סיפורה של להקה שאין לה אלוהים
היו לא מעט עופות מוזרים בשנות השישים. זה לא שאין גם היום, אבל היה איזה רגע בהיסטוריה שבו צעירים הבינו שכבר לא צריך את אבא או אמא שיגידו מה מותר ומה אסור והרשו לעצמם לשבור את הכלים. אני רוצה לכתוב הפעם על אחת הלהקות היותר מחורפנות ומגניבות שפעלו באותה תקופה, להקה עם שם שאין חצוף ויומרני ממנו - The Godz.
ההתחלה היתה די מקרית. שלושה חברים יצאו לדרך: Larry Kessle, Paul Thornton ו Jim McCarthy. השלושה עבדו בסניף של חנות התקליטים Sam goody (אלו ממכם שזוכרים את רשת החנויות משנות התשעים או תחילת שנות האלפיים, לפני שנקנו ע"י בסט-ביי ובעצם פשטו את הרגל, ודאי יופתעו לדעת שלפני שהרשת הפכה למקדונלדס של חנויות התקליטים, היה לה הייפ והיא די נחשבה, במיוחד באזור ניו יורק, שם הוקמה). היה לחבר'ה מעט נסיון מוזיקלי: לארי הוציא את הסינגל Wonderful days (תחת השם מיילס סטנדיס), וג'ים ופול היו חברים בלהקת הקאברים Dick Watson Five ואף הוציאו אלבום בו עשו גרסאות רוק למופע ברודווי המבוסס על סיפורי שרלוק הולמס כשהם מנסים לאמץ מבטא בריטי (אגב זה אלבום נדיר מאוד וקשה להשגה, מחירו בהתאם). מתישהו ב 65, אחרי שהשניים נכחו בקונצרט של ה Fugs שהשאיר אותם שמוטי לסת, שאלו אחד את השני מה הטעם לבצע שירים של אחרים? אם כבר לעשות משהו, מדוע שלא יבטאו את מה שהם עצמם מרגישים??? בו ביום עזבו את הלהקה.
יום אחד מגיע לחנות התקליטים ברח' 49 שבמנהטן ברנרד סטילמן, הבעלים של הלייבל האקספרימנטלי ESP , ניגש לאחד העובדים שסידר תקליטים במרתף ושואל אותו אם הוא מעוניין או מכיר מישהו שיוכל לעבוד כסוכן מכירות בחברה (אגב ESP, לייבל ייחודי ביותר שהפיק אלבומי פרי-ג'ז ופסיכדליה לאמנים דוגמת Pharoah Sanders או ה Fugs אותם הזכרתי קודם ,נקרא ע"ש שפת האספרנטו שתוכננה להיות השפה האוניברסלית). לארי קפץ על המציאה והחל לעבוד ב ESP.
באותה תקופה לג'ים היו בעיות רומנטיות, החברה שלו החליטה שנשבר לה והעיפה אותו מהדירה אותה חלקו. ג'ים התנחל זמנית בדירתו של לארי. יום אחד פול בא לבקר. השלושה התיישבו בסלון ועישנו ג'ויינט. מסביבם היו מונחים בערבוביה כל מיני כלי הקשה. ג'ים שבור הלב, בהתקף זעם הרים איזה טמבורין שהיה על הרצפה והחל מתופף בעצבנות. השניים הנוספים הרימו כלים והשלושה החלו בחגיגת קקופוניה, מכים בכלים כמוכי טירוף ומוציאים את כל התסכולים החוצה. כשקצת נרגעו בא לארי עם רעיון די הזוי: מדוע שלא יעשו אודישן כ"להקה" שזה עתה הוקמה עבור ESP? ברנרד סטולמן בטח יאהב את זה... באותו הרגע הוקמה The Godz.
לארי התיידד עם הארט דיירקטור בלייבל, Jay Dillon, והציע לו להצטרף ללהקה. למרות ההתלהבות הראשונית באותו ערב פרוע, הסיכויים לחוזה נראו קלושים למדי. ג'ים ופול עשו אודישן ל ESP כזמרי פולק (כל אחד בנפרד) אך נדחו. לארי הבין שאם סטולמן יקבל את הלהקה, הוא יאבד שני עובדים מוכשרים. בסופו של דבר הוא הצליח לשכנע את הבוס שלו לתת להם צ'אנס. "אם נשמע אפילו קצת כמו כל האחרים, אין סיכוי שברנרד ייקח אותנו, אנחנו חייבים להיות ממש שונים" אמר לארי. הוא כנראה ידע על מה הוא מדבר. כשסטולמן שמע אותם הוא צחק בהיסטריה ושאג בהתלהבות "You guys are unbelievable".
