הרבה שירים כבר לא נשמעים אותו הדבר מאז אותה שבת ארורה. אנחנו שומעים שיר ברדיו או באפליקציית המוזיקה שלנו ופתאום המילים מקבלות משמעות שונה לחלוטין. מאז השביעי באוקטובר יש לי נטייה (די מובנת) להקשיב למוזיקה יותר שקטה ומינורית. באחד הימים התנגן אצלי על הטלפון Saturday Sun של ניק דרייק. חשבתי על אותה שבת שמשית ופסטורלית שהתחילה כמו הרבה שבתות לפניה, על הרוקדים בפסטיבל נובה שקיבלו את הזריחה בריקוד, ועל איך שהכל בהרף עין התהפך עלינו. לקראת בסוף השיר דרייק שר:

Saturday sun has turned to Sunday’s rain 

ניק דרייק חי חיים די אומללים. מעטים האנשים ששמעו את שיריו והעריכו אותו בזמן אמת, הוא שקע בדיכאון והתאבד (יש הטוענים שזו לא היתה התאבדות) בגיל 26. אפילו למועדון ה -27 המפוקפק הוא לא הצליח להגיע. עברו לא מעט שנים עד שהוא התחיל לקבל את ההערכה הראויה. 

Nick Drake

אני זוכר את המפגש הראשון שלי עם קולו המלטף. הייתי חייל, ובדרך הביתה מהבסיס קניתי את תקליט האוסף Heaven in a wild flower. זה היה ב 88, בתקופה בה החלה התעוררות מחודשת ביצירתו והיא נחשפה לקהל שלא ידע את יוסף.

מאז נעשו לא מעט אלבומי מחווה לברנש המלנכולי. לפני שנה הקדישה המוזיקאית Valerie June אלבום שלם לשיריו, והשנה יצא אלבום מחווה בשם The endless coloured way. זה אלבום מצויין בו יופי של אמנים מרשים לעצמם להתרחק מהמקור ולהתחרע בלי רגשות אשמה. קחו למשל את שיר שפותח את האלבום, Cello song. החבורה האירית הצעירה Fountains DC נותנת ביצוע רוקיסטי נפלא שמרחת מאוד מהליריות של המקור. דוגמא אחרת זה השיר Three hours, אותו מבצעים ג׳ון פאריש (שותפה ליצירה של פי ג׳י הארווי) ואלדוס הרדינג, בסגנון שמזכיר את הקראוטרוק של להקת Neu! 

השיר Saturday sun הוא לאו דווקא מהבולטים של דרייק. הוא מסיים את אלבומו הראשון, Five leaves left, אבל לא נכנס לרוב הקומפילציות המאוחרות. באלבום שיצא השנה, מבצעים את השיר גאי גארווי, סולן להקת Elbow, יחד עם מייק לינדסי (מ Tunng). הביצוע שלהם מצליח להעביר בצורה מוזיקלית את מה שקרה באותו יום נורא. הקקופוניה ורעשי הדיסטורשן בסוף השיר, כשאותה שבת שמשית הופכת למשהו כל כך נוראי, נותנים לשיר משמעות מצמררת. ממליץ לכם להקשיב לביצוע הזה עד סופו. 

Guy Garvey

 

בתקווה שנזכה בעתיד להרבה שבתות שמשיות, כשכל החטופים משוחררים, תושבי העוטף והצפון חוזרים לחיות בשקט ובביטחון, ושהגשם של יום ראשון יגיע רק כדי להשקות את השדות.

