ילדי הצ׳כונה

אחת מאטרקציות התיירות הפופולריות במדינת אורגון היא העיירה אשלנד המארחת כל קיץ פסטיבל שייקספיר בעל שם עולמי. טוב, זה לא חוכמה, את שייקספיר כולם מכירים. אני בספק אם מישהו מבאי הפסטיבל טרח לעצור בעיירה הקטנטנה הנמצאת רק כמה מיילים צפונה בואכה Medford העונה לשם המפוצץ Phoenix. עיירה עלק, בקושי קיבוץ.

״העיירה כולה היתה בעצם שדרה אחת ארוכה. עשרים בתים בכל צד. לפני כל אחד מהבתים היתה גדר עץ, ככה שאם היית לוקח מקל ורץ איתו כשהשפיץ שלו עובר בין עמודי העץ ועושה רעש נוראי, היית יכול לעבור את כל העיירה בפעם אחת. וזה באמת מה שהילדים היו עושים רוב הזמן. אם היית מתחיל לרוץ מצד שמאל של הכביש לכיוון צפון, הבית האחרון בשדרה, זה ששלבי העץ שלו היו אחרונים ואחריהם היה המקל שביד שלך מתחלק, היה הבית של חסידה שוויד. רוב הילדים העדיפו לרוץ בצד שמאל, כי בצד הימני חי נחמיה הירש, שהיה קצת משוגע, ולפעמים היה יוצא החוצה עם רובה, וצועק עליהם שהם ״טורקן״ ומאיים לירות בהם״

(מתוך ״סיפורה העצוב של משפחת נמלים״, אתגר קרת)

כשנמאס לילדי העיירה לרוץ עם המקל בין הגדרות הם עברו לנגן בתופים או גיטרה.

לילדה Dyan Hoffman היו הורים משקיענים. הם קנו לה פסנתר כמתנת כריסטמס (איך עוטפים פסנתר ושמים אותו מתחת לעץ??? בטח היה להם עץ ענקי באותה שנה) ושלחו אותה ללמוד מוסיקה קלאסית. הילדה, שגם ידעה לשיר, אף כתבה בינה לבין לעצמה כמה שירים. בתיכון ניגשו אליה חבורת בנים מקומית שהקימה להקה בשם Navarros והציעו לנערה הבלונדינית להצטרף. למרות שלא היה לה שום מושג ברוקנרול, יצר ההרפתקנות גבר והרביעייה החלה לג'מג'ם ולעשות בעיקר מוזיקת  סרף וקאברים. בחור בעל בית קולנוע ומועדונים באזור שמע אותם, התלהב ונתן להם להופיע אצלו במועדונים. הוא רצה שישנו את שמם וכך נולדה Neighb'rhood Childr'n. זה לא היה השינוי היחיד, המתופף ג'ון מוריסון קיבל זימון בדראפט הידוע לשמצה ויצא להגן על המולדת מפני לוחמי הוייטקונג האכזריים שצבאו על יערות פורטלנד (אוקי, לא בדיוק, קצת הלאה משם). בקיץ 67 קלטו ילדי הצ'כונה לאן נושבת הרוח ושמו פעמיהם לסן פרנסיסקו. לאחר כמה חילופי נגנים בלהקה (לא אלאה אתכם בשמות, במילא לא זוכרים) ולא מעט הופעות במועדונים בעיר,כולל הופעה בפילמור (הם השתדלו לא להילחץ מהעובדה שביל גראהם ישב על שרפרף וצפה בכל ההופעה מפינת הבמה) החבורה הוחתמה בלייבל Acta, לייבל קטן עוד יותר מהמקום ממנו באו... והוקלטו חמרים לאלבום. 

הלהקה קנתה ואן והופיעה בלי סוף ברחבי ארה"ב. הם גם חיממו לא מעט להקות דוגמת Beau Brummels וה Grass roots ואף יצאו לסיבוב משותף עם ה Turtles. גולת הכותרת היתה הזמנה לחמם בסקרמנטו את The Who. ילדי הצ'כונה מספרים שלפני המי עלתה להקה לא ידועה מסן דייגו שגנבה את ההצגה כשניגנה קטע ארוך וכבד בשם In-A-Gadda-Da-Vida.

האלבום לא יצא בהרבה עותקים וגם לא מכר מי יודע כמה, אבל בגל הפריחה המאוחר של הפסיכדליה הוא התגלה מחדש בידי שולי הפנינים ומחירו של עותק מקורי היה גבוה מאולסי פרי. לקראת סוף העשור החבורה התחילה לקחת כיוון דתי. הם שינו את שמם ל White Horse והקליטו אלבום שני שהיה פחות פסיכדלי ויותר אקוסטי באופיו. לרוע המזל הלייבל שהיה אמור להוציא את האלבום נסגר והוא לא ראה אור יום. ב 1970 נגמר ל White Horse הסוס והלהקה התפרקה. בשנת 97 יצאה קומפילציה בשם Long Years in Space (ע"ש אחד השירים באלבום הבכורה) שכללה מלבד את שירי האלבום הראשון, לא מעט קטעי בונוס שלא ראו אור לפני כן, כולל ביצוע לא שגרתי ללואי לואי.

