Jokers to the right (הבלוג של איתי): דלתות

יש דלתות מסתובבות, יש כאלה שמנחשות אותנו מעצמן ויש כאלה שהן כל כך קטנות שאין לנו סיכוי לפתוח אותן אם לא ניתן את הביס הנכון מהעוגיה או נלגום משיקוי הקסמים. לדלתות כאלה יכול לקחת שנים להפתח, וגם אז לא בטוח אם מדובר במציאות, חלום או בדיה. הכל תלוי במצב התודעה.

הסיפור הבא מתחיל ב 1967, בינואר קר בשכונה השחורה והדי מוזנחת אליה פוזלים כרישי הנדל"ן של סן פרנסיסקו את עיניהם החמדניות, היא שכונת הפילמור. להקת הדלתות הופיעה במועדון הפילמור בשישי בינואר לצד ה Young Rascals ולצד Sopwith Camel. לאחר ההופעה ניגש אל מאחורי הקלעים גיטריסט צעיר ממוצא לטיני בשם קרלוס, שעבד כשוטף כלים בטיק-טוק דרייב-אין שב 3rd street, החמיא לחברי הלהקה על ההופעה וניסה לעניין את ג'ים מוריסון במוסיקה שלו. בקבוק משקה הועבר מיד ליד, וג'ים, שהיה מיוזע וצמא אחרי ההופעה האנרגטית לגם מלוא הבקבוק. מוריסון לא ידע שהקוקטייל היה מהול בחמרים אותם רקח Owsley Stanley וזאת עוד לאחר שכבר היה מתודלק כהוגן…

חברי הלהקות החלו לעזוב. חלקם לבד, חלקם עם גרופיות שהגיעו מהייאט אשבורי, וחלקם הביתה לנשותיהם. רק ג'ים (שפתאום החל להרגיש שתולעי ענק זוחלות מתחת לעורו), קרלוס, פועלי הבמה והמנקים נשארו. מוריסון נכנס לטריפ מטורף שכמעט והרג אותו. לולא קרלוס היה בסביבה אולי היינו מדברים היום גם על מועדון ה 23.

קרלוס סנטנה השקה את ג'ים מים, הזמין מונית ולקח אותו לדירתו הזעירה, שם שמר עליו מכל משמר לבל יעשה שטויות. זמן רב עבר עד שמוריסון התאושש ולאט לאט החל יוצא מהטריפ. מכיון שללהקה היו מתוכננות הופעות נוספות בעיר, ג'ים נשאר, ובמהלך השבוע הבא ג'ימג'מו השניים וכתבו מספר שירים ביחד. קרלוס סנטנה היה מיודד עם Clifton Skinner שהיה לו אולפן הקלטות ברח' Sutter. יחד עם חלק מחברי הדלתות ונגנים נוספים נכנסו השניים והקליטו את הקטעים שחיברו יחדיו. בעקבות אותו טריפ קטלני הם קראו להרכב המאולתר Down Dirty Shake.

השנים חלפו והמאסטרים שהעלו אבק היו נעלמים לחלוטין לולא יום אחד עשתה בתו של סקינר סדר במרתף לאחר הצפה ומצאה את האוצר הבלום. עקב מאבק על זכויות יוצרים החמרים לא שוחררו מעולם באופן רשמי אך בוטלגים דלפו לאחרונה לרשת..

רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע רגע

בואו נתחיל מהתחלה.

מה אתם יודעים על העיירה Merced? סביר להניח שלא הרבה, וזה ממש בסדר... מדובר בעיירה ענייה ומוכת אבטלה, שהסיבה היחידה לעצור בה היא אם אתם ממש צריכים לעשות פיפי ולא יכולים להתאפק בדרך ליוסמיטי נאשיונל פארק. עד השבוע חשבתי ששום דבר טוב לא יצא מהעיירה הזו. מסתבר שטעיתי.

בסוף השבוע שעבר לקחתי את בתי בת השמונה ושלושת רבעי (בגיל הזה זה חשוב) העירה. יום רק שלנו, אבא ובת. יום קודם חבר מהעבודה עניין אותי באיזה פסטיבל שכונתי ושאל אם אני מכיר חלק מהלהקות. לא הכרתי כלום אבל זה נראה מעניין. כשהגענו כל הסיפור נראה מעט מאכזב: שני בלוקים חסומים לתנועה, דוכנים משני הצדדים, במה בכל צד וזהו. Nothing to write home about. מזל שזה היה מטר מהים והיה יום שמשי ומקסים. הקטנה בנתה ארמון בחול, סליחה, ממלכה, עם כפר לפשוטי העם, גשר מעל המים ואפילו מגרש משחקים. כשחזרנו מהים למתחם הפסטיבל, בדיוק הופיעה להקה שהשאירה אותי שמוט לסת. אולי זה הבירה והחום, אולי זה הנגינה הנהדרת או הקול הנפלא של הסולן, הרגשתי כאילו נכנסתי למנהרה יחד עם דאג וטוני. ניגשתי להודות להם בסוף ההופעה אבל האמת שלא לגמרי קלטתי איך קוראים להם. אני ממש לא יודע למה, אבל אפילו לרשימת הלהקות על תכניית הפסטיבל הם לא נכנסו. רק כשהגעתי הביתה והתחלתי קצת לחפור למדתי ש Down Dirty Shake הגיעו מהעיירה הנידחת. או כפי שהם אמרו פעם בראיון: "אלוהים נתן לנו לימונים, ואנחנו עשינו מהם מוסיקה פסיכדלית". הם שחררו אלבום ב 2011, ממשיכים ליצור בסן פרנסיסקו ומדי פעם משחררים שירים בבנד-קאמפ. יום יבוא ותוכלו להגיד לחברים שלכם שאתם הכרתם אותם קודם. יופי של דבר.
אם כן יש דלתות שיכול לקחת להן שנים להיפתח, וגם אז לא בטוח אם מדובר במציאות, חלום או בדיה. הכל תלוי במצב התודעה.