Saturday Sun

Saturday sun came early one morning
In a sky so clear and blue
Saturday sun came without warning
So no one knew what to do

Saturday sun brought people and faces
That didn’t seem much in their day
But when I remembered those people and places
They were really too good in their way

In their way
In their way
Saturday sun won’t come and see me today

Think about stories with reason and rhyme
Circling through your brain
And think about people in their season and time
Returning again and again

And again
And again

But Saturday’s sun has turned to Sunday’s rain
So Sunday sat in the Saturday sun

and wept for a day gone by

The N & Y of CSNY

 לפני כמה חודשים נרדמתי בשמירה. אני רגיל להיות די מעודכן כשמוזיקאים שאני אוהב מגיעים לשכונה, אבל את הביקור של גרהאם נאש בסנטה קרוז פיספסתי בגדול. כל ניסיונותי למצוא כרטיסים עלו בתוהו. השבוע גיליתי ששוב אני ממודר. גרהאם נאש הגיע שוב, הפעם לברקלי, ולא היה לי שמץ. שלוש הופעות במועדון קטן שמעולם לא הייתי בו, ושלושתן סולד אאוט חודשים מראש. רק שהפעם היה לי מזל של מתחילים והשגתי את הכרטיס האחרון בהחלט להופעה הראשונה. המקומות לא מסומנים, וכדי לתפוס מקום טוב הגעתי שעה לפני ההופעה, ממש כשפותחים את הדלתות. הייתי אופטימי. כשהגעתי השתרך כבר תור גדול לפני. כולם אגב פחות או יותר בגילו של נאש. מעולם לא הרגשתי צעיר יותר. רבאק, אין לכם חיים? כשנכנסנו התברר שחששותי היו לשוא, זה אולם קטן ותכלס כל המושבים טובים.

נאש עלה בדיוק בזמן (בכל זאת, בריטי…) ונתן סט נפלא. סיפר סיפורים מחייו בין השירים, היה  מאוד תקשורתי ואפילו צנוע. ממש לא כוכב רוק שמילא בסוף שנות השישים אצטדיוני ענק עם CSN&Y. הוא שר שירים עוד מתחילת דרכו כשהיה ב Hollies וגם שירים מאלבומו האחרון שיצא ממש עכשיו. בגיל 81 הוא עדיין בכושר, חיוני ויוצר, הלוואי עלי. הוא עשה ביצוע מהמם ל Day in the life (בחירה מפתיעה למדי), נתן כבוד לקרוסבי, וגם עשה מחווה לג׳וני מיטשל ושר את Case of you. הוא גם סיפר על הטריוויאליות הבנאלית לעיתים של כתיבת השירים. קחו למשל את השיר Our house הנפלא. הוא נכנס עם מיטשל לביתם שבלורל קניון ביום שבת גשום אחד ואמר לה: ״אני אדליק את האש, את תשימי את הפרחים בואזה החדשה שקנית״, והופ יש לנו שיר… 

כשהוא עלה להדרן השני (בראשון הוא ביצע את Everyday של באדי הולי), הוא סיפר שהגיטרה שעליה הוא מנגן עכשיו היתה הגיטרה של ג׳רי גארסיה, עליה ניגן בהקלטות של אמריקן ביוטי (מרטין D-18). הגיטריסט Shane Fontayne שהיה איתו על הבמה (גיטריסט נהדר, אחד שליווה את ספרינגסטין ואת כל המי ומי) ניגן על גיטרה אחרת של ג׳רי - ״אליגטור״, הסטראט עם המדבקה. קיביצר, רוחו של ג׳רי היתה באוויר. נאש גמר לספר וסיים את ההופעה עם Teach Your Children האופטימי (שבו ג׳רי גארסיה תורם מכשרונו ל CSN&Y בפדאל סטיל). 

יומיים אחרי ההופעה למדתי את הסיפור המלא מאחורי הגיטרות: אחרי שג'רי תרם מכישרונו בנגינה ב Teach your children, במהלך ההקלטות של Déjà vu. נאש רצה להודות לו (ג'רי לרגע לא חשב לדרוש כסף), והביא לו במתנה גיטרה סטרטוקואסטר לבנה. ג'רי הדביק עליה מדבקה של אליגטור, ומכאן גם שמה. דד-הד שהוא גם אספן ובעל הגיטרות, הגיע להופעה ופינק את נאש ושיין בגיטרות המדוברות. נאש עשה את המתבקש, הרי מה ראוי יותר מלסיים את ההופעה עם הגיטרות האיקוניות והשיר הנ"ל… 

ואם אנחנו בענייני CSN&Y וג'רי גארסיה, ביום שבת של אותו שבוע הגיע לברקלי ניל יאנג, ובאותו סופ״ש גם ה Dead & Company מגיעים לשלוש הופעות אחרונות בהחלט. אמנם ג׳רי כבר מזמן לא איתנו (וגם קרוסבי בעט בדלי לאחרונה), אבל החבר׳ה לא מתעייפים. שרים ומנגנים כאילו שנות השישים עדיין כאן. רק שימשיכו, אמן.