שירתה של דיאן מזכירה לא מעט את גרייס סליק ובכלל אפשר למצוא דמיון לג'פרסון איירפליין ולעוד להקות שהסתובבו בשכונה, אבל היה להם את השפיץ שלהם. קחו למשל את הביצוע המשעשע של Over the rainbow או את ההשתוללות המגניבה ורוויית האסיד ב Chocolate angel. באופן כללי מדובר בחומר מאוד מגוון, בחלק מהשירים הסאונד הוא גראז'י, דיאן נותנת יופי של ריפים על אורגן הפרפיסה, ולחובבי הפאזזז שביניכם הגיטרה של Rick Bolz  תספק את הסחורה. ממתק.

https://www.youtube.com/watch?v=kJ3-fttTIeU

https://www.youtube.com/watch?v=ZWl-4b-_Lwc

https://www.youtube.com/watch?v=Y_O5f1mha1Y

  

שאריות

בוסטון היא אחת הערים היותר יפות בארה״ב. יש לה דאונטאון מרשים, תרבות מפותחת, אוניברסיטאות מצמרת הליגה והיסטוריה שמעטות הערים בצפון אמריקה יכולות לה. אממה, למרות כמות הגשמים המרשימה שיורדת בה, עדיין הדשא של השכן ירוק יותר.

בסוף שנות הששים היה מי שסבל מרגשי נחיתות והתקנא בסן פרנסיסקו על הסצינה המוזיקלית הבועטת. אמרגן/מפיק מוסיקלי בשם אלן לורבר ניסה ליצור "סצינה" בוסטונית שתהווה אלטרנטיבה חוף-מזרחית לצליל של סן פרנסיסקו וקדח במוחו את המונח Bosstown Sound. לא מעט להקות בוסטוניות שפעלו ב״מחתרת״ ועשו מוזיקה פסיכדלית (כאילו שאפשר היה לעשות משהו אחר בשנים 67-69)  דוגמת Ultimate spinach, Beacon street union או ה Freeborne הוגדרו כחלק מהסצינה.

איכשהו הסלוגן תפס וכיום כשאנו באים לתאר להקות בוסטוניות מאותה תקופה אנו מזכירים כלאחר יד את היותן שייכות ל״צליל של בוסטאון״. אבל האמת, היו חיים והיתה מוזיקה עוד לפני שמישהו טרח לייצר את ההייפ הנ״ל. 

אחת הלהקות שנפחה את נשמתה עוד לפני שה"סצינה" בכלל ידעה שהיא כזו היתה להקת "השאריות" או כפי שהאמריקאים נהגו לכנות אותם - The Remains. מי שהיה הכח המניע והיוצר העיקרי בלהקה היה Barry Tashian. הכל החל ב 1964 כשארבעה חברים שהריצו דאחקות יחד במעונות הקמפוס של אוניברסיטת בוסטון החליטו להקים להקה. הם ניגנו בעיקר קאברים של להיטי R&B, אבל גם קצת חומר מקורי שכתב בארי. בארי ניגן בגיטרה ושר, Bill Briggs על הקלידים, Vern Miller בבס ו- Chip Damiani בתופים.

החבורה הופיעו במועדון ה Rathskeller שהיה ממש מול המעונות וצברה קהל מעריצים בקרב הסטודנטים. שמם הלך לפניהם, הקהל גדל וההצלחה היתה מהירה למדי: בתחילת 65 כבר היה להם חוזה בלייבל Epic, הם הופיעו נון-סטופ ברחבי ניו אינגלנד ועד סוף אותה שנה שני סינגלים ששיחררו הפכו ללהיטים - Why do I cry וגרסת כיסוי ל Diddy wah diddy של בו דידלי. השנה הסתיימה בהזמנה להופיע בספיישל הכריסטמס של אד סאליבן שהביא לחשיפה מול 14 מיליון צופים ברחבי ארה"ב, מה שהוביל למעבר של הלהקה לניו יורק סיטי. 66 נראתה אפילו עוד יותר מבטיחה, הם הקליטו את אלבומם הראשון (סלף טייטלד), עברו לקליפורניה וקיבלו הזמנה לחמם את הביטלס בסיבוב ההופעות האמריקאי, חלום רטוב לכל הדעות (סיבוב שהפך להיות האחרון בהיסטוריה של החבורה הליברפולית, אבל את זה כולם יודעים). לרוע המזל, ממש לפני שהחל סיבוב ההופעות, פרש צ'יפ המתופף וברגע האחרון נמצא מחליף בשם  N. D. Smart. תכל'ס, ההופעה של ה Remains היתה טובה בהרבה מזו של החיפושיות, שאפילו לא טרחו להכניס חומרים מאלבומם האחרון Revolver, ניגנו כדי לצאת ידי חובה ורק חיכו שהסיוט יסתיים מול הקהל המצווח של המעריצים (ובעיקר המעריצות).
פרישת המתופף שינתה משהו בדינמיקה של הלהקה והוייב כבר לא היה כמקודם. זה לא שהמתופף החדש היה פחות טוב, אבל זה כבר לא היה חבורת סטודנטים מהמעונות שמנגנים יחד בשביל הכיף. לאחר הסיבוב עם החיפושיות, באמצע 66  הלהקה התפרקה, וכששוחרר האלבום כבר לא היה מי שיקדם אותו ובאופן לא מפתיע הוא נשאר על המדפים בחנויות התקליטים יתום. 

