Tuesday, January 5, 2016

Good Cope Bad Cope

אני רוצה לכתוב הפעם על Julian Cope . חזרתי לאחרונה לאלבום הכפול איתו נחשפתי לאיש המוכשר והמעניין הזה. זה היה אי שם באמצע 1991 והאלבום הוא Peggy Suicide.  הייתי אז חייל משוחרר, מה שמכונה בעגה הקיבוצית ״במב״ח״ (בן משק בשנת חופש) שחוסך כסף וחולם על הטיול הגדול בעולם אליו עוד מעט יצא. בזכות ג׳וליאן המסע הזה החל עוד לפני שכף רגלי דרכה בארצות נכר.



זהו אלבום פוסט-פאנק ברובו. ג'וליאן התחיל את דרכו בפאנק וגם נגע בפסיכדליה באלבומים כגון "wilder" של להקתו בסוף שנות השבעים  The teardrop explodes (נראה לי שאפילו שם הלהקה מרמז על משהו, לא?).  הוא אפילו קיבל שם של קורבן LSD שכמעט והתחרפן כליל אי שם בתחילת שנות השמונים. כמו אושיות תרבות אחרות דוגמת סיד בארט, רוקי אריקסון (שלו גם עשה ג'וליאן קאבר מוצלח ב Where the pyramid meets the eye), או סקיפ ספנס.
ניל יאנג שר פעם את השורה האלמותית: It's better to burn out than to fade away (אותה ציטט קורט קוביין במכתב ההתאבדות שלו, אבל מעניין שדוקא ג׳וני הרקוב יבדל״א מוזכר בשיר...).
כפאנקיסט ואנרכיסט צעיר, Cope היה יכול בקלות ״להישרף״ כמו סיד ווישס וקורט קוביין או מצד שני ״פייד אווי״ לתהום השיכחה. אבל נדמה שג׳וליאן שרד את השנים הפרועות והתבגר יפה. הוא כיום אחד האינטלקטואלים החשובים של תרבות הרוק (ושל תרבות בכלל) וכתב כמה ספרים מרתקים. ב 95 הוא כתב את Krautrocksampler על עולם הקראוט-רוק, ב 2007 את  Japrocksampler על תרבות מוסיקת האוונגרד היפנית שהתפתחה אחרי מלחמת העולם השנייה וב 2012 את Copendium בו הוא מנתח את התפתחות מוזיקת הרוק עם דגש על מוסיקה מחתרתית. אגב ג׳וליאן הוא לא בדיוק כתב אקדמי במובן המקובל, הוא מרשה לעצמו סובייקטיביות בלתי מתנצלת והתבטאויות שלוחות רסן.
 
הוא גם הסטוריון, ארכיאולוג ותומך נלהב של תרבות הפאגניזם וה occultism (תורת הנסתר). הוא מומחה מגליטי (תחום חקר אתרי האבנים שנבנו בתקופה הפרהיסטורית) ואף כתב מדריכי ביקור לאתרים דוגמת הסטונהג'. אבל עזבו, כל זה נמצא בוויקיפדיה.

אוקי, עד כאן ההקדמה הארוכה, יש לי הרגשה שחפרתי מספיק. ועכשיו ל Peggy Suicide.
פגי הגיחה לאויר העולם אחרי שני אלבומים אקוסטיים שדי נכשלו מסחרית Skellington ו Droolian ומהווה נקודת מפנה בקריירה של Cope. זהו אלבום בעל מודעות חברתית ופוליטית מפותחת בו ג׳וליאן תוקף את הממסד, אלימות המשטרה, נוגע ביחס לבעלי חיים, זכויות נשים, בזיהום ואקולוגיה ותוקף את הממסד הדתי (במיוחד המונוטאיסטי,  לפאגניזם השיבטי יש לו דוקא יחס אוהד). Cope אמר שהאלבום הזה הוא בעצם מעין מדיטציה על היחסים המורכבים בין בני האדם ואמא אדמה.
הימים היו ימי ממשלתה השמרנית של מרגרט טאצ׳ר והארוע הפוליטי הבולט ביותר המשתקף באלבום קשור למס גולגולת חדש אותו רקחו השמרנים בשם The poll tax. המס הזה עורר זעם רב וב 1990 פרצה באנגליה מחאה חברתית מלווה במהומות ספונטניות ברחבי הממלכה ונסיונות דיכויין בברוטליות ע״י המשטרה. בשיר Soldier Blue למשל, מכניס ג׳וליאן קטעי הקלטה ממהומות המחאה נגד המס וגם סימפל מדברי לני ברוס נגד המשטרה (מאלבום הופעה חיה של לני בברקלי מ 65 שיצא תחת הלייבל ביזאר פלנט של זאפה). אגב השיר היה אמור לצאת כסינגל אבל חברת התקליטים (Island Records) סירבה בטענה שהוא פוליטי מדי. בסופו של דבר שוחרר הסינגל Beautiful love הקליל והידידותי שאף זכה להשמעות רדיופוניות (ה b-side היה East easy rider שמזכיר לי את המרחבים בסרט המסע האופנועי של דניס הופר ופיטר פונדה מ 1969).