ועכשיו לניל יאנג וההופעה בשבת…

ניל יאנג עושה מה שבז**ן שלו. הוא החליט לצאת לסיבוב סולו ולהתמקד בשירים שקיבלו פחות תשומת לב בקריירה הכל כך פורייה שלו. או כמו שהוא הגדיר את זה: ״שירים שהתחבאו בתחתית הערימה״. לא הרבה אמנים מצליחים להחזיק הופעה שלמה ולרתק ללא אף נגן ליווי. אבל ניל יודע להחזיק קהל. בהופעה בברקלי הוא היה מאוד תקשורתי וקשקש לא מעט בין השירים. למשל כל פעם שהוא ניגש לאיזשהו פסנתר על הבמה, הוא סיפר איך הוא קנה אותו במחיר מציאה בבית משכון או בחנות יד שנייה. אגב הוא עבר בין הפסנתרים על הבמה כמעט באותו הקצב בו הוא החליף מפוחיות. יאנג כבר לא צעיר. בגיל 77 ההליכה קצת יותר איטית, הזיכרון לא משהו (הוא היה צריך לגשת לרשימה ולבדוק אחרי כל שיר מה השיר הבא), והוא אפילו הסתלבט על עצמו ואמר שגם אם סט השירים זהה בכל ההופעות, הוא לא זוכר כלום, ככה שמבחינתו הכל חדש… הוא עשה כמה שירים מימי באפלו ספרינגפילד, ולקראת הסוף גם פינק אותנו בכמה קראוד פליזרז נהדרים. נתן ביצוע מפתיע ל Mr. Soul, שר את ״אוהיו״ הנוקב (שרלוונטי גם היום, לפחות בפרספקטיבה ישראלית…) ולא שכח לתת לנו לב זהב. 

הקהל אהב אותו, למרות האיתגור לשמוע לא מעט שירים פחות ידועים, וניל העניק לקהל אהבה בחזרה. הוא אפילו עלה להדרן שני וניגן את Comes a Time. אכן יאנג הגיע בזמן, וסגר לי בצורה מושלמת שבוע שהתחיל עם חבר אחר מעברו, גרהאם נאש. מכיוון שכדי לפגוש את קרוסבי אצטרך את חפירה, נותר רק לארוב לסטפן סטילס כדי לסגור את המעגל…

תפסתי ראש על הבר (סיפור יומולדת)

אני רוצה לשתף איתכם סיפור שקרה לי אתמול. הכל אמיתי, אמיתי (כמו כל מה שאתם קוראים פה באינטרנט)

הלכתי לבר לחגוג יומולדת. לפני שאני מזמין משקה הברמן מבקש תעודה. נראה לי קצת מוזר, אני כבר בן 206, אבל עדיין צייתן וקונפורמיסט, אז נתתי לו. 

בחורה שישבה לא רחוק על הבר, צפתה במתרחש ולא הבינה את הקטע. ״הזוי״ היא אומרת לי, איך ברמן מבקש תעודה בגילך? התחלנו לדבר. סיפרתי לה שאני עובד כשפן נסיונות. כמעט כל תרופה, או סם או ניסוי פסיכיאטרי, דורש בסוף ניסויים על בני אדם. אז אני כאן בשביל המדע. יש המון ניסויים: למשל צוות חוקרים מפרינסטון הזריק לי חומרים מעכבי גדילה החל מגיל 14. רק בגיל 59 התחלתי להתגלח. כיום, בגיל 206, אני עדיין לא יודע מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול.