למרות שייתכן ולא שמעתם עליהם (אני נתקלתי בהם רק כשהתחלתי לחפור לפני שנה כשכתבתי על המופע האחרון של החיפושיות ב Candle Sticks), רבים מתושבי בוסטון והסביבה שחיו בעיר באותן שנים יגידו לכם שמדובר בלהקה ידועה למדי. בקנה מידה מקומי הם בהחלט עשו גלים.
בשנים 64 עד תחילת 66 הפסיכדליה עדיין היתה בשוליים ולא קיבלה את קידמת הבמה וזה בהחלט ניכר בסגנון. אפשר לשמוע כאן השפעות רבות של הפלישה הבריטית (Why Do I cry למשל יכול להשתלב בקלות בכל אחד מאלבומיהם הראשונים של הביטלס, ו- I can't get away from you נשמע כמו קלאסיקה של הסטונס) ובכלל אפשר לשחק כאן ב"את מי זה מזכיר?"... אבל עזבו שטויות, יש כאן יופי של שירים שיכולים להתחבב בקלות על הגאראז'ניקים שביניכם.
זה לא סוף הסיפור. בארי התחתן עם המוסיקאית הולי ויחד הם המשיכו בקריירה מוזיקלית כצמד Barry and Holly Tashian ועשו בעיקר קאנטרי, פולק ובלוגראס. המתופף השני, Norman D. Smart הצטרף אחרי הפרישה ללהקת Mountain וגם הופיע איתה בוודסטוק.

ברבות השנים, ההתעניינות המחודשת בלהקות אבודות משנות הששים לא פסחה גם על השאריות שהתאחדו, יצאו לסיבובי הופעות ואף הקליטו אלבום חדש ב 2002 בשם Move on. ב 2004 הם הונצחו במחזמר בשם "All Good Things" בפסטיבל הפרינג' בניו יורק, וב 2007 יצא מחדש אלבום הבכורה וקיבל סופרלטיבים מכאן ועד קאמצ'אטקה (מרק קמפ מהמגזין Paste טען שאם הם לא היו מתפרקים כל כך מהר ייתכן והם היו תופסים את מקומם של הרולינג סטונס בהיכל התהילה של הרוק, ויש שיגידו "אז אמר"…). ב 2008 יצא דוקומנטרי על הלהקה בשם America's Lost Band. הסיפור הסתיים סופית שוב בגלל המתופף צ'יפ דמיאני (לכו תסמכו על מתופפים), אבל הפעם זו לא ממש אשמתו, המסכן חטף ב2014 שבץ מוחי ומת. 

טריפ

בחופש הגדול של כיתה ז׳ עבדתי בקיבוץ בשדות האמריליס. בזמן שאני מעשב בערוגות האינסופיות ומחכה בקוצר רוח לסיים ולטוס להספיק לראות את ״האיים האבודים״, שמעתי שיחה אקראית בין שני חבר׳ה ״גדולים״ מחברת הנעורים. ״תגיד, מה הטריפ שלך?״ שאל אחד, ״לא יודע, למה?״,ענה השני,  ״הטריפ שלי זה לרוץ ערום בשדות״ אמר הראשון. לא ידעתי מה זה ״טריפ״, וגם לא הבנתי מה מונע מהבחור להוריד את הבגדים בו במקום ולהתחיל לרוץ, זה סך הכל די פשוט, אבל זה לא באמת היה כל כך חשוב, בעוד כמה דקות טוני, אנה וסו ינג יצטרכו להתמודד עם הקיו שחור הגלימה מטיל האימה. זה חשוב!

כמעט בכל פעם שאני מביט בעטיפת האלבום של Morning Dew אני נזכר בזוטה הסתמית הזו. כנראה שיש משהו מאוד משחרר בלרוץ עירום בשדות (צריך לבדוק את זה פעם…), על אחת כמה וכמה כשאהובת ליבך נמצאת בזרועותיך. אבל גם אם לא, וזה נראה יותר טוב בברושור מאשר מרגיש במציאות, דבר אחד בטוח, האלבום הזה הוא אחלה טריפ.

מורנינג דיו הגיעו מהעיר Topeca שבמדינת קנזס. חברים עוד מהתיכון או מהלימודים באוניברסיטת Washburn, הם עברו הרבה שמות וגלגולים עד שהתייצבו על טל הבוקר:

The Impax, The Runaways, The Durations

ובהשפעת החיפושיות, הציפורים, הצבים והצרצרים הם אף נקראו לזמן קצר The Toads. השם Morning Dew נבחר לאחר ששמעו את שירה הנפלא של בוני דובסון והוא נבחר בגלל שבלהקה היה אחד M, הוא הגיטריסט, הזמר וכותב השירים מאל רובינסון, ו D ייצג את שלושת האחרים שלכולם קראו דון - דון סליגר המתופף, דון שפרד הבסיסט ודון אנדרסון, גיטריסט (אגב מאל סיפר בראיון למגזין It’s psychedelic baby שהבחירה נעשתה בעקבות הביצוע של הגרייטפול דד, אבל זה לא מסתדר כרונולוגית, הלהקה בחרה את השם ביוני 66).

מדינת קנזס, עם שדות החיטה, הכותנה, והתירס הנצחיים והחורף הארוך והקר, היא מקום מעניין בערך כמו סצינת חיי הלילה של מלכישוע. חייתי שם כמה חודשים (בקנסס, לא במלכישוע)  ואני ממש לא מתגעגע. בקנזס סיטי יש לפחות קצת אקשן בספינות הקזינו על נהר המיזורי, אבל מה כבר יש לעשות בטופקה? לא פלא שבעיר צמחו המון להקות שהתחרו על הזכות להופיע במספר מצומצם של מועדונים.

