קאפו

בילדותי היה ליום השואה ריטואל קבוע. מלבד לטקס המסורתי עם נר התמיד, ההקראות והצפירה, היו מפגישים אותנו עם כרמלה, ניצולת שואה שזכתה בחייה בזכות מראה ארי - שיער זהוב ועיניים כחולות. אמה צבטה את לחייה כדי שתיראה בריאה וחיונית ולא חיוורת ובשל כך לא נחשדה כיהודייה, הצליחה לתעתע באנשי האס אס ובדרך נס שרדה את המלחמה. למרות גילנו הצעיר, אף אחד לא חסך מאיתנו את תצלומי הזוועה של ערימות הגופות והשלדים המהלכים שהוקרנו בטלויזיה. טראומת הילדות גרמה לי להדחיק ולהתרחק מכל מה שקשור בשואה. במשך שנים הייתי נמנע מצפייה בסרטים או מקריאת ספרים בנושא. רק בשנים האחרונות העזתי לחזור אל הפרק הכל כך קשה הזה בהיסטוריה שלנו.

אני רוצה הפעם לגעת באחד הנושאים היותר טעונים ופחות מוזכרים ביום השואה, הקאפו. לאחר המלחמה, כשהחל חשבון הנפש, עלו לא פעם טענות כלפי התנהגות היהודים באירופה בזמן המלחמה כשהמפורסמת שבהם היא הטענה בדבר ״הליכה כצאן לטבח״, אבל זעם רב גם הופנה כלפי הקאפו. מעט לאחר קום המדינה, כשפצעי השואה פתוחים ושותתי דם והחל המצוד אחר פושעים נאצים, החלו לשפוט גם יהודים ששימשו כקאפו באשמת סיוע לנאצים. העניין הוצנע אולם נערכו בארץ כארבעים משפטים ובמקרה אחד אף נגזר על יהודי ששימש כקאפו עונש מוות, אולם לבסוף עונשו הומתק לשנתיים (הוא מת זמן קצר לאחר שחרורו מהכלא). אני לא יודע כיצד אפשר לשפוט את התנהגות אלו שהיו שם. ברור לי שלא כולם היו צדיקים, אבל באותה ״פלנטה אחרת״ כשהרעב והמוות כל הזמן נוכחים, איך אפשר להכיל סטנדרטים מוסריים רגילים? הקאפו היו משת״פים בכפייה שנקלעו למצב בלתי אפשרי: או לשתף פעולה עם הנאצים כבורג במכונת הזוועה או למות.

אני רוצה להביא את סיפורו של יעקב קוזלצ׳יק ששימש כקאפו בבלוק 11 באושוויץ, הבלוק ששימש כבית הסוהר המחריד  וגם כונה ״בלוק המוות״ של מחנה ההשמדה. זהו סיפורו של סבא של חבר בשם נעם שחי איתנו כאן בסיליקון וואלי וגם סיפורו של אביו של נעם, איציק, שגדל כיתום, לא ידע כמעט כלום על אביו ובגיל מבוגר החל לקלף את חומת השתיקה ולהבין מי היה אבא.

יעקב קוזלצ׳יק גדל בעיירה קרינקי בפולין והיה ילד גדול וחזק. כבר בגיל שבע התפרסם בעיירה כאחד שיכול להרים דלי מלא מים מהבאר בשיניו. בגיל שמונה התייתם ועבר לגור בבית יתומים. בגיל 25 היגר לקובה, שם היתה קהילה יהודית לא קטנה, עבד כסבל בנמל ובהמשך החל בקריירה של איש שרירים בקרקס. משם עבר לארה״ב, הסתבך בעסקי אלכוהול לא חוקיים (זו היתה תקופת היובש) ואפילו ישב בכלא. כשהשתחרר חזר להופיע בקרקס בתפקיד הבריון ונדד ברחבי המדינה. אני חייב להודות שכשאני חושב על יהודי גלותי מפולניה, הדבר האחרון שעולה לי בראש זה גברתן בריון גדל מידות...

