המפציץ שעף נמוך מדי

הסיפור הפעם הוא על אחת הלהקות הראשונות בסצינה של סן פרנסיסקו בשנות הששים. זו גם

הלהקה הראשונה מסן פרנסיסקו ששחררה להיט שהצליח במצעדים ונכנס לטופ 40.  אבל למרות שהופיעו בתכניות טלויזיה וגם לצד הרולינג סטונס, הבירדז, הביץ בויז והוולווט אנדרגראונד (רשימה חלקית בהחלט) סביר להניח שלא שמעתם עליהם. אני מדבר על Sopwith Camel.

הכל החל כש Terry McNeil פגש בחנות ספרים את Peter Creamer, קלט שהוא כותב שירה והציע לו ליצור יחד. לטרי, שהיה סטודנט לגרפיקה באקדמיה לאמניות בעיר, היה רקע של מוזיקה קלאסית והוא ניגן גיטרה ופסנתר.

פיטר הגיע מוירג׳יניה סיטי שבנואדה והיה בנם של חובבי אמנות (לאמו היתה גלריה ופעם אפילו אירחה בביתם את סלבדור דאלי). אגב, לעיירת הכורים שכוחת האל היה מקום חשוב בההתפתחות הסצינה הפסיכדלית. במועדון ה Red dog saloon הופיעו השרלטנים ונערכו מופעי האורות הפסיכדליים הראשונים.

הצמד גייס את Norman Mayell כמתופף. נורמן שהגיע מהוואי, חי תקופה בשיקגו וניגן עם מייק בלומפילד. הבא בתור היה הבסיסט, בריטי במקור, Martin Beard.

את הרעיון לשם הלהקה הביא פיטר. הוא הוזמן למסיבה בביתו של Chet Helms בה חיפשו שם ללהקה חדשה שצ׳ט הקים. הוא בא עם סופווית׳ הגמל אך נדחה בלעג. בסוף נבחר השם Big brother and the holding company (אנד דה רסט איז היסטורי…). כשפיטר וטרי הקימו את להקתם הוא חזר ל Sopwith Camel, שזה בעצם שמו של מטוס חד מושבי בריטי מימי מלחמת העולם הראשונה. יש לי הרגשה שהמטוס הזה טס נמוך במיוחד משום שבמשך לא מעט שנים החבר׳ה המוכשרים האלה עפו לי מתחת לרדאר.

השיר Hello Hello שיצא ב 67 והפך ללהיט ענק היה ברכה וקללה בו זמנית. מצד אחד הוא העלה אותם למעלה והם הופיע לצד The Who, הרולינג סטונס וה Lovin' Spoonful (שגם הוחתמה באותו לייבל ורבים התייחסו אליהם כאל סוג של להקה-אחות). מצד שני הוא היה מאוד פופי וקליל כך שהיו לא מעט סנובים שלא לקחו אותם ברצינות. הלו הלו הוא שיר חביב למדי, אבל המילים שלו באמת צ׳יזיות להחריד:

Hello hello
I like your smile,
Hello hello
Shall we talk awhile?
Would you like some of my tangerine?
I know I'll never treat you mean.

חוסר המזל החל אחרי סיבוב ההופעות בחוף המזרחי כשהם חזרו לסן פרנסיסקו. הם היו אמורים להופיע בעיר כשהג׳פרסון איירפליין והגרייטפול דד מחממים אותם. באותם ימים, השלטונות לא ממש אהבו את זרם מגודלי השער הצעירים שהחל לצבוא על העיר. בנסיון נואש להפסיק את המסיבה, הוטל בחלק מהשכונות עוצר החל מהשעה עשר בלילה. באותה הופעה הגרייטפול דד לקחו את הזמן ונתנו ג׳אמים ארוכים (מי היה מאמין…), ול Sopwith Camel, לא נשאר זמן להופיע. המשטרה סגרה את הבסטה שתי דקות אחרי שהם עלו לבמה )-:

הם החלו לעבוד על אלבום ביכורים אבל מהר מאוד החלו ריבים פנימיים בנוגע לכיוון המוזיקלי, וב 67 כשהאלבום יצא (סלף טייטלד) כבר לא ממש היתה להקה.