מה את עושה? התעניינתי. אני פיה. המממ, אוקי… איזה סוג? זה תלוי בשיבוץ, לפעמים דיסני, לפעמים שיניים. פיית שיניים זה סיוט, לעבור מבית לבית, להיכנס בשקט, לדחוף את היד מתחת לכרית בלי שיקום עלי איזה תכשיט של אמאל׳ה, יתעורר ומיד יתחיל עם צרחות ודרמה. רק זה חסר לי. עכשיו אני בחופש, אבל אני צריכה השלמת הכנסה. פיה זה נשמע זוהר אבל השכר ממש לא משהו.

בואי תצטרפי לניסויים, הצעתי. תכלס, לא תמיד זה כזה כיף, לפעמים זה אפילו לא נעים. ואם הניסוי ממש גרוע, אז מתים (לי זה קרה כבר שלוש פעמים), אבל הכל שטויות, משלמים מעולה. 

רק חשוב לדעת שברגע שאת בפנים, אי אפשר להתנגד, חייבים לעשות את כל הניסוי עד הסוף. הרבה כסף מושקע בזה. רק עכשיו תקעו לי ניסוי מהגיהנום. הוכרחתי לצפות בערוץ 14 במשך 24 שעות ברציפות. היה מתקן שהחזיק את העיניים שלי פתוחות כל הזמן, ואחות היתה מזליפה לי נוזל לרשתית. אחרי הצפייה, נתנו לי שאלון עם שאלות על רולקסים או מי השמיד יותר יהודים: חמלניצקי, רוג'ר ווטרס, סטאלין או אהרון ברק.

אבל יש גם ניסויים מגניבים. קחי למשל את ניסוי עוגות היומולדת והמשאלות. בא פרופסור, מחבר לי אלקטרודות למח, ונותן לי עוגת יומולדת עם נרות והכל. אחרי שאני מבקש משאלה ועושה פוווו גדול, הוא מבקש ממני לרשום את המשאלה. אחר כך בודקים כמה משאלות התגשמו, ואם יש קורלציה למידת ההתכוונות שלי בזמן הנשיפה על הנרות. בהתחלה ביקשתי דברים נורא כלליים: שנהיה מאושרים, אהבה, להיות רגוע ושליו. לפעמים העוגה תפסה אותי לא מוכן, אז הייתי מבקש משהו בנאלי כמו: רק שישאר כמו עכשיו. אבל הפרופסור ביקש להיות יותר ספציפי. ביקשתי סוכריות ליקריץ, כאלה עם השבלולים, הסנדביץ׳ בשלושה צבעים והנקודות הצבעוניות. הוא ביקש שאהיה עוד יותר קונקרטי, משהו עם תאריך תפוגה. ביקשתי ש XRP יעלה ב 87% עד ה 15 ביולי. כאלה משאלות הוא אהב.

נראה לי שניסוי עוגת היומולדת הדליק אותה. אם היא מצטרפת ואומרת שהיא הגיע דרכי, אני מקבל בונוס.

כמה פעמים בשנה אתה מכבה נרות? התעניינה. לא יודע, איזה ארבע או חמש פעמים. הם צריכים לתת למשאלה הזדמנות להתגשם.

 

רגע אז בעצם אתה לא בן 206 אם חוגגים לך כמה ימי הולדת בשנה. נורה גדולה הבהבה לי מעל המצח, בדיוק במקום בו מחברים לי את האלקטרודות. וואלה, כשאת מציגה את זה ככה, יכול שכל השנים האלו בניסוי של הצוות מפרינסטון אני בכלל עם פלצבו.