ב 1932 קוזלצ׳יק (שעתה מכונה ג׳ייקוב) מגיע לניו יורק ועובד עבור המאפיונר אל קאפונה. בשנת 36, כשמגיע המתאגרף הגרמני המפורסם מקס שמלינג לאמריקה להאבק בג׳ו לואיס, נשכר ג׳ייקוב להיות שומר ראשו. שמלינג, שבעצם מייצג את גרמניה הנאצית, מנצח את לואיס השחור בנוק אאוט וגרמניה לא יודעת את נפשה מרוב אושר (הוכחה ניצחת לעליונות הגזע הארי על הגזע השחור הנחות). ב 38 במסגרת סיבוב הופעות בינלאומי של הקרקס הוא מגיע לפולין, מתחתן, מוליד ילדים ונשאר להשתקע. כשעשה זאת לא יכל לדעת שב 39 יפלשו הנאצים למולדתו. ב 1943 אישתו ושני ילדיו נשלחים אל המשרפות בטרבלינקה. כמה חודשים אחר כך נשלח יעקב ברכבת לאושוויץ. בדרך הוא מצליח לפרוץ את חלון הקרון וכמה יהודים נמלטים אל החופש. מידותיו הגדולות של יעקב לא מאפשרות לו להשתחל באשנב הצר והוא נשאר על הרכבת. על הרציף בכניסה למחנה ההשמדה בזמן הסלקציה, הוא לוכד את תשומת לב אנשי האס אס בשל גודלו. הוא מצליח להוכיח להם שהיה שומרו של שמלינג ובכך מציל את חייו אבל נשלח להיות קאפו בבלוק 11 ומהר מאוד הוא הופך להיות האחראי על הבלוק הידוע לשימצה. ב 43 עדיין לא היו קאפו יהודים (זה החל ב 44) כך שכל הסיטואציה היתה מאוד יוצאת דופן. רוב הקאפו היו פושעים גרמנים שנידונו למאסר עולם עוד לפני המלחמה והיטלר הבטיח להם שאם יהיו קאפו ״טובים״ הם ישוחררו לאחר המלחמה. במסגרת תפקידו בבלוק הוא משמש גם כתליין או שאוחז בנידונים לפני כיתת היורים ולאחר מכן מפנה את הגופות. בתוך מערבולת המוות המטורפת הזו הוא מצליח להציל יהודים רבים תוך כדי סיכון אישי עצום. הוא מספק אוכל לאסירים ומציל נידונים מעונשים שהיו מביאים למותם, כל זאת תחת עינם הפקוחה של הנאצים עם ידיעה שכל טעות הכי קטנה שתעורר את חשדם תעלה לו בחייו.

קוזלצ׳יק שורד את המלחמה ובמחנה העקורים פוגש ניצולת אושוויץ, מתחתן, ונולד בנם איציק. יעקב עולה ארצה, גם בארץ עובד כאיש שרירים בקרקס ומכונה ״שמשון אייזן )הגיבור(״ והמשפחה מצטרפת אליו בהמשך. איציק הקטן נפגש עם אביו בארץ אך לא זוכה לבלות איתו זמן רב. בכתבה בעיתון הארץ מדווח דבר היותו קאפו והוא מתואר כ"התליין מאושוויץ". מספר ניצולים שחייבים לו את חייהם מנסים לטהר את שמו ואכן מודפסת כתבת הבהרה אבל את הנזק כבר אי אפשר לתקן. אשתו עוזבת אותו ומספרת לבנה הקטן שאביו מת. בבת אחת כאילו נגזזות מחלפות ראשו ותש כוחו של שמשון הפולני. בשנת 53, שבור נפשית ובודד, כשהוא בן 51, מת מדום לב בדירת חדר בחולון. אפילו שם על הקבר ומצבה לו עשו לו.

בסרט מצויין שנעשה על הפרשה בערוץ הראשון בבימויו של רוני ניניו, מגולל סיפורו של יעקב קוזאלצ׳יק, סיפור תהליך הגילוי וההתמודדות עם העבר של איציק בנו ועדויות מצמררות של ניצולים אשר חבים לו את חייהם. איציק אף נוסע לפולין, מקבל אישור מיוחד להכנס לבלוק 11 ומבקר בחדר בו שהה אביו באותן שנים ארורות. הוא אפילו מגלה דיוקן דהוי, ככל הנראה של אביו, מצוייר על דלת התא.

על הפרשה גם נכתב ספר בשם "הסוהר מבלוק 11" בידי אמיר השכל. אמיר שהיה טייס חיל-האוויר, תא"ל במילואים וחוקר שואה, התחקה, צעד צעד, אחר סיפור חייו המדהים של יעקב קוזלצ'יק. אמיר השכל הוא גם מי שבסופו של דבר, הקים בבית הקברות קריית-שאול מצבה על קברו של האיש שמעולם לא הכיר.