בהתחלה הלהקה עשתה בעיקר קאברים של בוב דילן, The Byrds, הביטלס ו Lovin Spoonful אבל בקיץ 66 רובינסון החל לכתוב חומר מקורי. בסוף 66 וב 67 הם הקליטו כמה סינגלים והחלו לעורר עניין במערב התיכון. הם הופיעו הרבה, חיממו להקות דוגמת הצבים או Strawberry alarm clock, השתפשפו והשתפרו. הרבה דברים קרו באותה תקופה בעולם המוזיקה וחברי הלהקה לא נשארו אדישים. הם החלו להתעניין יותר ויותר בפסיכדליה (שמעו בפאלו ספרינגפילד, ציפורי החצר, קצפת, הנדריקס) ופיתחו צליל כבד יותר. רובינסון אף גילה את נפלאות הפאז.

החבורה נסעה לתפוח הגדול בתקוה לזכות בחוזה הקלטות. לקח לא מעט זמן, אבל בסוף הישועה הגיע מהלייבל Roulette בזכות סוכן שהכיר אותם עוד מקנזס והם חתמו על חוזה להקלטת שני אלבומים. הם החליטו לזרוק את החמרים הישנים ולהקליט אלבום המורכב כולו מחמרים חדשים. כשקיבלו את האור הירוק להקלטה הם העמיסו את הציוד על הרכב וחזרו לניו יורק בלי גרוש על התחת. שלושה ימי אולפן זה כל מה שהם קיבלו, לא היה כמעט זמן לריטייקים. החבורה שוכנה במלון אלברט (באותו הזמן גם לד זפלין שהתה באותו מלון) והתחננו לבעלים של הלייבל, יהודי בשם מוריס לוי, למקדמה בכדי שיהיה להם ממה לאכול. אחרי הרבה נדנודים הם קיבלו צ׳ק של $1000. זאת היתה הפעם האחרונה בה הם ראו מהלייבל שכר לעמלם. תמונת העטיפה נלקחה מסטוק תמונות של צלם מקצועי שגר בבניין בו גר אותו סוכן שסידר להם את החוזה (מוריס התבכיין שהוא מעולם לא השקיע כל כך הרבה כסף בצילום עטיפה לאלבום). האלבום, שיצא ב 1970, נקרא At Last כדי לשקף את התלאות שהם עברו עד הוצאתו. נאמר לחברי הלהקה שהודפסו 10,000 עותקים אבל שרובם הלכו פייפען בשריפה שפרצה במחסן. לכו תדעו אם זה נכון, מה שבטוח זה שהמכירות לא הרקיעו שחקים.

חבל שכך. יש כאן יופי של שירים. זה נפתח עם Crusader's smile שנדבק ולא יוצא מהראש. תקשיבו גם ל Then came the light הנהדר עם הטוויסט בעלילה בסוף השיר, לפאזזז המצויין ב Cherry street (שומעים את ההשפעה של Cream), ל Upon leaving הנפלא ולהשפעה של בו דידלי ב Young man. אני גם מאוד אוהב את Gypsy ובעצם כמעט את הכל… יש לאלבום גם צדדים יותר רגועים. קחו למשל את Something you say, רובינסון סיפר שביתו רצתה לנגן את השיר הזה בחתונה שלה.

עברו לא מעט שנים עד שהחלה שוב התעניינות והאלבום הפך לפריט מבוקש בקרב אספנים.

אחרית דבר: ב 1970 נכנסו חברי Morning dew לאולפן בקנזס להקליט את אלבומם השני. עולם המוזיקה לא עמד מלכת וגם חברי הלהקה (שבינתיים עברה כמה חילופי נגנים, כולל תוספת של נגן קלידים) החלו ליצור צליל נסיוני ומורכב יותר והושפעו מהפרוג שהחל מתפתח. ההקלטות שנשלחו לניו יורק נפלו על אזניים ערלות. מסתבר שהלייבל הסתבך עם החוק ולאף אחד לא היה אנרגיה וכסף לממש את החוזה. מוריס הואשם בהעלמת מס, בישול ספרים, וקשר עם המאפיה (הוא ישב בכלא ושם גם מת בשנות ה 80). רק בשנות התשעים סופסוף שוחרר האלבום תחת השם המפתיע The second album (אני לא מכיר את האלבום הזה). הלהקה התפרקה בקול ענות חלושה באביב 71.

ב 2010 יצא אלבום בשם No More 1966- 1969 שמכיל את ההקלטות המוקדמות שלהם.

מה הם עושים היום? מאל רובינסון עבד עד הפנסיה בחברת ביטוח, נשאר לחיות ב Topeca ומנגן פה ושם בלהקת קאברים. דון סליגר המתופף עבר לחוף המערבי, הפך למחנך ועבד במשרד החינוך של אורגון, פרש לגמלאות וחי בפלורידה. דון אנדרסון (רית'ם גיטר) הפך להיות רואה חשבון וכמו מאל נשאר בטופקה. הוא גם ניגן בלהקה מקומית בשם Past Tense. דון שפורד הבסיסט עבד עד הפרישה בחברת אנרגיה. הוא לא נגע בגיטרה  מאז אותה אפיזודה חולפת של סוף שנות הששים ותחילת השבעים.

