רומא לא נבנתה ביום אחד. גם המהפכה החברתית והתרבותית בשנות הששים לא קרתה בן לילה. אבל כמעט בכל תהליך יש קפיצות ששוברות את הרצף הלינארי. ב 14 לינואר 1967 התרחש אחד הארועים המשמעותיים ביותר בהתפתחות תנועת תרבות הנגד של ילדי הפרחים. אז נכון, המהפכה בעצם נכשלה, או לפחות לא השיגה רבים מיעדיה, אבל למרות זאת הדים רבים לה אנחנו חווים על בשרינו עד היום. אם זה בזכויות האשה, בקבלת האחר, בחופש המיני, ועד הקוד הפתוח והאינטרנט, פסטיבלי שאנטי באנטי למיניהם והבגדים שאנחנו לובשים.
הארוע, הידוע בשם The Human Be-in שכונה גם: Gathering of the Tribes ואורגן ע"י האמן Michael Bowen, נולד בעצם כארוע מחאה על כך שבאוקטובר 1966 הוציאה קליפורניה אל מחוץ לחוק את ה LSD. כהן ה אל.אס.די הגדול, טימוטי לירי, הגיע לראשונה בחייו לסן פרנסיסקו כדי לנאום בארוע המחאה ולתמוך במאבק לשחרור מכבלי החברה הישנה והקמת חברה טובה וצודקת יותר, ולזכות להשתמש לשם כך בין היתר גם בחמרים מרחיבי תודעה. בהודעה של המארגנים לעיתונות נאמר: ״Hang your fear at the door and join the future. If you do not believe, please wipe your eyes and see "
באותו תאריך בדיוק – ה 14 לינואר, ייערך בסן פרנסיסקו ארוע שמציין יובל לאותו רגע חשוב בהיסטוריה של העיר, ובעצם בהיסטוריה של החברה המערבית במאה העשרים בכלל. אבל לפני שאתן פרטים על הארוע הקרב ובא, בואו ונלמד קודם כל על מה המהומה.
הכל התרחש במהלך יום שבת אחד שמשי של חורף במגרש הפולו שבגולדן גייט פארק. מי לא הגיע? היו שם הביטניקים הותיקים מנורת׳ ביץ׳, המהפכנים הרדיקלים של ברקלי, נערים ונערות שהגיעו מאי שם במערב התיכון לאחר שברחו מהבית, לצד האופנוענים הקשוחים פורעי החוק של ה Hells angels. בין עשרים לשלושים אלף איש ישבו (או רקדו) כתף אל כתף.
מלבד טימוטי לירי, היו על הבמה אלן גינסבורג, ריצ׳רד אלפרט (Ram Dass), לורנס פרלינגטי, גארי שניידר ואנשי רוח נוספים. שם הטביע טימוטי לירי את אימרתו המפורסמת: Turn on, Tune in, Drop out. (מי שרוצה להתעמק בהסבר לפשר המשפט יכול לקרוא כאן
אלן גינסבורג, שעלה לבמה בגלביה לבנה, חרוזים ופרחים לצוארו, מסמל אולי יותר מכל אדם אחר את הטרנספורמציה האישית והחברתית שהתחוללה באותן שנים: יהודי עם זקן וחצי קרחת שנראה כמו הסטריאוטיפ של היהודי הגלותי, יושב על הבמה בגלביה ומלמל מנטרות הודיות. גינסבורג היה ביטניק מאזור מועדני הג׳ז של נורת׳ ביץ׳, הומו מוצהר המטיף לאהבה חופשית, אשר מבין שהמהפכה לא תתרחש מהקראת שירה בחנות הספרים סיטי לייטס. אלן הוא ביטניק ״עם תעודות״, שמגלה את ה LSD ויחד עם הדור הצעיר הופך להיפי.
על הבמה היתה גם המשוררת הארוטית Lenore Kandel שהקריאה את שיריה נוטפי הזימה (למשל סדרת שירי ה To fuck with love) מלוח עם ניירות ולאחר שסיימה דף, מוללה אותו בידה והשליכה לעבר הקהל.
סטייה קלה מהנושא. בואו נחזור שוב על המשפט הזה, To fuck with love. כמה פשוט, כמה מבריק. איך בארבע מילים פשוטות שניתן לקרוא אותם בכל כך הרבה צורות היא הצליחה להכניס את מורכבות היחסים שבין סקס לאהבה. אגב קנדל היתה מיודדת עם ג׳ק קרואק והוא ביסס על אשיותה דמות בספרו Big Sur. נחזור לפארק.
באותו יום היא חגגה את יום הולדתה ה 35. 30,000 איש שרו לה יום הולדת שמח. כמה חודשים מאוחר יותר, כשיתפרסם ספרה The Love Book היא תועמד למשפט על פרסום דברי תועבה. ב 67 הכנסייה הקתולית בסן פרנסיסקו עוד ידעה לתת פייט רציני למגודלי השיער שהחלו לנהור בהמוניהם לעירם השלוה.
