Friday, January 29, 2021

Bobb Trimble תמימות מסך הברזל של

 שנות השמונים הן לא בדיוק תור הזהב של הפסיכדליה. עושה רושם שבאותה תקופה כל הצבעים המרהיבים יצאו מתוך הקליידוסקופ, או יותר נכון מתוך מעמקי התודעה ומצאו את מקומם מעט למעלה יותר בתוך השיער הנפוח. אמנם היו פזילות פה ושם כמו סצינת הפייזלי אנדרגראונד בעיר המלאכים אבל תכ׳לס כל מי שרצה להיות בעניינים עשה גל חדש או שוגייז או פוסט פאנק. אלא שהיו גם כאלה שממש לא היו ״בעניינים״. אאוטסיידרים שעשו מוסיקה בלי קשר לטרנד כזה או אחר, חיים בעולם פנימי משלהם. אחד מהם היה Bobb Trimble. 


בוב גדל בעיירה קטנה במסצ׳וסטס והתחיל את הקריירה המוסיקלית שלו בהיותו נער בסצינת הפאנק המקומית. כבר בתור פאנקיסט הוא היה יוצא דופן. השירים שלו היו מלודיים יותר ופולקיים יותר מהכאסח המחורע שמאפיין את אנרגיית הנעורים הפאנקיסטית. ב1980 הוציא טרימבל את אלבומו הראשון, Iron Curtain innocence כשהוא בן 22. אני אוהב את שם האלבום הזה. ב 1980 מסך הברזל היה גבוה מתמיד והמלחמה הקרה חמה במיוחד. רוסיה פלשה לאפגניסטן, ארה״ב החרימה את אולימפיאדת מוסקבה. שמח. בוב אמנם מודע לאיבה בין הגושים ולשנאה בעולם סביבו אבל מעדיף להישאר עם התום. האלבום יצא בכ 300 עותקים, לא הותיר רושם מיוחד ונעלם לתהומות השכחה. כאילו שהיה לו איזשהו סיכוי בעולם בו במצעדי הפזמונים ילדים לא בוכים, אספקת אויר הולכת לאיבוד באהבה וכולם עושים תמרונים תזמורתיים בחשיכה.



מדובר בפנינת סייק פולק נפלאה. התלישות רק מוסיפה לה קסם. יש לבוב קול פלסטו גבוה ייחודי ומלודיות מצויינות. כששמעתי אותו באוטו, אשתי, שלא ידעה במי מדובר, היתה בטוחה שזו זמרת. תקשיבו ליופי בשירים כמו When the Raven calls או ל One mile from heaven. התלישות הזו קצת הזכירה לי ווירדו נפלא אחר מאותו מרחב גיאוגרפי: D. R. Hooker. בוב הוא גיטריסט ממש לא רע והשירים מתנגנים בקצב איטי, מהורהר. 

לאחר הוצאת האלבום טרימבל גייס סביבו להקה המורכבת מילדים בני 12-13 והחל לעבוד על חומרים חדשים. הכל היה בסדר עד שההורים החלו לחשוש שיש משהו לא בסדר עם בחור מגודל שמבלה כל היום עם ילדים שחלקם עדיין בגיל בו בנות זה איכסה והחזירו את הילדים הביתה. בוב לא התייאש והחליף את הלהקה בחבורה מעט מבוגרת יותר, בני 15-16. יש מצב שחלק מהם כבר התחילו להתגלח. דוגמא לשת״פ הזה אפשר למצוא בשירים  Oh baby או בפתיחה ובסיום של Take me home Vienna באלבומו השני. 

ב 1982 יצא אלבומו השני Harvest of dreams. יש באלבום הזה כל מיני משחקים אולפניים כולל נגינת הסליל לאחור, הקלטה של הודעת חיוג שגויה ועוד כהנה וכהנה התחכמויות. כאמור אאוטסיידר אמיתי בלי שום מודעות למה שכבר נעשה או לא נעשה לפניו. קחו למשל את השיר The world I left behind שהוא בעצם שתי דקות של שקט מוחלט. חדי השמיעה שביניכם יבחינו בוודאי שהרצועה מנוגנת ברוורס😉… כמו קודמו, גם האלבום הזה יצא במעט עותקים ולא עשה גלים. 