בין פסיכדליה ופרוג - פינק פלויד לייב, 1970

 הרבה  דברים טובים מגיעים במקרה. הייתי בדבלין בשבוע שעבר, אחרי שוטטות תיירותית ברחובות, רגלי דאבו ושמתי פני למנוחה במלון. פתאום ראיתי מולי סמטה ובה שוק חביב. התעלמתי מנסיונות התיקון של המפה של גוגל, ומצאתי את עצמי נשאב לחנות תקליטים קטנה באמצע השוק. בין המדפים נתקלתי באלבום הופעה חיה כפול של פינק פלויד שהוקלט במונטריי, שוויץ, ומעולם לא שמעתי עליו, ורשימת השירים עוררה את סקרנותי. הקטע זה שממש לא תכננתי לקנות תקליטים ואפילו לא הייתי בטוח שהאלבום יכנס לי לטרולי. אבל מי אני  שאתן לזוטות שכאלה לעמוד בדרך.

אני מודה שקצת התלבטתי אם לכתוב על האלבום הזה. להקת פינק פלויד, שאף פעם לא סבלה ממחסור ביחסי ציבור, קיבלה בזמן האחרון עם כל חגיגות היובל לדארק סייד, חשיפת יתר די פסיכית. תוסיפו לזה את הדושיות והצדקנות המאוסה של ווטרס (ולאו דווקא בהקשר הישראלי), ככה שחששתי שבמקום מנת שף אקזוטית, תקבלו פיצה קרה לארוחת בוקר.

אבל (כן, עכשיו חייב לבוא ״אבל״…) פינק פלויד של האלבום הזה היתה בתקופה מרתקת בעיני. רגל אחת עדיין נטועה בפסיכדליה של שנות השישים והשנייה כבר מתקדמת לכיוון הפרוג. תכלס, הם לא היו היחידים, 1970 היא מן שנת מעבר שכזאת. 

זמן קצר לפני ההופעה יצא Atom Heart Mother. באמתחתם כבר היו חמישה אלבום. מתוכם אחד ורבע עם סיד בארט, אחד פסקול לסרט (More), אחד כפול (Ummagumma) ואפילו תרמו לפסקול הסרט ״נקודת זבריצקי״. הספק ממש לא רע ללהקה שהוציאה אלבום ראשון רק שלוש שנים קודם. אגב, ארבע מהשירים בהופעה כבר הופיעו לפני כן לייב בתקליט הראשון של אומהגומה.  

פינק פלויד הגיעו לשוויץ אחרי סיבוב הופעות ארוך בארה״ב ואירופה והיו משופשפים וחזק באלמנט. הסיפור העגום עם בארט היה מאחוריהם (לפחות ברמה הפרקטית, מה שהם הרגישו בפנים זה כבר סיפור אחר) וגילמור כבר היה בן בית ולא שחקן החלפה. החבורה בנתה פלייליסט שכלל כמה קלאסיקות, ולצדם כמה שירים שדי נזנחו ונשכחו בצד הדרך. שילוב מנצח.

האלבום הזה הוא בעצם סוג של בוטלג, ואני יודע, בוטלגים זה לא יפה ולא נאה. אבל בניגוד לדיסק שיצא כמה שנים קודם עם הקלטה שעשה מישהו שהיה בקהל, כאן מדובר בהקלטה מסודרת שנעשתה ע״י תחנת רדיו. ככה שזה בעצם סוג של חצי בוטלג. או לפחות זה הסיפור שסיפרתי לעצמי כשקניתי את האלבום... מסתבר שכבר יצאו כמה גרסאות בוטלג להופעה הנ״ל ברמות שונות של איכות הקלטה, ובסדר שירים שונה. האלבום שקניתי הוא מהוצאה מ 2021, באיכות טובה יחסית. כשהגעתי הביתה גיליתי להפתעתי שהויניל צח כשלג, מה שנראה כמו ניסיון קצת מגושם של ההוצאה ״להלבין״ את הסיפור… 

 זה גם לא שמדובר כאן בלהקה נשכחת של היפים מזדקנים שגרים בדירת שיכון עלובה בעוד שולי פנינים עושים עליהם קופה ללא ידיעתם, אלא בחבורה מדושנת ועשירה למדי, שאי קבלת הכנסה מהקלטה שכזו לא תגרום לאף אחד מהם לבטל את ההזמנה לחופשה הבאה ב White Lotus. שוב, זה הסיפור שאני מספר לעצמי, אנד איי סטיק טו איט…

אז מה יש לנו כאן? 

