השטן ודניאל ג'ונסטון

אי שם ב 1990 אחרי הופעה בפסטיבל SXSW שבאוסטין, טקסס, הוטס דניאל ג׳ונסטון חזרה לבית הוריו בווסט וירג׳יניה במטוס דו מושבי ע"י אביו, טייס לשעבר בצבא האמריקאי. באמצע הדרך נתקף דניאל בהתקף פסיכוטי, והחל להאמין שהוא בעצם Casper the Friendly Ghost (דמות קומיקס ידועה משנות ה 30) ואביו הוא השטן. הוא כיבה את המנוע, הוציא את המפתח מהסוויץ' וזרק דרך החלון. תנסו רגע לדמיין את זה. אבא ובן לבד בשמים, מנוע כבוי, שקט מוחלט, כשלמטה אין שום שטח נחיתה, רק יערות מפה ועד האופק. למזלם האב שמר על קור רוח והצליח בדרך נס להנחית את המטוס בשלום. אמנם המטוס נהרס כליל אבל השניים יצאו עם שריטות קלות בלבד. על שריטות גופניות אני מדבר. למחרת אושפז דניאל בכפייה במוסד פסיכיאטרי. זו לא היתה הפעם הראשונה וגם לא תהיה הפעם האחרונה בה יאושפז. סיפור עצוב.

27 שנה קדימה, דניאל ג'ונסטון יוצא לסיבוב הופעות פרידה לפני שהוא פורש לתמיד. צריך לקחת הודעות פרישה כאלו בעירבון מוגבל, במיוחד כשמדובר בברנש שהוא בסך הכל בן 56. בהרבה מקרים אחרי כמה שנים הצמא לסם הקרוי אהבת הקהל גובר על חוסר הנוחות של הטלטלה בדרכים, אבל יש לי הרגשה שכאן מדובר במקרה יוצא דופן.

בכל עיר אליה יגיע יתארחו אצלו אמנים מקומיים הרוצים לחלוק לו כבוד. למשל Wilco יהיו איתו בשיקגו, Built to Spill בפורטלנד ,Cass McCombs וחברים מ Heron Oblivion אצלנו בפריסקו.

אם כן, מיהו אותו דניאל ג'ונסטון שקיבל את הכבוד להופיע בבניין האופרה, ועוד מגיע חמוש בלא מעט מוזיקאים אורחים שמעידים על היותו מקור השראה עבורם?

ג'ונסטון הוא יליד סקרמנטו שעבר עם משפחתו בגיל צעיר לווסט וירג'יניה ומשם המשיך לטקסס. כנער צעיר הוא כתב שירים אותם הקליט על טייפ קסטות סניו פשוט, כזה עם כפתור הרקורד הכתום ליד כפתור הפליי. הוא ניגן על אורגן ביתי קטן וזול, כמו אלו שהיו קונים לילדים לבר מצוה אם לא סבלו במיוחד את ההורים. מי שמקשיב להקלטות הראשונות, יכול בטעות לחשוב שהשמיעו לו את בנם המעצבן של השכנים. אולי הוא באמת היה כזה. אח הצעיר לחמישה אחים ואחיות שלא ממש השתלב חברתית, תמיד הרגיש אאוטסידר והצליח לתעל את הכאב והתסכולים לשירים באמצעים הדלים שעמדו לרשותו. בעיני דניאל הוא מעין הולדן קולפילד, קצת דחוי, חי לו בעולם משל עצמו ומתקשר איתנו בצורה מאוד נאיבית, כנה וללא פילטרים.

אלבומו הראשון, או יותר נכון הקסטה הראשונה שלו, שנקראת בפשטות Songs of Pain מכילה מוזיקה שמוגשת לנו כמו בשר נא, מדמם ונטול תבלינים. בין השירים הוא אפילו שילב הקלטות של אמא שלו צועקת עליו. אלו שירים של נער חרמן שנקרע בין המשיכה המינית שלו לחינוך המאוד דתי ושמרני בו גדל. קחו למשל את השיר Joy without pleasure שמסתיים אחרי הפזמון  Joy without pleasure, ain't no fun, ain’t no fun at all בהודעה שהשיר הוא על " Premarital Sex". חוש הומור יש לבחור.