אחרי הפירוק פיטר לא עשה הרבה עם עצמו וחי מדמי אבטלה. טרי נסע לפגוש גורו בהודו וכשחזר התפרנס ממלצרות בהוואי. מרטין המשיך לנגן בלהקות שלא פרצו אל התודעה, וגם נורמן נשאר בעסקי המוסיקה ואפילו ניגן יחד עם נורמן אחר (גרינבאום) ב Spirit in the sky (שיש לו קליפ לא רע לזמנו, אשים בהערות).

לפתע פתאום בורגר קינג רצו להשתמש בשיר הלו הלו לפרסומת. פיטר, שהיה תפרן, קפץ על המציאה. הוא טס להוואי שם פגש את טרי ומהר מאוד הם בזבזו את הכסף. הם החליטו לחזור לעיר ולהקים את הלהקה מחדש. הם החלו לעבוד על אלבום שני ואף גייסו את נגן הג׳ז Jimmy Stringfellow שניגן בקלידים וכלי נשיפה. ב 73 יצא The Miraculous Hump Returns from the Moon, שהוא בעיני פנינה אמיתית. אלבום עם השפעות ג׳אזיות, השירה של פיטר ממש לא רעה (הוא גם מנגן בסקסופון), יש חליל, סיטאר ושאר ירקות. בכמה קטעים האלבום מזכיר לי קצת את טראפיק, ולפעמים את סטילי דן. בעיני חוסר ההצלחה של האלבום הוא פספוס רציני, אבל אפשר להתנחם בעובדה שהוא זכה להערכה גוברת עם השנים. לשיר הפותח, פאזון, יש גם קאבר יפה של ג׳ונתן ווילסון.

כשיצאו לתמוך באלבום בסיבוב הופעות, ארעה תקלה והואן שלהם עלה באש עם כלי הנגינה וכל הציוד. כידוע מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להגמל מזה, כך שזה היה אקורד סיום בהחלט לא מפתיע ללהקה כל כך חסרת מזל...

ב 74 הם התפרקו סופית ובזה נגמר הסיפור. לאחרונה למדתי שמרטין הבסיסט עבד כהנדסאי אלקטרוניקה בסיליקון וואלי ונפטר בנובמבר האחרון.

קבלו מגש טעימות:

פאזון, השיר הפותח את אלבומם השני והאחרון: https://www.youtube.com/watch?v=HQK_r9vA9VM

עוד שיר נפלא מאותו אלבום: https://www.youtube.com/watch?v=1VCHgMJtTPE

והנה משהו קצת שקט עם סיטאר: https://www.youtube.com/watch?v=OX9exOkQAFE

Troubles Every Day

שוב אני בחגיגות היובל כשהפעם על הפרק פרנק זאפה.
הפעם הראשונה בה נפגשתי עם הגאון המחורפן היתה בכיתה ה׳ או ו׳. מולי שהיה איתי בכיתה השמיע לי את Rudy wants to buy yez a drink. למה דוקא את השיר הזה? ואיך הוא בכלל הגיע אליו? לא יודע, בטח שמע את האלבום של אחותו הגדולה. בכל מקרה הפופיות הקופצנית שבו כנראה היתה אטרקטיבית מספיק עבורנו והשאירה את חותמה (עובדה שאני זוכר את זה עד היום…). אפילו הופענו איתו מול קומץ חברי כיתה משועממים, שלא הצליחו לחמוק בזמן לפעילות יותר מעניינת,  ב״תזמורת בצורת״ כשאנחנו מנגנים על מחבטי טניס בתור גיטרות.

לא בדיוק ידעתי מי זה פרנק זאפה אבל רמזים לעובדה שמדובר בטיפוס קצת מופרע הגיעו בדמות הכלב זאפה, שהיה הכלב הכי מג׳נון בקיבוץ והיה דומיננטי מספיק כדי להרביע את רוב הכלבות המיוחמות במשק ולהביא לא מעט דיוות ודוויזילים קטנים לעולם :-) (* לילדים של זאפה קראו Dweezil, Moon, Ahmet, Diva)

בפעם הבאה בה נפגשנו הוא היה שחום עור בצורה קיצונית (רק בראש, הצואר נשאר לבן) אוחז מופ לניקוי רצפות בידו. מישהו השאיר ערמת תקליטים על המדרכה (מי בכלל היה צריך תקליטים כשלעולם פורצת טכנולוגיה דיגיטלית קומפקטית כסופה ונוצצת?...) והברנש מהגראז׳ של ג׳ו קרא לי להגיש בקשה לאימוץ. שמעתי אותו אולי פעם אחת לפני שהעלה אבק כדרכם של תקליטים רבים. רק שנים רבות אח״כ הקשבתי לו שוב וגיליתי איזה עולם עסיסי של תחרויות חולצה רטובה וסקס עם שואבי אבק פיספסתי…