לשמיעת האלבום במלואו

השטן ודניאל ג'ונסטון

אי שם ב 1990 אחרי הופעה בפסטיבל SXSW שבאוסטין, טקסס, הוטס דניאל ג׳ונסטון חזרה לבית הוריו בווסט וירג׳יניה במטוס דו מושבי ע"י אביו, טייס לשעבר בצבא האמריקאי. באמצע הדרך נתקף דניאל בהתקף פסיכוטי, והחל להאמין שהוא בעצם Casper the Friendly Ghost (דמות קומיקס ידועה משנות ה 30) ואביו הוא השטן. הוא כיבה את המנוע, הוציא את המפתח מהסוויץ' וזרק דרך החלון. תנסו רגע לדמיין את זה. אבא ובן לבד בשמים, מנוע כבוי, שקט מוחלט, כשלמטה אין שום שטח נחיתה, רק יערות מפה ועד האופק. למזלם האב שמר על קור רוח והצליח בדרך נס להנחית את המטוס בשלום. אמנם המטוס נהרס כליל אבל השניים יצאו עם שריטות קלות בלבד. על שריטות גופניות אני מדבר. למחרת אושפז דניאל בכפייה במוסד פסיכיאטרי. זו לא היתה הפעם הראשונה וגם לא תהיה הפעם האחרונה בה יאושפז. סיפור עצוב.

27 שנה קדימה, דניאל ג'ונסטון יוצא לסיבוב הופעות פרידה לפני שהוא פורש לתמיד. צריך לקחת הודעות פרישה כאלו בעירבון מוגבל, במיוחד כשמדובר בברנש שהוא בסך הכל בן 56. בהרבה מקרים אחרי כמה שנים הצמא לסם הקרוי אהבת הקהל גובר על חוסר הנוחות של הטלטלה בדרכים, אבל יש לי הרגשה שכאן מדובר במקרה יוצא דופן.

בכל עיר אליה יגיע יתארחו אצלו אמנים מקומיים הרוצים לחלוק לו כבוד. למשל Wilco יהיו איתו בשיקגו, Built to Spill בפורטלנד ,Cass McCombs וחברים מ Heron Oblivion אצלנו בפריסקו.

אם כן, מיהו אותו דניאל ג'ונסטון שקיבל את הכבוד להופיע בבניין האופרה, ועוד מגיע חמוש בלא מעט מוזיקאים אורחים שמעידים על היותו מקור השראה עבורם?

ג'ונסטון הוא יליד סקרמנטו שעבר עם משפחתו בגיל צעיר לווסט וירג'יניה ומשם המשיך לטקסס. כנער צעיר הוא כתב שירים אותם הקליט על טייפ קסטות סניו פשוט, כזה עם כפתור הרקורד הכתום ליד כפתור הפליי. הוא ניגן על אורגן ביתי קטן וזול, כמו אלו שהיו קונים לילדים לבר מצוה אם לא סבלו במיוחד את ההורים. מי שמקשיב להקלטות הראשונות, יכול בטעות לחשוב שהשמיעו לו את בנם המעצבן של השכנים. אולי הוא באמת היה כזה. אח הצעיר לחמישה אחים ואחיות שלא ממש השתלב חברתית, תמיד הרגיש אאוטסידר והצליח לתעל את הכאב והתסכולים לשירים באמצעים הדלים שעמדו לרשותו. בעיני דניאל הוא מעין הולדן קולפילד, קצת דחוי, חי לו בעולם משל עצמו ומתקשר איתנו בצורה מאוד נאיבית, כנה וללא פילטרים.

אלבומו הראשון, או יותר נכון הקסטה הראשונה שלו, שנקראת בפשטות Songs of Pain מכילה מוזיקה שמוגשת לנו כמו בשר נא, מדמם ונטול תבלינים. בין השירים הוא אפילו שילב הקלטות של אמא שלו צועקת עליו. אלו שירים של נער חרמן שנקרע בין המשיכה המינית שלו לחינוך המאוד דתי ושמרני בו גדל. קחו למשל את השיר Joy without pleasure שמסתיים אחרי הפזמון  Joy without pleasure, ain't no fun, ain’t no fun at all בהודעה שהשיר הוא על " Premarital Sex". חוש הומור יש לבחור.

בנוסף לכתיבת שירים, ג'ונסטון גם היה מאייר מוכשר. כבר בגיל שמונה הפך את החתול המשפחתי באיוריו לגיבור-על. הוא נמשך לקומיקס, אהב דמויות כגון גודזילה וקינג קונג ואף חלם להוציא חוברת קומיקס משל עצמו (חלום שיתגשם בסופו של דבר, אבל עד שזה יקרה, מים רבים יזרמו בנהר המיזורי). את הקסטות אותן הקליט בביתו היה משכפל בטייפ כפול, מאייר את העטיפה ומחלק לחברים. דניאל עבד בסניף מקדונלד המקומי. עובד לא מוכשר במיוחד שטיגון ההמבורגרים היה גדול עליו והוא העדיף להתמקד בנקוי שולחנות. כשעבד בדלפק הוא מצא דרך מקורית לשווק את הקסטות שלו, הוא היה מכניס קסטה תוצרת בית לשקית האוכל והקונים התמימים היו מגלים הפתעה ליד הצ'יפס. סוג של happy meal למבוגרים.

לאט לאט מעגל המאזינים התרחב והיו אף כאלה שידעו לזהות את אותו ניצוץ חמקמק, שהוא מנת חלקם של הגאונים והמשוגעים. אחת הקסטות הגיע במקרה לידיו של קורט קוביין. קורט התלהב, והחל מגיע להופעות כשהוא לובש חולצה עליה הדפס של עטיפת אחת הקסטות של דניאל -  ?Hi, How Are You עם האיור של ג׳רמיה הצפרדע המשונה.

