהם. בשנות פעילותה של הלהקה היו יחסי גומלין מעניינים בין הדד-הדס לדדס עצמם. מכיוון שהדד-הדס נדדו עם הלהקה וראו מופע אחרי מופע, חברי הלהקה חשבו עליהם וניגנו סט שירים שונה לגמרי בכל הופעה. האמת שכשה- Deads מתחילים לנגן, אף אחד, כולל חברי הלהקה, לא יודע מתי ואיך השיר יסתיים. רוב הסיכוי שיינוגנו סולואים ארוכים לא רק ע"י הגיטרות אלא גם ינתן זמן ביטוי לכלי ההקשה. בכדי לפרנס את עצמם במהלך הנדודים (בכל זאת צריך לאכול, לישון ולקנות כרטיסים להופעות) רבים מחברי הדד-הדס מכרו חולצות Tie-Dye צבעוניות, בוריטוס (צמחוניים בעיקר) ומוצרים אחרים לפני ההופעות ותוך כדי. כיום אותו דור של בייבי-בומרס, בני 50+, ודאי כבר יכול להרשות לעצמו כרטיסים במקומות טובים, ובמקום למכור חולצות Tie-Dye, הם ילבשו את החולצה שנשמרה בארון עוד מאז (אם היא עדיין עולה על הכרס), יגלגלו משהו ויגיעו לאיצטדיון במכונית של בורגנים.

האיחוד המתוקשר אמור היה להערך בשיקגו בלבד, בסוף השבוע של ה-4 ביולי, כשמראש תוכננו שלוש הופעות. ההסתערות על הכרטיסים היתה כה אדירה שבעקבותיה הוחלט להפוך את הארוע למעין הפנינג שבו יערכו הקרנות על גבי מסכי ענק בערים רבות ברחבי ארצות הברית, וכך לאפשר לדד-הדס, וגם לסתם חובבי מוסיקה פחות פאנטיים, שלא הצליחו להגיע לשיקגו להנות מהמופע בצוותא. למזלם של תושבי עמק הסיליקון התווספו ברגע האחרון שתי הופעות ב-27 וה-28 ליוני שבעצם הולכות לפתוח את סדרת ההופעות.

יש כאן מעין סגירת מעגל מכיוון שהכל החל לפני חמישים שנה פה בפאלו אלטו. ג'רי גארסייה גדל בסן פרנסיסקו ועבר לגור באיסט פאלו אלטו. הוא גייס כמה נגנים והקים להקה בשם The Warlocks. כשהסתבר שיש עוד להקות בעלות אותו שם בדיוק (טיזר: אחת מהם היא אחת מהלהקות שאני הכי מעריך ואקדיש לה פוסט בקרוב), הם שינו את שמם ל-Grateful dead. למה? ככה. ג'רי פתח אנציקלופדית בריטניקה על עמוד אקראי והמילים פשוט ריצדו לו מול העיניים וקראו לו מבין הדפים.

המופע הראשון של הלהקה נערך בפיצריה מקומית במנלו פארק. לפני שהם עברו לסן פרנסיסקו הם הופיעו רבות בסן חוזה במסגרת מסיבות ה-Acid tests המפורסמות, בהן הגישו LSD לחוגגים כיד המלך. האמת שאי אפשר לדבר על הגרייטפול-דד בלי להזכיר את ה-LSD ואת השפעותיו האדירות של הסם על המוסיקה והתרבות הפסיכדלית בשנות השישים. מסתבר שלוסי לגמרי לא היתה לבד ברקיע היהלומים.

אגב, שמעתי שנערכים סיורים באזור הרחובות הייט-אשבורי בסן פרנסיסקו בהם אפשר לראות את הבית בו גרו חברי הלהקה, לשמוע על ה-Summer of love, תרבות הנגד ועוד. (לא, זו לא פרסומת סמוייה, אבל בתחתית הדף יש קופון 50% הנחה ומי שמתקשר בחמש דקות הקרובות למספר שמופיע על המסך, זוכה באוסף מדבקות פסיכודליות מהמם ושובר לקניית גביע גלידת Cherry Garcia בסניף בן אנד ג'ריס הקרוב...).