תעיפו מבט על עטיפות האלבומים. הן מבטאות יפה את המוזרות והאאוטסיידריות של הברנש. באלבום הבכורה בוב מצולם עם גיטרה תלויה על הכתף מצד אחד ועם רובה תומפסון חצי אוטומטי כאחרון הרד-נקים מצד שני. עטיפת האלבום השניה מוזרה אף יותר. משהו שנראה כמו תצלום חובבני עם פריים חתוך ברישול במרכזו עז מחופשת לחד קרן (או שאולי חוגגת יום הולדת). אולי בוב הרגיש שאם הוא יוציא את העז הוא יפנה קצת מרחב באלבום... בזה בעצם נגמר הסיפור. טרימבל אמנם ניגן והופיע בכמה הרכבים מקומיים אבל באופן כללי הוא הפסיק ליצור ולא הקליט עוד אלבומים.

עם השנים שולי הפנינים החלו לגלות מחדש את בוב ואלבומיו הפכו לפריטי אספנים מבוקשים. מחירו של עותק מקורי הגיע ל $1500. אמנים כמו טריסטן מור מסוניק יות׳ ואריאל פינק גמרו עליו את ההלל. ב 2002 יצאה קומפילציה עם חומרים שלא שוחררו קודם בשם Life beyond the doghouse במהדורה מוגבלת בויניל וב 2007 האלבומים המקוריים זכו להוצאה מחודשת בתוספת קטעי בונוס. במקור הודפסו עטיפות התקליטים בשחור לבן אבל בהוצאה המחודשת של Secretly Canadian החליטו להפעיל את האנטי-מחיקון והעטיפות קיבלו צבע. בוב טרימבל אפילו נכנס לכל מיני רשימות 100 האלבומים הפסיכדלים שצריך להכיר לפני שמזדכים על הציוד. בקיצור ממליץ בחום למי שעוד לא מכיר. תמזגו לכם איזה כוסית וויסקי או תגלגלו משהו טוב ותנו לצלילים לקחת אותכם לעולם אחר. אולי בוב הוא ווירדו ווירדו, אבל זה כל כך יפה...



Wednesday, January 27, 2021

פיוטים

 ** אתחיל בהקדמה: לרגל הרצאה בקהילה של יאיר הראל על עולם הפיוט, התבקשתי לכתוב לעיתון על פיוטים ומזמורים. בהתחלה חשבתי: מה לי ולזה? תעזבו אותי באמא שלי, אבל פתאום נזכרתי שכמה מגיבורי נעורי עשו יופי של אלבומי פיוטים. אז הנה הכתבה לפניכם (אגב בעיתון חצי ממנה נחתך בעריכה, ובצדק…):

ההצלחה הבינלאומית של מינימל קומפט בתחילת שנות השמונים הפעימה בי איזה רגש פטריוטי. זאת לא היתה הצלחה אירוויזיוניות סטייל אבניבי עם חבורת מתולתלים ומתולתלות המרקדת בבגדים מבריקים לצלילי פופ קופצני שגרמה לי להתכווץ במבוכה. אצל מינימל זה היה רוק אמיתי שהביא איתו ניחוח אירופאי עדכני ובועט. ברי סחרוף היה ה cool בהתגלמותו. הגיטריסט הנחבא אל הכלים החליט לחזור לארץ וכחלק מהצמד פורטיסחרוף, העז לעמוד בפרונט ואפילו לשיר. בעוד חברו המוטרף והקופצני לצמד כובש את הבמה עם אנרגיות שמשאירות את השפן של דורסל מיובש בפינה, סחרוף היפיוף עם הבלורית והחשמלית שתלוייה ברישול על הכתף שמר על פוזה של אחד שלא צריך לעשות הוא-הא כדי למשוך את תשומת הלב. 


בניגוד למפגש עם סחרוף, החיבור שלי עם מאיר בנאי הרגיש אישי יותר. ממש כמו שריחות מסויימים זורקים אותנו למקומות אחרים, גם לצלילים יש אפקט דומה. האלבום ״גשם״ של מאיר בנאי תמיד מחזיר אותי לטירונות ולשבוע שדאות בשטח אימונים רגבים. החורף של סוף 87 היה גשום ובוצי במיוחד, ואני זוכר את עצמי כטירון הכי מצ׳וקמק במחלקה, רועד מקור בתוך אוהל קטנטן ומטפטף עשוי יריעת בד דקה, הכל בוץ מסביב, ואני מקלל את כל העולם... פתאום בוקעים צלילים מהטייפ הנייד של המפקדים ואני שומע את בנאי שואג ״גשם, רד כבר גשם״ ורואה את בקשתו מתמלאת בו במקום... האלבום הזה היה נקודת האור היחידה באותם ימים שבוזים. מאיר בנאי הזכיר לי שיש מוזיקה, יש יופי ועולם שפוי בחוץ, נטול עמידה בשלשות, תחבושות מנויילנות ופילים בקנה. 