מובן מאליו שהחשיפה הזו הגבירה את ההתעניינות במוזיקאי האלמוני. באוסטין הוא פגש להקה מקומית פופולרית בשם Glass Eye ששמעו את הקסטות שלו והציעו לו לחמם אותם. הופעתו הראשונה היתה במועדון The Beach בדאון טאון. כל המי ומי בתעשיית המוזיקה באוסטין היו שם. הוא עשה בסך הכל שלושה שירים ונראה היה שהוא על סף התמוטטות עצבים. צוות של MTV היה במקום וצילם את ההופעה. כשהגיעו לחדר העריכה הם הבינו שיש להם משהו מיוחד ביד והבחור הצעיר קיבל חשיפה בינלאומית.

ג׳ונסטון סובל כל חייו ממאניה דיפרסיה ומסכיזופרניה. הוא לא יכול לרשום פטנט על הקטע הזה. סיד בארט, רוקי אריקסון או אלכסנדר ״סקיפ״ ספנס היו שם קודם. כמוהם, כמות האסיד שהוא צרך לא ממש תרמה ליציבותו הנפשית, אבל הסבל האישי והשריטה הנפשית תורגמו ליצירה אמנותית נוגעת ללב.

היתה לו אובססיה עם השטן. הוא פחד ממנו, כתב עליו שירים, ועושה רושם שנוכחותו של השטן לא נותנת לדניאל מנוח לרגע. סרט דוקומנטרי מעולה ועטור פרסים  שנעשה על חייו (ע״י מעריץ שליווה אותו באדיקות עוד מתחילת שנות השמונים) אף נקרא The Devil and Daniel Johnston ואני ממליץ בחום לפנות לעצמכם ערב ולצפות בו. השטן הוא לא האובססיה היחידה של דניאל. בימי נעוריו הוא היה מאוהב בצעירה יפה וחביבה בשם לורי. הוא כתב לה ועליה עשרות שירים וחג סביבה באובססיביות. בשביל  לורי הנער המוזר היה לא יותר מזבוב טורדני. היה לה חבר, נאה ומוצלח כמוה, ודניאל נותר שבור לב ובודד אבל עם זמן פנוי לכתוב שירים. הסבל שלו, הרווח שלנו.

עם השנים ההצלחה החלה להאיר לו פנים. הוא הוחתם באטלנטיק, הופיע ברחבי היבשת וגלריות ברחבי העולם הציגו את איוריו. אגב, בזמן אחד האשפוזים בבי״ח פסיכיאטרי בתחילת שנות התשעים, חברות תקליטים התחרו ביניהן על הזכות להחתימו. הוא כמעט חתם עם אלקטרה רקורדס הענקית, חוזה שמן עם חופש פעולה אמנותי והתחשבות רבה במצבו הנפשי הרעוע, אבל ברגע החתימה קרע את החוזה כי שמע שגם להקת מטאליקה חתומה אצלם, ולכל ידוע כי להקת מטאליקה היא השטן בכבודו ובעצמו... הוא הושפע מאוד מהביטלס וגם היה בטוח שהוא הולך להצליח לפחות כמוהם. חבריו לא ניסו להנמיך לו את הציפיות, היה משהו מדבק ומעורר השראה בהתלהבות הילדותית שלו שהיה חבל לקלקל.

היו לג׳ונסטון לא מעט שיתופי פעולה. הוא ניגן יחד עם ה butthole surfers ולאחר אחת ההופעות, כשהוא בהתקף פסיכוטי, פיטר את מנהלו האישי. פול לירי מגלשני חור התחת אף הפיק לו את אלבומו Fun. דניאל גם עבד עם Jad Fair מ Half Japanese ושיתף פעולה עם חלק מחברי  Sonic Youth. בזמן ששהה עם הלהקה בניו יורק הוא החליט לנטוש הכל והחל לשוטט לבדו ברחובות, מחלק את הדולרים האחרונים שבאמתחתו להומלסים. עקב מצבו הנפשי המעורער חברי הלהקה הזעיקו אנשים נוספים ועשה רושם שחצי מהעיר התגייסה לחפש במשך כל הלילה אחר הבן האובד. זו לא היתה התקרית היחידה שלו בניו יורק. הוא נתפס בזמן כתיבת גרפיטי על גבי פסל החרות, כותב סיסמאות בגנות השטן. דניאל נקנס ונאלץ למחוק את הגרפיטי ורק במזל ניצל ממעצר.

אנקדוטה קטנה: הוא בילה באוסטין חלק חשוב מהתקופה היצירתית של חייו ולרבים מתושבי העיר יש הערכה רבה אליו. כאות הוקרה עשו לכבודו ציור קיר שבו מופיעה עטיפת אלבומו ? Hi, how are you  על קיר חנות תקליטים. כשהחנות נסגרה ובמקומה נפתחה מסעדה מקסיקנית, הבעלים, שרצה למחוק את ה mural נתקל בהתנגדות התושבים. לבסוף הציור הושאר וכיום יש במקום מסעדה תאילנדית בשם ? Thai, how are you…

אני הכרתי אותו בזכות אלבום מעניין שיצא ב 2004 בשם

The Late Great Daniel Johnston: Discovered Covered.

זה אלבום כפול שמכיל בתקליט הראשון קאברים לשיריו ע״י אמנים דוגמת טום וויטס, הפליימינג ליפס, מרקיורי רב, Sparklehorse, Eels, Beck ועוד, ובתקליט השני את אותם השירים בביצועו של ג׳ונסטון. אולי זו הנאיביות הילדותית, אולי זה הכאב הכל כך חשוף, אני לא יודע, אבל יש משהו מאוד נוגע ללב בשירים שלו וזה ישר תפס אותי.