נפגשתי עם נעם, נכדו של קוזלצ׳יק, כדי לשמוע עדות ממקור ראשון.

בתור ילד, מה ידעת על סבא שלך?

גדלתי ללא סבא וסבתא מצד אבי. סבתא התחתנה בשנית עם איש דתי וקשה שנפטר בגיל צעיר, וגם היא נפטרה מסרטן ולא זכתה לשיבה טובה. שמעתי סיפורים על סבי כפי שסיפר אותם אבי. ידעתי שהוא היה איש חזק שעבד בקרקס ושהוא מת מדום לב תוך כדי הופעה. זה אמנם נשמע קצת כמו פנטזיה, אבל גדלתי להיות נער בן 18 בגובה 1.96 מטר ופיתחתי שרירים, כך שלפחות ביולוגית הסיפור נשמע אמין… רק שנים אחר כך למדתי שאבי בדה את הסיפור על מות סבי מליבו כשהיה קטן, ונאחז בו כאילו היה אמיתי.

ואיך התגלה הסיפור האמיתי?

לסבי היתה חולשה לילדים ובעצם רוב הניצולים שלהם הוא עזר באושוויץ היו ילדים. אחד מהם, איש בשם זאביק לב-רן, שאחרי עלייתו ארצה היה טייס בחיל האויר, החל לחקור את קורותיו של סבי ולאסוף מסמכים. מי שהמשיך בחקירה היה אמיר השכל שאחרי שרותו הצבאי הפך להיות חוקר שואה. אבי לא ידע כלום על הסיפור עד שלפני כעשר שנים התפרסמה כתבה על סבי במוסף של ידיעות אחרונות. אנחנו קראנו מעריב, ומי שבעצם סיפר לו על הכתבה היתה אחותו החורגת. אני זוכר איך אבי היה בעננים באותו יום. זה נחת עליו כרעם ביום בהיר, פתאום, אחרי שנים של אי ידיעה, הוא מגלה מי היה אביו. אגב, אמיר לא הסתפק בחקירת הסיפור, הוא גילה היכן סבי נקבר, ובעזרת תרומות של ניצולים אותם סבי הציל, הוא הקים מצבה והחזיר לסבי את שמו. עד היום המשפחה בקשרי ידידות חזקים עם אמיר.

מה עוד אתה יכול לספר לי על משפחת קוזלצ׳קי?

סבא בעצם היה נשוי שלוש פעמים. בפעם הראשונה הוא התחתן בקובה ויש לו גם ילדים מאשתו הראשונה. יש לי לא מעט קרובי המשפחה שהיגרו מקובה למיאמי וחלקם התפזרו בהמשך למדינות אחרות בארה״ב. הרבה מהצילומים והמסמכים של סבי הגיעו מהצד הזה של המשפחה. לקרינקי סבא הגיע ב 1938 לא ממש מתוך בחירה. הוא הסתבך עם החוק באמריקה ורשויות ההגירה זרקו אותו. בעיירת הולדתו הכיר את אשתו השנייה (שנשלחה עם ילדיו לטרבלינקה) ועד כמה שאני יודע הוא גם היה ממנהיגי הקהילה בעיירה בזמן המלחמה עד שנשלח לאושוויץ.

אבי גדל עם השם קוזלצ׳יק, ובצבא קראו לו ״גוזל״ שזה די משעשע בהתחשב במימדי גופו… הוא החליף את שם משפחתו לשקד רק אחרי שהתחתן.

ככל שעובר הזמן, הולכים ופוחתים האנשים שהיו שם ויכולים לספר. אני עוד הספקתי לגדול לאמא שנולדה ברוסיה בזמן המלחמה ולסבא שלא רק נלחם נגד הנאצים, גם התנדב בשנותיו האחרונות במוזיאון לוחמי הגיטאות ותירגם מפולנית את ספרי יאנוש קורצ'אק. לבנותי כבר לא יהיה ממי לשמוע עדויות. עבורם זה יהיה פרק אפל בהיסטוריה, ותו לא. כולי תקוה שהסיפורים האלו יישארו איתנו ולא יעלמו לתהום השיכחה.