מבחינה סגנונית, הלהקה היא בעצם ג'ם-בנד. המוסיקה מושפעת מפולק, קאונטרי, ג'ז, רוק, שעל הכל מרחף הצליל הפסיכדלי. ללהקה אין הרבה אלבומי אולפן סטנדרטיים אבל כמות ההופעות החיות המוקלטות היא אדירה. חברי הלהקה איפשרו לדד-הדס להתחבר למערכת ההגברה ולהקליט את המופע חינם, בטענה שלאחר שהמופע הסתיים הוא כבר לא שייך לגרייט פול דד אלא לרשות המאזינים.

השמועה אומרת כי דד-הדס מקומיים הגישו בקשה מעיריית סנטה קלרה לאפשר לערוך קמפינג בחניית איצטדיון הלוייס סנטר בימי ההופעות. אם אכן הדבר יצא לפועל, עושה רושם שהולך להיות שם שמח...

שבת שלום.

Down Under with Courtney Barnett

 G’day mates,

השבוע נפליג רחוק, אי שם למטה אל יבשת קטנה ונשכחת בה אנשים עומדים על הראש, חיות משונות מקפצות כשעולליהן טחובים בתוך כיסן ונושאי השיחה המועדפים הם ספורט, בר-בי-קיו ובירה.

אוסטרליה סיפקה לעולם לא מעט מוזיקאים, החל ברוק איצטדיונים סטייל DC/AC,  Jet, INXS ו  Midnight Oil  דרך הפופ של גברים בעבודה, Crowded House וגם קיילי מינו ואוליביה ניוטון-ג'ון, וכלה בשמאלץ נוטף הדבש של הבי ג'יז ו     .Air Supply זוהי כמובן רשימה חלקית למדי. אפשר להתעכב לרגע על ניק קייב למשל, אביר האופל, שהצלחתו בישראל גדולה בהרבה מההצלחה לה זכה ברוב חלקי העולם. האם אנחנו מכורים לשירי דכאון? או סתם יודעים להעריך איכות? אני באמת לא יודע, אבל ניק קייב הוא הרבה יותר מסתם זמר. מלבד אוסף מכובד של אלבומים, האומן הרב תחומי הזה גם מצייר, כותב ספרים, משחק, כותב ומביים סרטים ועוד.

במסגרת טיול התרמילאים שלאחר הצבא, התגלגלתי לאוסטרליה בה שהיתי כעשרה חודשים. יש בה ערים מקסימות, אנשים נפלאים ונופים מהממים אבל גם המון המון כלום. אפשר לחצות מדבריות על כבישים ארוכים ומשמימים כשעל אם הדרך עיירות קטנטנות וחסרות ייחוד. מה שמשותף לרוב העיירות הללו הוא הימצאותן של שלושה מוסדות חיוניים: כנסיה, מגרש גולף ובר. לפעמים בשביל השעשוע הייתי נכנס לבר מקומי בצהרי היום, ושואל בתמימות את יושבי הבר הקבועים על איזו בירה הם ממליצים? בד"כ היתה מתפתחת מלחמת עולם בזעיר אנפין. מסתבר שזה לא צחוק, יש נושאים בהם אדם צריך לדעת לעמוד על שלו ולא להתפשר. למה אני מספר את כל זה? מכיוון שאולי ה"כלום" הזה, ההתעסקות בשגרת חיי היומיום, ללא מלחמות קיום, מאבקי טריטוריה ודת, גרמה ליבול המוצלח הזה של אמנים המעדיפים לעזוב את הלאומי והפוליטי ולהתעסק באישי. הרי ההתעסקות באהבה ומערכות יחסים, בחלומות מול מציאות, בתפיסת ה"אני" ומקומי בחברה היא אוניברסלית.