הסיפור שלי עם אתי אנקרי הוא אהבה ממבט ראשון. איך ששמעתי את הגיטרה המנסרת בפתיחה של ״רואה לך בעיניים״ (עם ההפקה הרזה והמעולה של אלון אולארצ'יק) התאהבתי. תוסיפו לזה את הטאבלות והחליל האוריינטלי ב״געגוע״, את המחאה ב ״אדמה אחרי״, את המגניבות ההיפסטרית ב״לך תתרגל איתה״ ואת עיני השקד השחורות שלה וקיבלתם שפוט. 


לכל אחד מהשלישייה הזו סיפור אחר וכל אחד ואחת התיישבו אצלי במשבצת אחרת בראש. אבל אי שם בשנים 2007-9 הם נפגשו לי דווקא במקום לא צפוי. כל אחד מהם באופן עצמאי הוציא אלבום בו הטקסטים (ובחלק מהמקרים גם הלחנים) לקוחים משירת ספרד ומפיוטים עתיקים.

לא גדלתי על פיוטים. ממש לא. המוזיקה שליוותה את נעורי בקיבוץ כללה את הביטלס, הסטונס, ניל יאנג, קט סטיבנס ושאר כוכבי שנות השישים, את הרוק הכבד של דיפ פרפל ולד זפלין או הרוק המתקדם של פינק פלויד, ג'נסיס, ג'טרו טול וקינג קרימזון. לכן כשנתקלתי ב 2007 באלבום ״שמע קולי״ של מאיר בנאי הרמתי גבה. מה פתאום ההוא שכותב על הלילה של אתי או שר את שירו של שפשף מביא לי שלום שבזי או שלמה אבן גבירול? בנאי הצליח להאיר לי בזכות הלחנים הנהדרים שלו את אותם טקסטים עתיקים בלי לגרום לי לברוח בשעטה כפי שברחתי מהשירים הרוסיים שהתנגנו בתקליטי הגבעטרון של הורי. מאיר הראה לי שהיתה הרבה תשוקה וארוטיקה באותם פיוטים נושנים. קחו למשל את ״איילת חן״ של שבזי שפותח את האלבום: 

ובלילה, ובלילה בתוך חיקה מלוני 

ובהמשך: 

לכוס יינה אני תמיד מזומן

ונתערב, ונתערב חמד יינה בייני


גם אבן עזרא לא טומן ידו בצלחת ב״לך אלי״ שמבטא יפה אהבה רוחנית לאל עם פירוט אברי גוף כאילו זו היתה אהבה גשמית לאישה:

לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי

לך לבי וכליותי, לך רוחי ונשמתי

לך ידי לך רגלי וממך היא תכונתי

לך עצמי לך דמי ועורי עם גוויתי

ממש באותה שנה חבר ברי סחרוף לרע מוכיח (לו שמורה אצלי פינה חמה עוד מימיו בלהקת ״רעש״) ויחד העלו מופע המוקדש כולו לשירתו של שלמה אבן גבירול במסגרת פסטיבל העוד. שנתיים מאוחר יותר ההופעה יצאה כאלבום בשם ״אדומי השפתות״. מוכיח וסחרוף הגיעו עם המופע המדובר גם אלינו לעמק. ראיתי אותם באולם בסטנפורד. תזמורת שלמה שכללה עוד, כלי הקשה למיניהם, גיטרות וכלי מיתר מזרחיים שאיני זוכר את שמם. קירות האולם הידהדו בלב האקדמי של המערב החדש פיוטים יהודיים שנכתבו כמעט אלף שנה קודם לכן בספרד המוסלמית. להפתעתי היו בקהל לא מעט לא ישראלים ומשיחה אקראית עם סטודנטים למדתי שלמחרת נערך מפגש עם הסטודנטים בו יספרו המוזיקאים על יצירתו של שלמה אבן גבירול ועל העבודה על הפרויקט. 