האלבום נפתח בשיר Pristeen. במשך שנים חשבתי בטעות שהשיר הזה מדבר על בחורה בוגדנית, אבל מסתבר שמדובר בכלל באמא אדמה.
השיר האהוב עלי באלבום הוא Safesurfer ואתם מוזמנים לעוף עם הרפיטטביות המדיטטיבית שלו (השפעות קראוטיות?) ועל דואט הגיטרות המופלא של Cope עם " Michael Watts "moon-eye (שבהמשך יהפוך לגיטריסט של ה Spiritualized). באותם ימים מגפת האיידס נכחה באויר ביג טיים והשיר מספר על חשיבות השימוש בקונדום…
השיר Not raving but drowning הוא על מקרה אמיתי של בחור שנפל ממעבורת וטבע במימי האינגליש צ׳אנל בזמן שהיה בטריפ של אל אס די. שם השיר מתייחס לפואמה שכתב סטיבי סמית' על אדם טובע שהאנשים על הספינה חושבים שהוא מנופף להם לשלום ולא נחלצים להצילו.
לתקליט צירף ג'וליאן מספר מילות הסבר לכל שיר. אבל  אל תצפו ממנו להסבר לקוני. את השיר You למשל הוא מתאר כמתח בין ההכרה ותת ההכרה כשאת תת ההכרה הוא ממשיל לאיגי פופ מנגן סיד בארט...
באלבום מנגנים חוץ מג׳וליאן עצמו (גיטרה, בס, אורגן מוג ועוד) ומייקל וואטס, גם דונלד סקינר (גיטרות, בס, אורגן), רון פייר בפסנתר, רוסטר קוסבי בתופים וכלי הקשה ואף מייק ג'ויס, מתופף הסמית'ס מתארח בכמה שירים.

לפני כמה ימים יצא לי לראות סרט ג'יימס בונד ישן מ 97 - Tomorrow never dies בכיכובו של פירס ברוסנן. בונד מאז ומתמיד קיבל מה MI-6 ציוד ריגול מתקדם והראה לנו חידושי טכנולוגיה מופלאים. בסרט הנ"ל נדהמתי לגלות שמכוניתו מכילה מכשיר המכונה GPS. GPS (ראשי תיבות של Global Positioning System) הוא מכשיר ניווט המתקשר עם לווין שנמצא בחלל החיצון. ניתן לנווט איתו לכל מקום וגם מאפשר למנהליו ב MI-6 לעקוב אחרי מיקומו בלי צורך לשלוח בלש עם כובע ומקטרת. מדהים. לבונד גם היה טלפון אלחוטי (בגודל הפלאפונים האימתניים של שנות התשעים) שהיה מצוייד במכשיר היודע לסרוק טביעת אצבעות. וזה עוד לא הכל, הטלפון יכל להתניע את המכונית בשלט רחוק ואף להסיע אותה ללא נהג. מעניין שעל בנותי חידושי הטכנולוגיה האלו לא השאירו כל רושם (לעומת זאת, הן התרגשו לגלות שנערת ג'יימס בונד היתה לא אחרת מ טרי האטצר, הידועה גם כסוזן מ"עקרות בית נואשות", שהיא בוגרת התיכון בו הן לומדות. בנות, אם תסיימו את הלימודים בהצלחה אולי תוכלו להיות יום אחד נערת ג'יימס בונד).

מה הקשר לסיפורנו? ממרחק הזמן המחאה הפוליטית של Cope לא נראית נשכנית במיוחד. מישהו ינסה להתווכח איתו שאסור לדאוג לעתידו האקולוגי של כוכבנו? מישהו חושב שלהתעלל בבעלי חיים זה טוב? או תומך במס הפוגע בעיקר בעניים ובעד אלימות ברוטלית של שוטרים? אבל בזמנו האלבום נחשב בועט ופורץ דרך כמעט כמו חידושי הטכנולוגיה של ג'יימס בונד.
בין כתיבת Peggy Suicide ועד לצאתו לחנויות כבר הספיקה המחאה החברתית להפיל את גברת הברזל מהשלטון. אבל גם אם המאבק ב Poll tax כבר היה פחות רלוונטי, עדיין נשארנו עם אלבום מצויין.



No comments:

Post a Comment