המפציץ שעף נמוך מדי

הסיפור הפעם הוא על אחת הלהקות הראשונות בסצינה של סן פרנסיסקו בשנות הששים. זו גם

הלהקה הראשונה מסן פרנסיסקו ששחררה להיט שהצליח במצעדים ונכנס לטופ 40.  אבל למרות שהופיעו בתכניות טלויזיה וגם לצד הרולינג סטונס, הבירדז, הביץ בויז והוולווט אנדרגראונד (רשימה חלקית בהחלט) סביר להניח שלא שמעתם עליהם. אני מדבר על Sopwith Camel.

הכל החל כש Terry McNeil פגש בחנות ספרים את Peter Creamer, קלט שהוא כותב שירה והציע לו ליצור יחד. לטרי, שהיה סטודנט לגרפיקה באקדמיה לאמניות בעיר, היה רקע של מוזיקה קלאסית והוא ניגן גיטרה ופסנתר.

פיטר הגיע מוירג׳יניה סיטי שבנואדה והיה בנם של חובבי אמנות (לאמו היתה גלריה ופעם אפילו אירחה בביתם את סלבדור דאלי). אגב, לעיירת הכורים שכוחת האל היה מקום חשוב בההתפתחות הסצינה הפסיכדלית. במועדון ה Red dog saloon הופיעו השרלטנים ונערכו מופעי האורות הפסיכדליים הראשונים.

הצמד גייס את Norman Mayell כמתופף. נורמן שהגיע מהוואי, חי תקופה בשיקגו וניגן עם מייק בלומפילד. הבא בתור היה הבסיסט, בריטי במקור, Martin Beard.

את הרעיון לשם הלהקה הביא פיטר. הוא הוזמן למסיבה בביתו של Chet Helms בה חיפשו שם ללהקה חדשה שצ׳ט הקים. הוא בא עם סופווית׳ הגמל אך נדחה בלעג. בסוף נבחר השם Big brother and the holding company (אנד דה רסט איז היסטורי…). כשפיטר וטרי הקימו את להקתם הוא חזר ל Sopwith Camel, שזה בעצם שמו של מטוס חד מושבי בריטי מימי מלחמת העולם הראשונה. יש לי הרגשה שהמטוס הזה טס נמוך במיוחד משום שבמשך לא מעט שנים החבר׳ה המוכשרים האלה עפו לי מתחת לרדאר.

השיר Hello Hello שיצא ב 67 והפך ללהיט ענק היה ברכה וקללה בו זמנית. מצד אחד הוא העלה אותם למעלה והם הופיע לצד The Who, הרולינג סטונס וה Lovin' Spoonful (שגם הוחתמה באותו לייבל ורבים התייחסו אליהם כאל סוג של להקה-אחות). מצד שני הוא היה מאוד פופי וקליל כך שהיו לא מעט סנובים שלא לקחו אותם ברצינות. הלו הלו הוא שיר חביב למדי, אבל המילים שלו באמת צ׳יזיות להחריד:

Hello hello
I like your smile,
Hello hello
Shall we talk awhile?
Would you like some of my tangerine?
I know I'll never treat you mean.

חוסר המזל החל אחרי סיבוב ההופעות בחוף המזרחי כשהם חזרו לסן פרנסיסקו. הם היו אמורים להופיע בעיר כשהג׳פרסון איירפליין והגרייטפול דד מחממים אותם. באותם ימים, השלטונות לא ממש אהבו את זרם מגודלי השער הצעירים שהחל לצבוא על העיר. בנסיון נואש להפסיק את המסיבה, הוטל בחלק מהשכונות עוצר החל מהשעה עשר בלילה. באותה הופעה הגרייטפול דד לקחו את הזמן ונתנו ג׳אמים ארוכים (מי היה מאמין…), ול Sopwith Camel, לא נשאר זמן להופיע. המשטרה סגרה את הבסטה שתי דקות אחרי שהם עלו לבמה )-:

הם החלו לעבוד על אלבום ביכורים אבל מהר מאוד החלו ריבים פנימיים בנוגע לכיוון המוזיקלי, וב 67 כשהאלבום יצא (סלף טייטלד) כבר לא ממש היתה להקה.

אחרי הפירוק פיטר לא עשה הרבה עם עצמו וחי מדמי אבטלה. טרי נסע לפגוש גורו בהודו וכשחזר התפרנס ממלצרות בהוואי. מרטין המשיך לנגן בלהקות שלא פרצו אל התודעה, וגם נורמן נשאר בעסקי המוסיקה ואפילו ניגן יחד עם נורמן אחר (גרינבאום) ב Spirit in the sky (שיש לו קליפ לא רע לזמנו, אשים בהערות).

לפתע פתאום בורגר קינג רצו להשתמש בשיר הלו הלו לפרסומת. פיטר, שהיה תפרן, קפץ על המציאה. הוא טס להוואי שם פגש את טרי ומהר מאוד הם בזבזו את הכסף. הם החליטו לחזור לעיר ולהקים את הלהקה מחדש. הם החלו לעבוד על אלבום שני ואף גייסו את נגן הג׳ז Jimmy Stringfellow שניגן בקלידים וכלי נשיפה. ב 73 יצא The Miraculous Hump Returns from the Moon, שהוא בעיני פנינה אמיתית. אלבום עם השפעות ג׳אזיות, השירה של פיטר ממש לא רעה (הוא גם מנגן בסקסופון), יש חליל, סיטאר ושאר ירקות. בכמה קטעים האלבום מזכיר לי קצת את טראפיק, ולפעמים את סטילי דן. בעיני חוסר ההצלחה של האלבום הוא פספוס רציני, אבל אפשר להתנחם בעובדה שהוא זכה להערכה גוברת עם השנים. לשיר הפותח, פאזון, יש גם קאבר יפה של ג׳ונתן ווילסון.

כשיצאו לתמוך באלבום בסיבוב הופעות, ארעה תקלה והואן שלהם עלה באש עם כלי הנגינה וכל הציוד. כידוע מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להגמל מזה, כך שזה היה אקורד סיום בהחלט לא מפתיע ללהקה כל כך חסרת מזל...

ב 74 הם התפרקו סופית ובזה נגמר הסיפור. לאחרונה למדתי שמרטין הבסיסט עבד כהנדסאי אלקטרוניקה בסיליקון וואלי ונפטר בנובמבר האחרון.

קבלו מגש טעימות:

פאזון, השיר הפותח את אלבומם השני והאחרון: https://www.youtube.com/watch?v=HQK_r9vA9VM

עוד שיר נפלא מאותו אלבום: https://www.youtube.com/watch?v=1VCHgMJtTPE

והנה משהו קצת שקט עם סיטאר: https://www.youtube.com/watch?v=OX9exOkQAFE