בערך באותו זמן הוציאה אתי אנקרי אלבום המוקדש לשירי יהודה הלוי. במקרה של אתי זה הרבה פחות הפתיע אותי. אחרי ההצלחה המטאורית של ״רואה לך בעיניים״ בעל האופי הרוקיסטי, אתי החלה במסע חזרה בתשובה. ב 2009 היא כבר היתה עמוק בדת והרגישה מחוברת הרבה יותר לטקסטים של רבי יהודה הלוי מאשר לאלו שהיא עצמה כתבה בצעירותה.


אני לא יודע מה גרם באותן שנים לפרץ ההתעניינות המחודשת הזו בפיוטים, אם זה מתור הזהב של יהדות ספרד, יהדות תימן או ממקומות אחרים בעולם, אבל בזכות ההנגשה של אמנים שאהבתי ושבאו מהעולם שלי, גם קיבוצניק חילוני שהזמירות והפיוטים היחידים שהכיר היו מלימודי ההפטרה של העליה לתורה, למד להיפתח ולראות את היופי בטקסטים שנכתבו קצת לפני שהנדריקס קנה את  הגיטרה החשמלית הראשונה שלו. י

The Universe Inside

 כתבתי כאן פעם על סצנת הפייזלי אנדרגראונד שהרימה לרגע את ראשה באזור לוס אנג'לס אי שם בשנות השמונים והושפעה מהפסיכדליה של שנות השישים. אחת הלהקות הבולטות בשטח היתה ה Dream Syndicate. אפילו שם הלהקה מתייחס להרכב אקספרימנטלי מהימים ההם שאחד מחבריו היה מיודענו ג'ון קייל.

בשנים האחרונות הלהקה ניעורה לחיים והוציאה מס׳ אלבומים לא רעים בכלל, שלא נופלים מהאלבומים של תחילת הדרך. ב 2020 הם הוציאו אלבום שלישי במספר מאז האיחוד האחרון והוא גם הפסיכדלי ביותר מביניהם. The Universe Inside יצא באפריל האחרון ולמרות שאורכו כמעט שעה הוא מכיל חמישה קטעים בלבד. מדובר בג׳ימג׳ומים טריפיים פתלתלים שכאילו אומרים: אנחנו במילא תקועים בבית, אז בואו ניקח את הזמן, שום דבר לא מחכה לנו בחוץ, למה למהר? גם שם האלבום מרמז על איזו התכנסות פנימה. אולי אי אפשר להופיע או לטייל בעולם אבל את הטריפ שבתוך הראש אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. גם עטיפת האלבום הפסיכדלית מרמזת היטב על תוכנו.



קחו למשל את הקטע הראשון באלבום, The Regulator. מדובר בטריפ באורך של כעשרים דקות עמוס פאזים, יש גם סקסופון שמשתלב יפה, בכלל לא שמים לב שהזמן טס. 

שילוב הגיטרות של סטיב ווין וג׳ייסון ויקטור (שגם ניגנו בעבר יחד בהרכב Miracle 3) הוא נהדר. משתתף באלבום גם כריס קאקאבס שהיה בימי הפייזלי העליזים בהרכב Green on Red (ברנש מוכשר נוסף שיצא מאותו הרכב לקריירה עצמאית הוא צ'אק פרופט). 



החבר׳ה אמנם יודעים לתת בראש אבל הם כבר לא ילדים. הטקסטים באלבום נוגעים בין השאר בהתבגרות וזיקנה. בשיר השני, The Longing שר ווין:

You felt invincible

Anything was possible

Now all that's left is the longing


השיר האחרון, The Slowest Rendition בנוי משני חלקים ונפתח בספוקן וורד: 

I can hear those ringing bells again

Carefully I check to see if I'm awake

A formless mass that would not hold its form

A crucial deviation from the norm


To think I once would've welcomed in delight

This chaos that flickers in the night

I'm a passive audience at best

Sentient and awake, for that I'm blessed

כשסטיב ווין חוזר בהמשך שהוא שומע שוב את צלצול הפעמונים אני לא יכול שלא לחשוב שאמנם מצד אחד הוא כבר לא אותו אנרכיסט כמו בימים הפרועים ההם, אבל אולי מדובר כאן בקריאה להתעוררות. מדובר בחבר׳ה בתחילת שנות השישים שיש להם עוד הרבה מה לתת. יש לי הרגשה שהסגר וההתכנסות פנימה עשתה להם רק טוב.