   

השבוע אני רוצה להמליץ על , Courtney Barnett זמרת וגיטריסטית צעירה (27) ומוכשרת שהוציאה לאחרונה אלבום בכורים עטור שבחים בעל השם החביב: Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit

קורטני גדלה באזור חופיה הצפוניים של סידני ולמדה בקולג' אמנות. היא השתתפה בכמה להקות גארז' (למשל ה Immigrant Union שעשתה מוזיקת קאנטרי פסיכודלית) ופרצה לראשונה עם ה EP

 “How to carve a carrot into a rose”   (שנשמע לי כמו אחלה רעיון לחוגי היצירה של אשתי...). יש לה לא מעט טקסטים שנונים ומושחזים שמזכירים לי קצת את דילן בתחילת דרכו. קורטני היא רוקרית עם נוכחות שמזכירה בשירה שלה לעיתים את כריסי היינד מהפריטנדרס, לעיתים את פי ג'י הארווי (ששוה להקדיש לה פוסט בפני עצמו) ולעיתים את שריל קרואו. צורת ההגשה שלה יכולה לנוע בין רוק עצבני ונוירוטי, לשעמום של נערת פרברים, לטון סרקסטי של מישהי שמסתכלת על הכל מהצד.

קצת רכילות: היא חיה במלבורן עם בת זוג המבוגרת ממנה בלא מעט שנים ואפילו כתבה על כך שיר חביב בשם Numbers . די מדהים כמה התקדמנו בשנים האחרונות. העובדה שהיא חיה עם בת זוג כבר לא מרגשת אף אחד, וההתעסקות ה"רכילותית" היא בהפרש הגילאים. אגב בת זוגתה Jen Cloher היא זמרת בפני עצמה, אבל בניגוד לקורטני הרוקיסטית הבועטת, ג'ן היא זמרת פולק ענוגה ורכה.

שיר שאני מאוד אוהב בתקליט, והוא אחד השקטים בו, נקרא Depreston  והוא דוגמא נהדרת ליכולת שלה לספר סיפור דרך הפרטים הקטנים. אפשר ממש לחוש את הדכאון של הפרבר המנוכר והגיחוך בחלום הזעיר בורגני דרך סיור הנדל"ן הקטן הזה בו היא עוברת בין הפרקטיות של כיווני אויר וגודל הגרז' לחיים המלאים שהבית הזה הכיל בתוכו.

You said we should look out further, I guess it wouldn't hurt us
We don't have to be around all these coffee shops
Now we've got that percolator, never made a latte greater
I'm saving twenty three dollars a week

We drive to a house in Preston, we see police arrestin'
A man with his hand in a bag
How's that for first impressions? This place seems depressing
It's a Californian bungalow in a cul-de-sac

It's got a lovely garden, a garage for two cars to park in
Or a lot of room for storage if you've just got one
And it's going pretty cheap you say, well it's a deceased estate
Aren't the pressed metal ceilings great?

Then I see the handrail in the shower, a collection of those canisters for coffee tea and flour
And a photo of a young man in a van in Vietnam
And I can't think of floorboards anymore, whether the front room faces south or north
And I wonder what she bought it for

If you've got a spare half a million
You could knock it down and start rebuildin'

אם אתם לא נעולים רק על המוכר ופתוחים לשמוע משהו טוב תוצרת הדור הצעיר, קורטני היא דוגמא נהדרת למישהי שמביאה מבט רענן על המציאות בלי לשכוח את העבר ונותנת כבוד לרוקריות וותיקות שסללו לה את הדרך. ואם לא בא לכם לשמוע משהו חדש, אז אולי בפעם הבאה שאתם בסיור נדל"ן, שוקלים לקנות או לשכור בית, לפחות תהרהרו לרגע קט בחיים ובסיפורים שייתכן והבית הזה הכיל.

שבת שלום.

קטע קצת רוקיסטי: Pedestrian At Best 

 ואחד בעל השם המדליק Avant Gardener
(שימו לב בקליפ ל"דילן" שאחראי על לוח התוצאות, מזכיר משהו?...)