על הצד הכימיקלי הופקד מי אם לא Owsley "Bear" Stanley שרקח עבור המשתתפים שיקוי כשפים בשם ״הברק הלבן״. ועל הצד המוזיקלי הופקדו הגרייטפול דד, ג׳פרסון איירפליין, קוויקסילבר מסנג׳רס סרביס, סיר דאגלס קווינטט, Loading zone ו The new age. מיותר לציין שכל האמנים הופיעו בהתנדבות והארוע כולו חף מכל מסחריות. דיזי גילספי עמד על הדשא בתוך ההמון וגם הדלתות היו בסביבה, אבל באותו ערב הופיעו בפילמור ולא בגולדן גייט פארק (ערב קודם היתה להם הופעה מתוכננת לצד הגרייטפול דד, אבל מוריסון הבריז פתאום. משום מה הוא החליט לצפות בסרט קזבלנקה שלוש פעמים ברצף בקולנוע בסקרמנטו במקום להופיע). פול קנטנר מהג׳פרסון איירפליין הזכיר מאוחר יותר את שהתרחש באותו יום בשירו Won't you try /Saturday afternoon :
"Saturday afternoon / yellow clouds rising in the noon/ Acid, incense, and balloons"
לפני קצת יותר משלושה חדשים, ביום שישי שמשי של ספטמבר הגעתי לפסטיבל מוזיקה חינמי שהתרחש באותו מקום ממש. התמקמתי ליד במה קטנטונת עליה אמור היה להופיע קאנטרי ג׳ו מקדונלד (שלצערי הבריז ברגע האחרון). לידי ישב היפי כבן שבעים והתפתחה בינינו שיחה שבמהלכה הוא סיפר לי שנכח ב Human be-in וזכר היטב את החזרה המדיטטיבית של אלן גינסבורג על המנטרות. כשהוא דיבר על החויה שעבר באותו יום ניתן היה לראות את הניצוץ בעיניים. את ה Summer of love הוא פיספס כי נסע להודו לזכות בהארה והתיישב בחצרו של גורו. כשהוא חזר לסן פרנסיסקו ב 69, הייאט-אשבורי כבר היה מקום לא בטוח ולא נעים. לשכונה נכנסו אנשי עולם תחתון וגם הסמים נהיו קשים יותר.
מדהים לחשוב מה הספיק לקרות בעולם בתקופה כל כך קצרה. 67 נפתחה עם תקוה לעולם טוב יותר, ותחושה אופורית שאנחנו בדרך לחברה צודקת, שוויונית וחופשיה יותר. 69 הסתיימה בפסטיבל אלטמונט עם אלימות ומוות, אבל זה כבר נושא לכתבה נפרדת.
חזרה ל 14 בינואר 67. למרות אלפי האנשים, רק שני שוטרים נכחו במקום, רכובים על סוסים. פתאום הגיע לבמה ילד אובד שנמצא ע״י האופנוענים של מלאכי הגהינום. יש לי הרגשה שהשוטרים לא ממש הבינו מה מתחולל לנגד עיניהם המשתוממות. איך שר דילן: Something happening here but you don't know what it is, do you? Mr. Jones
כשהשמש החלה לשקוע פנה גינסבורג לקהל וביקש לפנות מערבה להפרד מהשמש ולקבל את הלילה. בסוף היום הקהל התבקש לאסוף את האשפה. בניגוד גמור למופעי רוק או ארועי ספורט, הפעם הדשא נשאר נקי ולא נשאר זכר לעובדה שרק רגעים קודם אלפי אנשים אכלו, שתו, עפו ורקדו כאילו אין (או בעצם יש) מחר. חמישים שנה אחר כך ישמר העיקרון של Leave no traces גם בבלק רוק סיטי (העיר בה מתרחש פסטיבל הברנינג-מן) ואנשים יאספו במדבר כל פיסת בדל סיגריה או ג׳וינט.
מהתבוננות בתצלומי וידיאו מהשטח, התמונה שמתקבלת היא קצת שונה מהפנטזיה שהתקיימה במוחי לגבי הארוע - בפועל היה קצת כאוס, רוב האנשים לא ממש שמו לב למתרחש על הבמה ואין תחושה של איזה ״רגע היסטורי״ מכונן. אבל במחשבה שנייה יש משהו נכון דוקא בבנאליה הזו של חבורת צעירים שבסך הכל באים לשמוע מוזיקה, לרקוד, לקחת אסיד ולהיות ביחד. זו הרי מהפכה של חופש שמתחילה מבפנים ולא צבא ממושמע של חיילים בשרות אידאולוגיה. יש לי הרגשה שהדבר הכי חשוב באותו יום היתה ההבנה של המשתתפים שהם לא לבד. שמתחילה כאן תנועה.
אם כן רומא לא נבנתה ביום אחד, וגם למהפכות חברתיות לוקח זמן לחלחל, אבל יש נקודות במרחב ובזמן שכל מי שנכח שם יודע שהוא היה חלק ממשהו גדול הרבה יותר. רגע כזה התרחש לפני יובל אי שם על מגרש פולו נידח בפארק בקצה העיר. יש חדש במערב.
No comments:
Post a Comment