אי שם בשנות השמונים, בימי אפנת המתיחות האוויליות שפשתה על מדינתינו הקטנטונת, ארגן יהודה ברקן מתיחה מחוץ לשרותים ציבוריים. כשיצא עובר אורח אקראי מהשירותים, קיבל אותו קהל נרגש במחיאות כפיים ובטקס חגיגי התבשר הבחור שהוא המשתין המיליון.
מי שמשתמש ב Blogger של גוגל כדי לכתוב את הבלוג שלו מקבל גם נתונים סטטיסטיים על הצפייה בהגיגיו. השבוע הצצתי וראיתי שעד כה היו 9,989 כניסות. ייתכן וכשתסיימו לקרוא הפעם, יחכה לכם צוות ווירטואלי הכולל דוגמנית, ידוען וצלם. הדוגמנית תענוד על גופכם אחר כבוד סרט, ותזכו בתואר ״הקורא העשרת אלפים״. ראו הוזהרתם…
כשכתבתי משהו בפעם הראשונה בפייסבוק לפני שנה וחצי וחברים הציעו לי לפתוח בלוג לא חשבתי שמישהו יטרח לקרוא את קשקושי. למי בכלל יש זמן בין כל הררי המידע, תמונות, בדיחות, והגיגים המורעפים עלינו מכל עבר? לפעמים פשוט בא ללכת לאיזו חווה מבודדת בהרים ולהתנתק מכל הרעש. והנה למרות הכל, אני כאן כותב את הפוסט החמישים שלי. חמישים, וואו.
נושא שכמעט ולא הזכרתי עד היום היה מקום העבודה שלי. האמת, משעמם אותי לכתוב על היי-טק. יש אינסוף בלוגים בתחום ולא אייגע אתכם בניתוח טרנדים, זריקת באזז וורדס, או נתונים טכניים.
החברה בה אני עובד הוקמה בשנת אלפיים אחרי שהמייסד, בחור יהודי חכם ובעל חוש הומור מפותח שעבד כמרצה בסטנפורד בתחום האינטלגנציה המלאכותית ראה בטלויזיה סטאר-טרק ואמר שאת ה Com-Badge, אותה סיכה שעונדים על הבגד ושימשה לתקשורת עם סקוטי מבסיס האם בכדור הארץ, אפשר לעשות במציאות.
מוצר הדגל אם כן הוא מכשיר תקשורת לביש (badge) בגודל של מצית גדולה המאפשר התקשרות מהירה בין עובדים ללא צורך בהחזקת טלפון ביד. רוב האינטלגנציה נמצאת על השרתים כך שאפשר פשוט לשאול ״איפה נמצא שמעון חמוטל?״ ולקבל תשובה שהוא כרגיל בשרותים. מכיוון שמי שאימץ את המוצר בצורה הכי חזקה היתה מערכת הבריאות, המכשיר מסונכרן עם מכשירים רפואיים רבים בבתי ההחולים ונותן לאחיות והרופאים התראה במקרה ומשהו לא טוב קורה בחדר 213. גם אם הצוות לא הגיע בזמן לטפל במקרה החרום, לפחות ניתן לפנות את הבר מינן ולקבל את המטופל הבא… בגדול, האחים והאחיות מתים על הבג׳ כי הוא חוסך להם קילומטראז׳ רציני של התרוצציות מיותרות, והרופאים שונאים אותו כי זה הופך אותם קלים להשגה.
אני הצטרפתי כעובד מס׳ שלושים בערך. סטרט-אפ אחרי גיוס שני שבדיוק השיג מנכ״לית שהחליפה את המייסדים בניהול החברה. באופן די מפתיע, למרות שמדובר היה בסטארט-אפ, לא עבדנו כמו משוגעים מסביב לשעון. מסיבות נערכו בבתים פרטיים של ההנהלה הבכירה (כולל הקראת פואמות משעשעות שכתב המייסד), היינו עורכים אחת לחודש Beer bash בו מעבר לעדכוני חברה שוטפים, היו גם מדברים על דברים מחוץ לעולם ההי-טק. לפעמים זה הזכיר לי ערבי תרבות בקיבוץ או פעולה בתנועה. פעם אחת למשל, סמנכ"ל המכירות שהיה חובב סיגרים וגולף, עשה תכנית שלמה על סיגרים, כולל חידון נושא פרסים (סיגרים קובנים) וציטוטים לא ממש פוליטיקלי קורקטיים של חובבי סיגרים ידועים דוגמת מארק טווין ורודיארד קיפלינג.