בתקופה האחרונה מצבו לא משהו. מחלת הנפש רק הולכת ומחמירה וגם מצבו הבריאותי מתדרדר. הוא שמן, סובל מסכרת ומחלות נוספות ובכלל נראה מוזנח למדי. אתם יכולים לצפות בו למשל במופע אינטימי שנערך לא כל כך מזמן באולפני תחנת הרדיו NPR. ייתכן ובאמת זו ההזדמנות האחרונה לראות בהופעה חיה את האמן המיוסר והמיוחד הזה, או אם להשתמש במילותיו שלו, אמן שהוא Sorry Entertainer.

I Live My Broken Dreams

When I was out in San Marcos a year ago today
They probably would've put me in a home
But I threw all my belongings into a garbage bag
And out into the worldness I did roam
My hopes lay shattered like a mirror on the floor
I see myself and I look really scattered
But I lived my broken dreams
The wildest summer that I ever knew
I had a flat tire down memory lane
But I came back after 5 months and a half
And now I'm just trying to explain

And now I’m here
And here I stand
With a sweet angel holding my hand
I lived my broken dreams…

אוריינט אקספרס

פרסי בלגי וצרפתי עולים על רכבת. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה אבל המסע שעושה אותה רכבת הוא מסע רציני ומופלא למדי. הרכבת היא ה Orient Express, וממש כמו בנסיעה על אותה רכבת ידועה מהמאה ה 19, גם כאן זהו מסע ממערב למזרח וחוזר חלילה.

הכל החל ב 67 כש Guy Duris, צרפתי שגדל בגדה השמאלית של נהר הסיין בפריז החל להתעניין במוזיקה אוריינטלית, המיר את הגיטרה בעוד ונסע מזרחה לאירן. באירן הוא פגש את Farshid Golesorkhy נגן כלי הקשה ממשפחה מכובדת. פרשיד אפילו קיבל תעודת הוקרה מהשאה האירני על ביצועיו על התופים. הם החלו לג׳מג׳ם יחדיו ופנו מערבה חזרה לפריס, שם פגשו טייס בלגי בשם Bruno Giet, גיטריסט, שמשך אותם מערבה לכיוון הרוק והפסיכדליה. המסע מערבה נמשך והם הגיעו לניו יורק, ליתר דיוק לאיסט וילג׳ (כמה סימבולי…).

בניו יורק, בעזרת סיטאר ועוד, אלקטריק מיניטר, וכלי הקשה למיניהם הם יצרו שעטנז מזרח-מערב מדליק. השירה ברובה באנגלית אני חושב, אבל המבטא כל כך כבד שאני לא לגמרי סגור על זה… המסע מערבה נמשך וב 69 הם הקליטו את אלבומם היחיד (סלף טייטלד) בקליפורניה.

הצלחה מסחרית לא היתה כאן. אני לא יודע אם העולם עדיין לא היה מספיק פתוח לכזאת מוזיקה, המבטא הכבד שסימן אותם כווירדוז או שסתם חוסר מזל גרם להם ללכת לאיבוד בשטף המוזיקלי שהציף את העולם באותן שנים. בכל מקרה, לא מגיע להם ללכת לאיבוד ואני ממליץ בחום לתת להם צ׳אנס.

אז קדימה, הקטר כבר מצפצף, תראו את הכרטיס לקונדוקטור ויאללה נוסעים.

The Blues, The Whole Blues, And Nothing But the Blues

יש בעולם את החיים כהנים, האייל שניים והאהרונים. אלו שתמיד ינסו ליצור משהו חדש, לפרוץ דרך או להביא לנו מנה אקזוטית מעולמות אחרים. גם כשהם עושים משהו בסיסי ופשוט, זה ילווה בהגיגים שיתנו לנו תחושה כאילו מדובר בגילוי קולינרי מעורר השראה ולא בסתם פסטה עם רוטב עגבניות. לעומתם יש את האבו חסנים של העולם. אלו לא ינסו להמציא את הגלגל, יעשו לנו את החומוס המוכר והאהוב, אבל יעשו אותו פשוט כל כך טוב שאנחנו נחזור שוב ושוב.

דיויד ברומברג שייך לאבו חסנים. לא תשמעו אצלו צליל חדשני ולא נראה לי שהוא מתיימר לתת לנו בשורה חדשה, אבל כשהוא עושה בלוז, מרגישים את זה עמוק בבטן, וכשהוא מביא קטע פולק, בלו גראס או קאנטרי-ווסטרן סטייל האנק וויליאמס אי אפשר להשאר אדישים לנגינת הגיטרה הנהדרת שלו. מדובר בגיטריסט מחונן שפיתח שיטת נגינה ייחודית והוא מסוגל לנגן גיטרה מובילה וליווי בו זמנית.

      

את ברומברג הכרתי בזכות אילן טכנאי. אילן ואשתו הטרייה עדי הגיעו לטיול ירח דבש בחוף המערבי. קבעתי להפגש עם הזוג המקסים בעיר (עשיתי איתם סיבוב בהייאט-אשבורי) ואילן זרק לי שיש בערב הופעה בפילמור של דיויד ברומברג ושאל אם ארצה להצטרף. לא הכרתי בכלל את קריירת הסולו שלו, אבל בזכות הפנייה לפוסט שכתב אורי ב״ש מחנות התקליטים "השריטה חוזרת" על השיר הנפלא Sammy's song נדלקתי. מדובר בטקסט מקסים וצובט בלב על נער בן שש עשרה המאבד את בתוליו בבית זונות, טקסט עם ניחוחות של ריימונד קארבר, האמינגווי או צ'ארלס בוקובסקי. בכלל מדובר בכותב טקסטים נפלא שמשלב הומור עצמי מאוד יהודי עם דלתא בלוז, פולק, רוקנ׳רול וקאנטרי. אם תרצו, וודי אלן, ג׳ון לי הוקר, וודי גאתרי וווילי נלסון באיש אחד.