אנחנו ממריאים עם הפייפר היישר לשערי השחר עם ביצוע נהדר ל Astronomy Domine. ממשיכים עם Fat old sun, שיר טרי ברפרטואר שכתב גילמור ונכנס ל Atom heart mother. הצד השני נפתח עם Cymbaline, שיר של ווטרס מהפסקול של More. באמצע השיר הנגינה מפסיקה, ונשמעים כל מיני צעדים על הבמה, טריקת דלתות ושאר רעשים. אני לא יודע מה הלך באותו זמן מבחינה ויזואלית, אבל הקהל היה בשקט לא אופייני לקונצרט רוק. או שהאפקטים ריתקו אותם, או שפשוט מדובר בקהל שוויצרי ממושמע ומנומס. הקטע הבא, Embryo, לא נכנס לאף אלבום רשמי. לקראת סוף השיר יש קטע של מעין צווחות בלהות בטון גבוהה, שכאילו יצאו מתוך בית קברות בלילה אפל, אפקט שיככב בהמשך כמוטיב מרכזי ביצירה Echoes. בסוף צד ג׳, אחרי Green is the colour ו Careful with that axe, Eugene (שהוקלט עוד ב 68 ונכנס לפסקול של נקודת זבריצקי), אנחנו מקבלים אפקטים דומים ב Set the control for the heart of the sun הקלאסי (אגב, ביצוע מעולה).  

צד ד׳ מתחיל בהשתוללות רעשים חסרת עכבות עם היצירה האוונגרדית A saucerful of secrets, ומסתיים בשוס: קטע בלוז ממש לא אופייני בשם Just another twelve bar שלא נכנס לאף אלבום. גילמור נותן בראש והקהל מלווה את הבלוז במחיאות כפיים. הייתי צריך לבדוק פעמיים שזה אכן קטע של פינק פלויד ולא רצועה שהתגנבה בטעות מהופעה של ג'ון מאייל והבלוז ברייקרס… 

אחד הקטעים מההופעה שמשום מה לא נכנס לאלבום הוא קטע הנושא מ Atom heart mother. דווקא חבל שלא הוסיפו תקליט שלישי עם היצירה הזו, זה היה יכול להיות קטע סיום נהדר שרומז לנו שפינק פלויד עם הפנים קדימה, לא מנסה לשחזר את ימי סיד בארט בלעדיו, אלא עושה יצירות מורכבות יותר, ומוסיפה אלמנטים אוונגרדים, קלאסיים, וג׳אזיים.

בקיצור, אם אין לכם אובר דואוז פינק פלויידי, ממליץ לכם להאזין לסט לייב משובח מאחת התקופות היותר מעניינות בחיי הלהקה.  

הרציונלים

 לפני כמה חודשים, בזמן טיול סביב ללייק טאהו,  נתקלתי בפוסטר שהיה תלוי על הקיר באחד מבתי הקפה שעל האגם. הפוסטר היה כרזה להופעה של ג'מי הנדריקס בדטרויט וחיממו אותו MC5, והסופט מאשינז. אבל היתה עוד להקת חימום אותה לא הכרתי, קראו להם The Rationals. היות ולא הכרתי, הדבר הכי רציונלי לעשות היה לחפור אודותם, להכיר, ובתקווה גם להתיידד. אגב, תביטו על הפוסטר, לא הייתם משלמים שלוש וחצי דולר כדי לראות את הנדריקס (ועוד עם כזאת סוללה של "מחממים")??? יש לי הרגשה שהייתי לארג' ובשביל מקום טוב ליד הבמה הייתי משלם אפילו חמש וחצי דולר…