אבל הסיבה שלשמה התכנסנו פה הערב היא אלבומם הראשון והמהפכני של אמהות ההמצאה !Freak out שיצא ב27 ליוני 66. זה בכלל אלבום כפול. צריך לא מעט אומץ וגם קצת חוצפה לפרוץ לעולם עם אלבום כפול ולזאפה היה לא מעט משניהם. קצרה היריעה מלכתוב על האלבום בשלמותו, שגם נחשב בעיני רבים לאלבום הקונספט הראשון, ובחרתי ללכת על קטן ולהתמקד ברקע ההיסטורי לשיר אחד מתוכו, השיר הפותח את צד ג', Trouble every day.

בשביל להבין על איזה ״בעיות״ מדבר זאפה, צריך לחזור שנה אחורה לאוגוסט 1965 ול Watts riots ואולי בעצם הרבה קודם. בשנות העשרים החלה נהירה של שחורים אל החוף המערבי, שם ניתן למצוא עבודה בתעשייה. אוכלוסיית השחורים של לוס אנג׳לס גדלה בצורה אקספוננציאלית. במשך הרבה שנים השחורים חיו בלוס אנג'לס בשכונות נפרדות, מעין גטאות. זה היה לא מתוך בחירה, פשוט אסור היה להם לגור (שלא לדבר על לקנות בתים) בשכונות הלבנות ומשטרת LA היתה ידועה בברוטליות שלה כלפיהם. השכונות השחורות נעשו צפופות ועניות יותר ויותר, והזעם על האפליה החל לבעבע. Watts היתה שכונה שחורה גדולה כשלידה שכנה שכונה לבנה ואוי לו לשחור שיעיז להתקרב. צעיר שחור שהיה נתפס משוטט "מעבר לקו" בשכונה לבנה היה נעצר ונחקר באגרסיביות גם אם לא עשה דבר.

זה היה יום רביעי בערב ב 11 לאוגוסט , 1965. צעיר שחור בן 21 שנסע בביואיק הישנה של אמא שלו, נעצר ע״י המשטרה על נהיגה פרועה ובחשד לנהיגה בשכרות. זו היתה אמורה להיות עוד תקרית פעוטה, אבל הויכוח המינורי התפתח קצת אחרת, אולי בגלל החום… אחיו של הנהג שהיה עימו במכונית, רץ הביתה והביא את האמא, מישהו דחף אותה, הבן התחמם והשתולל, השוטרים שלפו נשק, התפשטה שמועה שהשוטרים אלימים כלפי אשה בהריון וההמון הזועם החל להגיע לזירת הארוע. הגפרור הוצת, ומכאן כבר לא היתה דרך חזרה. המהומות שפרצו נמשכו ששה ימים בהקף שלא נראה לפני כן. כ 4000 חיילים הוזעקו לעזרת ה LAPD, שלושים וארבעה אנשים קפחו את חייהם והנזק לרכוש נאמד ב 40 מליון דולר. ה Watts riots בעצם היו המהומות הרציניות ביותר עד שנות התשעים והמהומות שפרצו עקב המכות שחטף רודני קינג.

זאפה לא השתתף פיזית במהומות, אבל הוא היה בעיר וראה את הבלגן על מסך הטלויזיה:

Wednesday I watched the riot . . .
Seen the cops out on the street
Watched 'em throwin' rocks and stuff
And chokin' in the heat
Listened to reports
About the whisky passin' 'round
Seen the smoke and fire
And the market burnin' down
Watched while everybody
On his street would take a turn
To stomp and smash and bash and crash
And slash and bust and burn

נגינת הגיטרות והמפוחית נותנים לשיר נופך בלוזי. זאפה שיחרר לשיר גרסה שונה ב 74 באלבום ההופעה החיה Roxy & Elsewhere (שם השיר שונה ל More trouble every day ). יש אפילו להקת קאברים לזאפה הנקראת Trouble Every Day וגם יצא סרט אימה אירוטי צרפתי ב 2001 שנקרא כך בעקבות השיר. 
לצערי, יש לא מעט ימים שאני מרגיש שהשיר הזה, שיצא לפני חמישים שנה, עדיין אקטואלי.