בנוסף לכתיבת שירים, ג'ונסטון גם היה מאייר מוכשר. כבר בגיל שמונה הפך את החתול המשפחתי באיוריו לגיבור-על. הוא נמשך לקומיקס, אהב דמויות כגון גודזילה וקינג קונג ואף חלם להוציא חוברת קומיקס משל עצמו (חלום שיתגשם בסופו של דבר, אבל עד שזה יקרה, מים רבים יזרמו בנהר המיזורי). את הקסטות אותן הקליט בביתו היה משכפל בטייפ כפול, מאייר את העטיפה ומחלק לחברים. דניאל עבד בסניף מקדונלד המקומי. עובד לא מוכשר במיוחד שטיגון ההמבורגרים היה גדול עליו והוא העדיף להתמקד בנקוי שולחנות. כשעבד בדלפק הוא מצא דרך מקורית לשווק את הקסטות שלו, הוא היה מכניס קסטה תוצרת בית לשקית האוכל והקונים התמימים היו מגלים הפתעה ליד הצ'יפס. סוג של happy meal למבוגרים.

לאט לאט מעגל המאזינים התרחב והיו אף כאלה שידעו לזהות את אותו ניצוץ חמקמק, שהוא מנת חלקם של הגאונים והמשוגעים. אחת הקסטות הגיע במקרה לידיו של קורט קוביין. קורט התלהב, והחל מגיע להופעות כשהוא לובש חולצה עליה הדפס של עטיפת אחת הקסטות של דניאל -  ?Hi, How Are You עם האיור של ג׳רמיה הצפרדע המשונה.

מובן מאליו שהחשיפה הזו הגבירה את ההתעניינות במוזיקאי האלמוני. באוסטין הוא פגש להקה מקומית פופולרית בשם Glass Eye ששמעו את הקסטות שלו והציעו לו לחמם אותם. הופעתו הראשונה היתה במועדון The Beach בדאון טאון. כל המי ומי בתעשיית המוזיקה באוסטין היו שם. הוא עשה בסך הכל שלושה שירים ונראה היה שהוא על סף התמוטטות עצבים. צוות של MTV היה במקום וצילם את ההופעה. כשהגיעו לחדר העריכה הם הבינו שיש להם משהו מיוחד ביד והבחור הצעיר קיבל חשיפה בינלאומית.

ג׳ונסטון סובל כל חייו ממאניה דיפרסיה ומסכיזופרניה. הוא לא יכול לרשום פטנט על הקטע הזה. סיד בארט, רוקי אריקסון או אלכסנדר ״סקיפ״ ספנס היו שם קודם. כמוהם, כמות האסיד שהוא צרך לא ממש תרמה ליציבותו הנפשית, אבל הסבל האישי והשריטה הנפשית תורגמו ליצירה אמנותית נוגעת ללב.

היתה לו אובססיה עם השטן. הוא פחד ממנו, כתב עליו שירים, ועושה רושם שנוכחותו של השטן לא נותנת לדניאל מנוח לרגע. סרט דוקומנטרי מעולה ועטור פרסים  שנעשה על חייו (ע״י מעריץ שליווה אותו באדיקות עוד מתחילת שנות השמונים) אף נקרא The Devil and Daniel Johnston ואני ממליץ בחום לפנות לעצמכם ערב ולצפות בו. השטן הוא לא האובססיה היחידה של דניאל. בימי נעוריו הוא היה מאוהב בצעירה יפה וחביבה בשם לורי. הוא כתב לה ועליה עשרות שירים וחג סביבה באובססיביות. בשביל  לורי הנער המוזר היה לא יותר מזבוב טורדני. היה לה חבר, נאה ומוצלח כמוה, ודניאל נותר שבור לב ובודד אבל עם זמן פנוי לכתוב שירים. הסבל שלו, הרווח שלנו.

