שעון כיס

 בכל פעם שהבנות מגיעות הביתה לביקור, הן הולכות לעשות thrift shopping. הפעם הן החליטו לשלב את זה עם יום טיול בסן פרנסיסקו וגם אנחנו הצטרפנו. אני שונא שופינג, אבל אני גר בבית עם רוב נשי מוחלט, לכן הפשרה שמצאתי היא למצוא חנות תקליטים בסביבה, ובזמן שהן מפשפשות ומודדות בגדים יד שנייה, אני צולל בין מדפי התקליטים. בחנות תקליטים חביבה ברחוב ולנסיה מצאתי משהו לא מוכר, עם הכיתוב “promotional album, not for sale”, מה שישר עורר את סקרנותי… העובדה שזה אלבום משנת 72, מנגן בו הגיטריסט הנפלא סטיב קרופר ושזה לא זמין באפליקציות הסטרימינג, ישר היטו את הכף. קניתי.

עד השבוע שעבר, בו התבשרנו על מותו של סטיב קרופר, לא ממש הכרתי את פועלו. אהבתי כמו כולם את הבצלים הירוקים של בוקר טי, או את Soul man של סם ודייב, וגם ישבתי עם אוטיס רדינג על המזח בסוסליטו, אבל לא הרבה מעבר. והנה קיבלתי הזדמנות להיפגש איתו באחד הפרויקטים הצדדיים והפחות מוכרים ברזומה העשיר שלו.

Steve Cropper

להקת Watchpocket היא הבייבי של מוזיקאי בשם סיד הרינג. סיד היה בלהקת גראז׳ חביבה בשם The Gants שלא הצליחה לפרוץ למרות שהקאבר שלהם ל Roadrunner של בו דידלי התברג יפה במצעדים (לא לבלבל אותו עם השיר הנהדר של המאהבים המודרנים). הלהקה עשתה בעיקר קאברים, הושפעה קשות מארבעת המופלאים, אבל נמוגה כדרכן של להקות רבות. סיד עבר מגרינווד, מיסיסיפי לממפיס, חבר למפיק ג׳רי וויליאמס ולסטיב קרופר, הוסיף עוד נגנים ו Watchpocket יצאה לדרך. 

The Gants (Sid Herring in the center)

האלבום מתחיל בשיר People all around me. אם תקשיבו, תבחינו ישר כמה הוא קליט. עם קצת יותר מזל הוא היה יכול להיות המנון אצטדיונים. בשיר הבא, Four walls אפשר לשמוע את סטיב קרופר במיטבו. בניגוד לריסון חסר האגו המפורסם שלו, כאן הוא מרשה לעצמו להתבלט. תענוג.

לא אעבור על כל שירי האלבום, אבל כמעט כולם ממש טובים. הצד השני נפתח בבלדה מתקתקה, ואחריה מגיע אולי השיר הכי טוב באלבום: Back porch of my mind עם קולות רקע יפים, ושוב הגיטרה הנפלאה של קרופר. 

בקיצור אלבום רוק ביצות (swamp rock) נהדר שנעלם לתהומות השכחה וחבל שכך. לסיד הלבן יש קול שחור משחור, וזה נשמע נהדר כשהוא עושה בלוז או סול. 

עד כמה שידוע לי, האלבום הודפס במעט עותקים, לא טרחו לעשות לו הוצאות מחודשות (למרות שמתישהו הוא יצא על דיסק) וגם לא העלו אותו לשירותי הסטרימינג. הלהקה גם לא הוציאה אלבומים נוספים בהמשך, כך שזה סוג של יהלום בודד. אני שמח שהוא צץ לי במקרה מול העיניים. אתם יכולים לשאול את זהבה בן, לפעמים צריך טיפת מזל😎... 

לינק לשמיעת האלבום במלואו

Cat Mother

בכל פעם שאני רואה דוכן תקליטים ברחוב, קשה לי לעצור את עצמי מלעצור ולפשפש. יש לי הרגשה שאני לא היחיד עם השריטה הזאת. לפני כמה שבועות בנסיעה לאורנג׳ קאונטי , הגענו לעגלת תקליטים במרכז מסחרי קטן שמנסה להיות היפסטרי וקורא לעצמו Anti-Mall. אני בד״כ לא קונה תקליטים שזמינים לי דיגיטלית, אבל כשאני נתקל במשהו שהוא לא זמין באפליקציות ,במיוחד אם זו להקה שאני לא מכיר, ועוד משנת 72 ומגיע עם גייטפולד יפה, פעמון בולבול הקבולבול על הקסדה מצלצל ולא נותן מנוח. קניתי על עיוור. מקסימום זרקתי כמה זוזים והפלסטיק השחור יגיע לארגז חומרי היצירה בסטודיו של אשתי.

התקליט שאספתי הפעם הוא אלבומם השלישי של להקת  Cat Mother שכאמור יצא ב 1972. למרות שהוא אלבומם השלישי, הוא סלף טייטלד, ובעצם הראשון בשמם המקוצר, כי במקור הם נקראו 

Cat Mother & the All Night Newsboys.

קצת היסטוריה: החבורה הוקמה בשלהי 67 בניו יורק ע״י רוי מייקלס ובוב סמית׳. מייקלס עוד הספיק לנגן עם סטפן סטילס קצת לפני שהוא הצטרף לבאפלו ספרינגפילד. הלהקה ניגנה קבוע ב Cafe Wha?. אפילו היה להם להיט בקיץ של 69 בשם Good old  rock ‘n’ roll, שהגיע למקום ה 23 בבילבורד ולמקום ה 35 במצעד השנתי. בשביל קצת פרספקטיבה, במקום לפניו היה Get together של ה Youngbloods, והוא השאיר מאחור באבק את לנון ואונו עם תנו צ׳אנס לשלום ואת דילן עם Lay lady lay. אגב למקום הראשון ב 69 הגיע השיר הדיסטופי In the year 2525 (טוב, זה הגיוני ששיר כזה יקבל תשומת לב אחרי שבקיץ של 69 ניל ארמסטרונג עשה צעד קטן לאדם).

Stephen Stills

מי שהפיק להם את האלבום הראשון היה לא אחר מאשר ג׳ימי הנדריקס. הקשבתי קצת לשני האלבומים הראשונים. הם בסדר, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה. אבל האלבום השלישי, זה שבמקרה שלפתי בדוכן, הוא רמה אחרת. הם צירפו להרכב גיטריסט בשם צ׳רלי פריצ'רד ועשו אלבום שהושפע ממה שעשו מוזיקאים אחרים ב 1972. אני לא מדבר על הפרוג שנעשה בצד השני של השלולית, אלא על השפעות הקאנטרי (מישהו אמר גרייטפול דד?). אבל זה עדיין אלבום רוק (חלק מהקטעים הזכירו לי קצת את מובי גרייפ). בצד הראשון יש כמה בלדות, והצד השני רוקיסטי יותר. הם אפילו כותבים על העטיפה להגביר את הווליום כשמחליפים צד… 

בשורה. תחתונה, לא מדובר במאסטרפיס שכל חובב רוק לא יכול בלעדיו, אלא זה פשוט אחלה אלבום עם שירים נהדרים שנשכח אי שם בצד הדרך. מזל שמישהו עשה סדר בתקליטייה (או שאולי איזה היפי נפטר והילדים נפטרו מתכולת הבית) ואמא חתולה מצאה את עצמה בדוכן קטן ליד בית קפה ב Anti Mall.

לינק להאזנה לכל שירי האלבום