קאפו

בילדותי היה ליום השואה ריטואל קבוע. מלבד לטקס המסורתי עם נר התמיד, ההקראות והצפירה, היו מפגישים אותנו עם כרמלה, ניצולת שואה שזכתה בחייה בזכות מראה ארי - שיער זהוב ועיניים כחולות. אמה צבטה את לחייה כדי שתיראה בריאה וחיונית ולא חיוורת ובשל כך לא נחשדה כיהודייה, הצליחה לתעתע באנשי האס אס ובדרך נס שרדה את המלחמה. למרות גילנו הצעיר, אף אחד לא חסך מאיתנו את תצלומי הזוועה של ערימות הגופות והשלדים המהלכים שהוקרנו בטלויזיה. טראומת הילדות גרמה לי להדחיק ולהתרחק מכל מה שקשור בשואה. במשך שנים הייתי נמנע מצפייה בסרטים או מקריאת ספרים בנושא. רק בשנים האחרונות העזתי לחזור אל הפרק הכל כך קשה הזה בהיסטוריה שלנו.

אני רוצה הפעם לגעת באחד הנושאים היותר טעונים ופחות מוזכרים ביום השואה, הקאפו. לאחר המלחמה, כשהחל חשבון הנפש, עלו לא פעם טענות כלפי התנהגות היהודים באירופה בזמן המלחמה כשהמפורסמת שבהם היא הטענה בדבר ״הליכה כצאן לטבח״, אבל זעם רב גם הופנה כלפי הקאפו. מעט לאחר קום המדינה, כשפצעי השואה פתוחים ושותתי דם והחל המצוד אחר פושעים נאצים, החלו לשפוט גם יהודים ששימשו כקאפו באשמת סיוע לנאצים. העניין הוצנע אולם נערכו בארץ כארבעים משפטים ובמקרה אחד אף נגזר על יהודי ששימש כקאפו עונש מוות, אולם לבסוף עונשו הומתק לשנתיים (הוא מת זמן קצר לאחר שחרורו מהכלא). אני לא יודע כיצד אפשר לשפוט את התנהגות אלו שהיו שם. ברור לי שלא כולם היו צדיקים, אבל באותה ״פלנטה אחרת״ כשהרעב והמוות כל הזמן נוכחים, איך אפשר להכיל סטנדרטים מוסריים רגילים? הקאפו היו משת״פים בכפייה שנקלעו למצב בלתי אפשרי: או לשתף פעולה עם הנאצים כבורג במכונת הזוועה או למות.

אני רוצה להביא את סיפורו של יעקב קוזלצ׳יק ששימש כקאפו בבלוק 11 באושוויץ, הבלוק ששימש כבית הסוהר המחריד  וגם כונה ״בלוק המוות״ של מחנה ההשמדה. זהו סיפורו של סבא של חבר בשם נעם שחי איתנו כאן בסיליקון וואלי וגם סיפורו של אביו של נעם, איציק, שגדל כיתום, לא ידע כמעט כלום על אביו ובגיל מבוגר החל לקלף את חומת השתיקה ולהבין מי היה אבא.

יעקב קוזלצ׳יק גדל בעיירה קרינקי בפולין והיה ילד גדול וחזק. כבר בגיל שבע התפרסם בעיירה כאחד שיכול להרים דלי מלא מים מהבאר בשיניו. בגיל שמונה התייתם ועבר לגור בבית יתומים. בגיל 25 היגר לקובה, שם היתה קהילה יהודית לא קטנה, עבד כסבל בנמל ובהמשך החל בקריירה של איש שרירים בקרקס. משם עבר לארה״ב, הסתבך בעסקי אלכוהול לא חוקיים (זו היתה תקופת היובש) ואפילו ישב בכלא. כשהשתחרר חזר להופיע בקרקס בתפקיד הבריון ונדד ברחבי המדינה. אני חייב להודות שכשאני חושב על יהודי גלותי מפולניה, הדבר האחרון שעולה לי בראש זה גברתן בריון גדל מידות...