עם השנים ההצלחה החלה להאיר לו פנים. הוא הוחתם באטלנטיק, הופיע ברחבי היבשת וגלריות ברחבי העולם הציגו את איוריו. אגב, בזמן אחד האשפוזים בבי״ח פסיכיאטרי בתחילת שנות התשעים, חברות תקליטים התחרו ביניהן על הזכות להחתימו. הוא כמעט חתם עם אלקטרה רקורדס הענקית, חוזה שמן עם חופש פעולה אמנותי והתחשבות רבה במצבו הנפשי הרעוע, אבל ברגע החתימה קרע את החוזה כי שמע שגם להקת מטאליקה חתומה אצלם, ולכל ידוע כי להקת מטאליקה היא השטן בכבודו ובעצמו... הוא הושפע מאוד מהביטלס וגם היה בטוח שהוא הולך להצליח לפחות כמוהם. חבריו לא ניסו להנמיך לו את הציפיות, היה משהו מדבק ומעורר השראה בהתלהבות הילדותית שלו שהיה חבל לקלקל.

היו לג׳ונסטון לא מעט שיתופי פעולה. הוא ניגן יחד עם ה butthole surfers ולאחר אחת ההופעות, כשהוא בהתקף פסיכוטי, פיטר את מנהלו האישי. פול לירי מגלשני חור התחת אף הפיק לו את אלבומו Fun. דניאל גם עבד עם Jad Fair מ Half Japanese ושיתף פעולה עם חלק מחברי  Sonic Youth. בזמן ששהה עם הלהקה בניו יורק הוא החליט לנטוש הכל והחל לשוטט לבדו ברחובות, מחלק את הדולרים האחרונים שבאמתחתו להומלסים. עקב מצבו הנפשי המעורער חברי הלהקה הזעיקו אנשים נוספים ועשה רושם שחצי מהעיר התגייסה לחפש במשך כל הלילה אחר הבן האובד. זו לא היתה התקרית היחידה שלו בניו יורק. הוא נתפס בזמן כתיבת גרפיטי על גבי פסל החרות, כותב סיסמאות בגנות השטן. דניאל נקנס ונאלץ למחוק את הגרפיטי ורק במזל ניצל ממעצר.

אנקדוטה קטנה: הוא בילה באוסטין חלק חשוב מהתקופה היצירתית של חייו ולרבים מתושבי העיר יש הערכה רבה אליו. כאות הוקרה עשו לכבודו ציור קיר שבו מופיעה עטיפת אלבומו ? Hi, how are you  על קיר חנות תקליטים. כשהחנות נסגרה ובמקומה נפתחה מסעדה מקסיקנית, הבעלים, שרצה למחוק את ה mural נתקל בהתנגדות התושבים. לבסוף הציור הושאר וכיום יש במקום מסעדה תאילנדית בשם ? Thai, how are you…

אני הכרתי אותו בזכות אלבום מעניין שיצא ב 2004 בשם

The Late Great Daniel Johnston: Discovered Covered.

זה אלבום כפול שמכיל בתקליט הראשון קאברים לשיריו ע״י אמנים דוגמת טום וויטס, הפליימינג ליפס, מרקיורי רב, Sparklehorse, Eels, Beck ועוד, ובתקליט השני את אותם השירים בביצועו של ג׳ונסטון. אולי זו הנאיביות הילדותית, אולי זה הכאב הכל כך חשוף, אני לא יודע, אבל יש משהו מאוד נוגע ללב בשירים שלו וזה ישר תפס אותי.

בתקופה האחרונה מצבו לא משהו. מחלת הנפש רק הולכת ומחמירה וגם מצבו הבריאותי מתדרדר. הוא שמן, סובל מסכרת ומחלות נוספות ובכלל נראה מוזנח למדי. אתם יכולים לצפות בו למשל במופע אינטימי שנערך לא כל כך מזמן באולפני תחנת הרדיו NPR. ייתכן ובאמת זו ההזדמנות האחרונה לראות בהופעה חיה את האמן המיוסר והמיוחד הזה, או אם להשתמש במילותיו שלו, אמן שהוא Sorry Entertainer.

I Live My Broken Dreams

When I was out in San Marcos a year ago today
They probably would've put me in a home
But I threw all my belongings into a garbage bag
And out into the worldness I did roam
My hopes lay shattered like a mirror on the floor
I see myself and I look really scattered
But I lived my broken dreams
The wildest summer that I ever knew
I had a flat tire down memory lane
But I came back after 5 months and a half
And now I'm just trying to explain

And now I’m here
And here I stand
With a sweet angel holding my hand
I lived my broken dreams…