אן ארבור, מישיגן, היא עיירת סטודנטים קטנה ומקסימה. יצא לי לבקר בה בקיץ האחרון כי בתי עשתה שם מחקר. שילמו לה כדי לשבת שמונה שעות ביום במשך חודשיים רק כדי לנפק הוכחה אחת במתמטיקה. go figure… אן ארבור היא גם מקום הולדתה של להקת הסטוג'ס. גם MC5 הוקמה לא רחוק משם בפאתי דטרויט, אולי חצי שעה נסיעה מהעיירה האוניברסיטאית המנומנמת. אבל את איגי, הסטוג'ס, MC5 והצליל של דטרויט נשאיר לפעם אחרת (ואני מניח שחלקכם מכיר). אני כאן כדי לספר על ה Rationals שגם הם מאותה עיירה, ואפילו הקדימו את שתי הלהקות שהזכרתי כאן. הם היו פופולריים מאוד במישיגן, אבל לא הצליחו לפרוץ ברמה הלאומית או הבינלאומית. חבל. עם קצת מזל הם היו מצליחים יותר בגדול. הגיע להם.

החבורה התגבשה ב 1964 וכמו להקות גראז' אחרות, חברי הלהקה הושפעו מאוד מהפלישה הבריטית. היו בה סקוט מורגן וסטיב קורל על הגיטרות, ביל פיג על התופים, וטרי טרבנדט על הבס. כולם חוץ מהמתופף גם שרו. מי שלקח אותם תחת חסותו היה סטודנט צעיר בשם Hugh “Jeep” Holland שגם היתה בבעלותו חנות תקליטים בעיר. סקוט מורגן קיבל הצעה להצטרף ל Blood, Sweat & Tears אך הוא סירב ונשאר נאמן לחבריו הרציונלים. אופס…

הם שיחררו כמה סינגלים בשנות השישים ואפילו זכו להצלחה מינורית עם קאבר ל Respect של אוטיס רדינג (עוד לפני שהביצוע של אריתה פרנקלין שם את השיר ואותה על המפה). רק בתחילת 1970 הם שחררו אלבום ביכורים. כשהוא יצא, פסיכדליה, לא כל שכן הצליל הגארז'ניקי שלהם, כבר ממש לא היו באופנה והאלבום עבר מתחת לרדאר. אבל זה לא אומר שהוא היה גרוע, ממש לא. תקשיבו למשל לאנרגיית הנעורים בשירים שפותחים את האלבום Barefootin', Temptation 'bout to get me או Guitar Army. אגב, סטייה קטנה מהנושא, Guitar army זה גם שם אחד מספריו של ג'ון סינקלייר, המשורר והאקטיביסט שניהל את MC5, והיה קורבן למלחמת החורמה של הממשל האמריקאי בסמים (הוא אפילו זכה לשיר של ג'ון לנון ולנסיון חטיפת המיקרופון של אבי הופמן בזמן הופעת The Who בוודסטוק, בנסיון לעורר מחאה על מעצרו). 

נחזור לרציונלים. השיר הרביעי, Something's Got a Hold on Me הוא קאבר לשיר של אטה ג'יימס. הרבה שנים מאוחר יותר גם כריסטינה אגילרה תכסה אותו, ואפילו ה Black Eyed Peas יצטטו אותו בתחילת הלהיט I got a feelin בלי לתת לה קרדיט. אבל מה לנו ולאגילרה או לאפונים שחורי העין…  כל מי שלא רק יקרא, אלא גם יקשיב לאלבום, ישים לב שלהקה מסיימת כמעט כל שיר באיזה שלושים שניות של טרנזישן, מין סלואו דאון רגוע, כמעט מוסיקת מעליות. מן קטע מאפיין כזה, סוג של טביעת אצבע מוזיקלית.

עברו הרבה מאוד שנים עד שמישהו נזכר לנער את האבק מהמאסטרים.  ב 2009 יצאה קומפילציה עם קטעים שלא שוחררו  Think Rational בשם 

  גם אלבום הביכורים זכה לריאישיו ב 2011. נחמד לדעת שסוף סוף הם קיבלו קצת הערכה בתקופה בה להקות גראז' ופסיכדליה החלו להתגלות לדור שלא ידע את יוסף 

אני שמח שבזכות פוסטר אקראי בבית קפה על האגם יצאנו לנו להיפגש. מקווה שגם אתם תאהבו