ב 1932 קוזלצ׳יק (שעתה מכונה ג׳ייקוב) מגיע לניו יורק ועובד עבור המאפיונר אל קאפונה. בשנת 36, כשמגיע המתאגרף הגרמני המפורסם מקס שמלינג לאמריקה להאבק בג׳ו לואיס, נשכר ג׳ייקוב להיות שומר ראשו. שמלינג, שבעצם מייצג את גרמניה הנאצית, מנצח את לואיס השחור בנוק אאוט וגרמניה לא יודעת את נפשה מרוב אושר (הוכחה ניצחת לעליונות הגזע הארי על הגזע השחור הנחות). ב 38 במסגרת סיבוב הופעות בינלאומי של הקרקס הוא מגיע לפולין, מתחתן, מוליד ילדים ונשאר להשתקע. כשעשה זאת לא יכל לדעת שב 39 יפלשו הנאצים למולדתו. ב 1943 אישתו ושני ילדיו נשלחים אל המשרפות בטרבלינקה. כמה חודשים אחר כך נשלח יעקב ברכבת לאושוויץ. בדרך הוא מצליח לפרוץ את חלון הקרון וכמה יהודים נמלטים אל החופש. מידותיו הגדולות של יעקב לא מאפשרות לו להשתחל באשנב הצר והוא נשאר על הרכבת. על הרציף בכניסה למחנה ההשמדה בזמן הסלקציה, הוא לוכד את תשומת לב אנשי האס אס בשל גודלו. הוא מצליח להוכיח להם שהיה שומרו של שמלינג ובכך מציל את חייו אבל נשלח להיות קאפו בבלוק 11 ומהר מאוד הוא הופך להיות האחראי על הבלוק הידוע לשימצה. ב 43 עדיין לא היו קאפו יהודים (זה החל ב 44) כך שכל הסיטואציה היתה מאוד יוצאת דופן. רוב הקאפו היו פושעים גרמנים שנידונו למאסר עולם עוד לפני המלחמה והיטלר הבטיח להם שאם יהיו קאפו ״טובים״ הם ישוחררו לאחר המלחמה. במסגרת תפקידו בבלוק הוא משמש גם כתליין או שאוחז בנידונים לפני כיתת היורים ולאחר מכן מפנה את הגופות. בתוך מערבולת המוות המטורפת הזו הוא מצליח להציל יהודים רבים תוך כדי סיכון אישי עצום. הוא מספק אוכל לאסירים ומציל נידונים מעונשים שהיו מביאים למותם, כל זאת תחת עינם הפקוחה של הנאצים עם ידיעה שכל טעות הכי קטנה שתעורר את חשדם תעלה לו בחייו.

קוזלצ׳יק שורד את המלחמה ובמחנה העקורים פוגש ניצולת אושוויץ, מתחתן, ונולד בנם איציק. יעקב עולה ארצה, גם בארץ עובד כאיש שרירים בקרקס ומכונה ״שמשון אייזן )הגיבור(״ והמשפחה מצטרפת אליו בהמשך. איציק הקטן נפגש עם אביו בארץ אך לא זוכה לבלות איתו זמן רב. בכתבה בעיתון הארץ מדווח דבר היותו קאפו והוא מתואר כ"התליין מאושוויץ". מספר ניצולים שחייבים לו את חייהם מנסים לטהר את שמו ואכן מודפסת כתבת הבהרה אבל את הנזק כבר אי אפשר לתקן. אשתו עוזבת אותו ומספרת לבנה הקטן שאביו מת. בבת אחת כאילו נגזזות מחלפות ראשו ותש כוחו של שמשון הפולני. בשנת 53, שבור נפשית ובודד, כשהוא בן 51, מת מדום לב בדירת חדר בחולון. אפילו שם על הקבר ומצבה לו עשו לו.

בסרט מצויין שנעשה על הפרשה בערוץ הראשון בבימויו של רוני ניניו, מגולל סיפורו של יעקב קוזאלצ׳יק, סיפור תהליך הגילוי וההתמודדות עם העבר של איציק בנו ועדויות מצמררות של ניצולים אשר חבים לו את חייהם. איציק אף נוסע לפולין, מקבל אישור מיוחד להכנס לבלוק 11 ומבקר בחדר בו שהה אביו באותן שנים ארורות. הוא אפילו מגלה דיוקן דהוי, ככל הנראה של אביו, מצוייר על דלת התא.