עם השנים, כשהחברה גדלה, היא התחילה להתמסד ועומם זוהרם של ימי הנעורים השובבים. הפכנו להיות עוד חברה מני רבות, עברנו מקופרטינו לסן-חוזה, רכשנו חברות קטנות, הגדלנו את סל המוצרים, ולפני כשלוש שנים אפילו הנפקנו והפכנו לחברה ציבורית .במקרה ואתם תוהים, לא, לא עשיתי מליונים (ומי שלא מאמין יכול לשאול את הטבח, הנהג, הגנן או המסז׳יסט שלי…).
בכדי להשיב מעט טרנדיות ורוח נעורים, החלו לאחרונה לעשות שיפוץ כולל ועיצוב מחדש. הקוביות הפכו ל open space, הרצפה והקירות נצבעו בצבעים עליזים, שמו פינות ישיבה עם כורסאות מעוצבות, הגדילו את המטבח (שמעתה גם נקרא בפלצנות "Cafe") ואפילו התקינו ברז עם בירה מהחבית (סיירה נבאדה ובלו מון) לרווית העובדים. הבעיה שעם כל החלל הפתוח הזה הרבה פחות נח לעובדים לעשות עבודתם נאמנה (כלומר לקנות באמאזון, לצ'טט בפייסבוק ולראות פורנו). את המעבר ל"משרדי" החדש עשיתי באחד באפריל.
גדלתי בקיבוץ שחצי מחבריו הגיעו ממדינות אנגלוסקסיות (בעיקר דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד). הם הביאו איתם את מסורת האחד באפריל והרבה פעמים עשו יופי של מתיחות. בשבוע שעבר נזכרתי באחת מהן: לפני ליל הסדר הקיבוצי היו תולים על לוח המודעות בחדר האוכל את מפת הישיבה בחג. פעם אחת מישהו חמד לצון ותלה מפת ישיבה בה הושיב את יוסקה מהרפת ואת זיוה מהמכבסה שכבר שנים ברוגז ולא מחליפים מילה באותו שולחן. הוא פיצל משפחות, הפריד מארחים מאורחיהם ועשה סמטוכה שלמה. כמובן שהמהומה היתה גדולה.
באחד באפריל שלחתי אימייל לעובדי החברה שיועד כביכול לעובדי הצוות שלי ובו אני מספר על שינויי ישיבה של הרגע האחרון. במפה ה"מעודכנת" הכנסתי את סמנכ"ל הכספים בין המהנדסים, וכן את משפטן החברה ובנות ממשאבי אנוש לשבת ליד זה שתמיד מספר בדיחות גסות. מיקמתי עובדים שידעתי שהם לא סובלים אחד את השני בשולחנות צמודים והפרדתי מנהלים מצוותיהם. מכיוון שלא מתפקידי לשלוח עדכונים כאלה, מיד שלחתי אימייל התנצלות, אמרתי שזה נועד לעיני הצוות שלי בלבד וביקשתי בכל לשון של בקשה להתעלם מההודעה הקודמת ובעיקר לא להציץ במפה המצורפת... האפקט עשה את שלו ותגובות נזעמות החלו להגיע. בסוף המנהל שאחראי על השיפוץ ביקש ממני לשלוח תגובת הבהרה שמדובר במתיחה. זו לא הפעם הראשונה שאני משתעשע באחד באפריל בעבודה, לכן תמיד מפתיע אותי איך אנשים עדיין קונים את השטויות שלי.
ומכיוון שאני לא יכול לסיים בלי קצת מוזיקה, האמן הראשון שעולה לי לראש כשאני חושב על מתיחות והתחזות הוא "השרוף" שניסה לעבוד על כולם אי שם בשנת אלפיים. אבל לא בא לי להשמיע את חיים צ'ינוביץ ובמקומו אשים להקה וירטואלית שמתחבאת מאחורי דמויות אנימציה פיקטיביות כבר די הרבה שנים. אני מדבר על הגורילות כמובן.
טוב, זמן לסיים, אלך לי לעוד ישיבה משמימה, ואולי בדרך אעצור בקפיטריה לכוס בירה מהחבית, אחרי הכל, גם אם אנחנו לא בדיוק החברה הכי "קולית" בשוק, מגיע לנו לפחות נקודות על המאמץ להיות שוב מגניבים/טרנדיים/היפסטרים.
יאללה ביי.
No comments:
Post a Comment