Sammy’s song

Somewhere in the south of Spain

Sammy, still sixteen, goes with his uncle for a ride

The sun is high

Sailing through the city

For to see the sights and the talking sex

Sammy's sitting tall

The sun is high

His uncle brings him to a brothel

Being big, he buys a drink

Rum and Coke

Don't taste too bad

Having brought him to the brink

His uncle leaves him with his drink

Rum and Coke

Don't taste too bad

The girls all gather in a group

And give Sammy boy the eye

And stare at him seductively

And try to make him buy

So choosing one that's younger

Better looking than the rest

Sammy speaks no Spanish but she understands

They go upstairs to buy the room

She wants her money in advance

Sammy speaks no Spanish but he understands

And lying on her back upon the bed she beckons

Sammy won't lie down yet

He wants her nude

Speaking Spanish, she refuses him

At last, afraid of losing him

She takes off all her clothes

He wants her nude

Her hands upon her heart can hardly hide the horrid scars

From her shoulder to her waist, her skin is leathery and hard

She pantomimes an accident

A car, a fire, not so long ago

His eyes are wide

She moves to put her clothes back on

But he won't let her go

He lies her down

His eyes are wide

And lightly, like a lover

Sammy lets his lips caress the leather of her breast

His brain is numb

Moved by some far, distant mind

He makes himself her bridegroom

Sammy's hardly there at all

His brain is numb

She moves to take him in now

But her hand finds him still slack

So she sucks to make him hard

And then again lies on her back

And Sammy does the deed to silent screaming in his skull

The scars surround him

Is this all real?

Schizophrenic, Sammy sees himself

Outside his body and his brain

Is this all real?

And back at the hotel he has to heal himself

But all he does is shake

And shake some more

Without the grace of tears or sickness

Sammy sucks it all inside and shakes

And shakes some more

דיויד התחיל את הקריירה המוסיקלית שלו דוקא בהרכב שבהחלט היה פורץ דרך ובעצם היה אחד מהרכבי הפסיכדליה הראשונים - The Deep. אגב זה ההרכב הראשון ששילב את המונח פסיכדליה בשם האלבום (אני ממליץ להכנס לפוסט הנהדר שכתב עליהם אורון יעבץ בבלוג שלו). אחרי ה Deep הוא פתח בקריירה עצמאית שהחלה בתחילת שנות השבעים ונמשכת עד היום.

הוא ניגן עם רבים וטובים: בוב דילן, ווילי נלסון, ג׳רי גרסייה, ג׳ורמה קאוקונן, רינגו סטאר, האיגלז, ג׳ו הנרי, קאנטרי ג׳ו מקדונלד (רשימה חלקית ביותר) ואף כתב שיר יחד עם ג׳ורג׳ האריסון. הוא הוציא בקריירה שלו קרוב לעשרים אלבומים והשתתף כנגן בעשרות רבות של אלבומים. אלבומו Try me one more time אף היה מועמד לפרס הגראמי בקטגוריית הפולק. כיום דיויד גר עם אשתו ננסי, אמנית בפני עצמה, במדינת דלוור ובבעלותו חנות העוסקת בתיקון ומכירת כינורות.

בהופעה בפילמור הוא הופיע בהרכב קווינטט. השימוש במונח קווינטט ולא בסתם להקה המכילה חמישה נגנים הוא לא מקרי. ההרכב מנגן כמו הרכב ג׳ז. גם אם מדובר בבלוז סטנדרטי, כל נגן יקבל את הבמה ואת האפשרות לאלתר כאילו מדובר ביצירת ג׳ז לכל דבר. מעבר להרכב הקלאסי של שתי-גיטרות-בס-תופים, היה בלהקה גם כנר צעיר ומוכשר כשד שנתן לצליל וואחד קיק. עד אתמול לא ידעתי כמה בלוז יכול להישמע נהדר על כינור. ההופעה היתה מאוד ורסטילית וברומברג קפץ בקלילות מסגנון לסגנון. היהודי המגודל אפילו הביא לנו גוספל ושירת א-קפלה שכאילו יצאה היישר מכנסייה מאזור ״חגורת התנ״ך״ שבדרום. הקהל, שהורכב ברובו מותיקי הבריגדה (אילן ועדי הורידו את הגיל הממוצע ביג טיים…), השתלהב והלהקה עלתה לשני הדרנים.

נכון, עם השנים ברומברג התרחק מאוד מהפסיכדליה החדשנית של תחילת דרכו. אבל אם חשקה נפשכם בפולק המכיל טקסטים שנונים, לעיתים נוגעים ללב, לעיתים משעשעיים, או בבלוז שחור משחור של יהודי ניו יורקי, אתם במקום הנכון. אבו-חסן.

...ועכשיו למוזיקה

תראו איזה יופי של בלוז

https://www.youtube.com/watch?v=pkxKlUtoXR0

https://www.youtube.com/watch?v=NLmIOC1v7oo

השיר הבא הוא שיר ישן נושן שמבוסס על סיפור אמיתי על ילדה שחורה שנרצחה ב 1900 ושווה פוסט בפני עצמו

https://www.youtube.com/watch?v=NUhWgN4c-58

ועוד שיר נפלא שברומברג נותן לו ביצוע נהדר

https://www.youtube.com/watch?v=xgLSn7SWcDI