על הפרשה גם נכתב ספר בשם "הסוהר מבלוק 11" בידי אמיר השכל. אמיר שהיה טייס חיל-האוויר, תא"ל במילואים וחוקר שואה, התחקה, צעד צעד, אחר סיפור חייו המדהים של יעקב קוזלצ'יק. אמיר השכל הוא גם מי שבסופו של דבר, הקים בבית הקברות קריית-שאול מצבה על קברו של האיש שמעולם לא הכיר.

נפגשתי עם נעם, נכדו של קוזלצ׳יק, כדי לשמוע עדות ממקור ראשון.

בתור ילד, מה ידעת על סבא שלך?

גדלתי ללא סבא וסבתא מצד אבי. סבתא התחתנה בשנית עם איש דתי וקשה שנפטר בגיל צעיר, וגם היא נפטרה מסרטן ולא זכתה לשיבה טובה. שמעתי סיפורים על סבי כפי שסיפר אותם אבי. ידעתי שהוא היה איש חזק שעבד בקרקס ושהוא מת מדום לב תוך כדי הופעה. זה אמנם נשמע קצת כמו פנטזיה, אבל גדלתי להיות נער בן 18 בגובה 1.96 מטר ופיתחתי שרירים, כך שלפחות ביולוגית הסיפור נשמע אמין… רק שנים אחר כך למדתי שאבי בדה את הסיפור על מות סבי מליבו כשהיה קטן, ונאחז בו כאילו היה אמיתי.

ואיך התגלה הסיפור האמיתי?

לסבי היתה חולשה לילדים ובעצם רוב הניצולים שלהם הוא עזר באושוויץ היו ילדים. אחד מהם, איש בשם זאביק לב-רן, שאחרי עלייתו ארצה היה טייס בחיל האויר, החל לחקור את קורותיו של סבי ולאסוף מסמכים. מי שהמשיך בחקירה היה אמיר השכל שאחרי שרותו הצבאי הפך להיות חוקר שואה. אבי לא ידע כלום על הסיפור עד שלפני כעשר שנים התפרסמה כתבה על סבי במוסף של ידיעות אחרונות. אנחנו קראנו מעריב, ומי שבעצם סיפר לו על הכתבה היתה אחותו החורגת. אני זוכר איך אבי היה בעננים באותו יום. זה נחת עליו כרעם ביום בהיר, פתאום, אחרי שנים של אי ידיעה, הוא מגלה מי היה אביו. אגב, אמיר לא הסתפק בחקירת הסיפור, הוא גילה היכן סבי נקבר, ובעזרת תרומות של ניצולים אותם סבי הציל, הוא הקים מצבה והחזיר לסבי את שמו. עד היום המשפחה בקשרי ידידות חזקים עם אמיר.

מה עוד אתה יכול לספר לי על משפחת קוזלצ׳קי?

סבא בעצם היה נשוי שלוש פעמים. בפעם הראשונה הוא התחתן בקובה ויש לו גם ילדים מאשתו הראשונה. יש לי לא מעט קרובי המשפחה שהיגרו מקובה למיאמי וחלקם התפזרו בהמשך למדינות אחרות בארה״ב. הרבה מהצילומים והמסמכים של סבי הגיעו מהצד הזה של המשפחה. לקרינקי סבא הגיע ב 1938 לא ממש מתוך בחירה. הוא הסתבך עם החוק באמריקה ורשויות ההגירה זרקו אותו. בעיירת הולדתו הכיר את אשתו השנייה (שנשלחה עם ילדיו לטרבלינקה) ועד כמה שאני יודע הוא גם היה ממנהיגי הקהילה בעיירה בזמן המלחמה עד שנשלח לאושוויץ.

אבי גדל עם השם קוזלצ׳יק, ובצבא קראו לו ״גוזל״ שזה די משעשע בהתחשב במימדי גופו… הוא החליף את שם משפחתו לשקד רק אחרי שהתחתן.

ככל שעובר הזמן, הולכים ופוחתים האנשים שהיו שם ויכולים לספר. אני עוד הספקתי לגדול לאמא שנולדה ברוסיה בזמן המלחמה ולסבא שלא רק נלחם נגד הנאצים, גם התנדב בשנותיו האחרונות במוזיאון לוחמי הגיטאות ותירגם מפולנית את ספרי יאנוש קורצ'אק. לבנותי כבר לא יהיה ממי לשמוע עדויות. עבורם זה יהיה פרק אפל בהיסטוריה, ותו לא. כולי תקוה שהסיפורים האלו יישארו איתנו ולא יעלמו לתהום השיכחה.