ההקלטות הראשונות נערכו בספטמבר 66. סטולמן רצה שיוציאו תקליטון 45, אבל ללהקה כבר היו איזה שמונה או תשעה שלדי שירים והם החליטו להתעלם מתכניתיו ולהקליט ברצף את כל מה שהיה להם. אפילו טכנאי ההקלטה התלהב והצטרף לעיתים בנגינה. השסן שהיה אמור לקחת שעתיים ולהפיק שני שירים הפך לשש שעות פלוס שבעה שירים אקסטרה. אופס. כשסטולמן שמע על כך הוא השתולל מכעס, עד ששמע את ההקלטות והסכים להוציא את האלבום במלואו. Contact High נולד.
כמה מילים על העטיפה: ג'יי, הארט דיירקטור, רצה צילום שיציג את חברי הלהקה באופן מסתורי ואפל. ג'ים לעומתו רצה שיפגינו קלילות ואהבת חיים. הוחלט לעשות תחרות עיצוב ולתת לסטולמן לשפוט. ממש כמו אותו רבי בבדיחה, שהיה אמור להכריע בסכסוך בין שני תושבי העיירה, גם סטולמן החליט שזה צודק וגם זה צודק. על העטיפה הוצגו שמונת חברי הלהקה. ארבעה רציניים וחמורי סבר ולצידם ארבעה חברים מחייכים...
כששמעתי את האלבום בפעם הראשונה הייתי בשוק. ווט דה פאק??? הם מייללים כמו חתולים, נובחים כמו כלבים, התיפוף נשמע פרימיטיבי ורנדומלי ועל כל זה תוסיפו כל מיני מילמולים מוזרים. כאילו הגעתי בטעות לחזרה ראשונה של הילדים בגן עם הכלים שאספו מהארגז, הרבה לפני שהגננת הזמינה את ההורים לבוא ולשמוע. גם הטקסטים לעיתים חסרי פשר. למשל בשיר Eleven, זו המילה היחידה שנאמרת לאורך כל השיר. אבל עם כל הבלגן הדאדאיסטי הזה, איך זה שמרוח לי חיוך אווילי על הפנים ומסרב לרדת? האלבום כל כך מופרך מוזיקלית שאפילו נכנס לתוכו שיר של האנק וויליאמס, לא בדיוק דמות שמתקשרת עם אוונגרד ודאדא. ג'ים עצמו כתב על הלהקה: "four New York freaks who can't play their instrument". בסוף השיר I want a word with you (היחיד מההקלטות שבסופו של דבר לא נכנס לאלבום) אפשר לשמוע את אחד מחברי הלהקה ממלמל "we should practice more". יש מצב שהוא צדק.
עצם העובדה שהלהקה הוציאה אלבום, ולא חשוב כמה עלובות היו המכירות, נתנה להם הזדמנות להופיע במועדונים ברחבי העיר ומחוצה לה. ברוב המקרים בעלי מועדונים לא טרחו כלל להקשיב לאלבום והסכימו לארח אותם רק על סמך העובדה שבכלל קיים אלבום, כלומר מישהו טרח להשקיע בהם. ההופעות היו פרועות ומטורפות כמו התקליט והאנרכיה שלטה. לא פלא שכאשר הם הוזמנו לנגן לפני תחרות מלכת היופי של הגריניץ ווילאג', המארגנים ניסו להוריד אותם מהבמה אבל החבורה סירבה לרדת והמשיכה לנגן. היו מקרים בהם הזמינו משטרה.
לפני הקלטת האלבום השני החבורה החליטה שהם צריכים לשפר את הסאונד. לארי חשב שאין שום סיבה שהם לא יצליחו לפחות כמו הביטלס (אמנם הביטלס פופולריים יותר מישו, אבל למה שהאלים לא יתנו פייט הגון?). הם אפילו הצטיידו בכלי נגינה ראויים יותר. ג׳יי קנה קלידים חשמליים, פול קנה מערכת תופים, לארי קיבל את הבס של ג׳ים, וג׳ים קנה גיטרה חשמלית. Godz 2 הוקלט. Whiffenpoof song הקליט יצא כסינגל (השיר לא נכנס ל LP), ובצידו השני רמיקס ל Travelin’ salesman, בו הוספו קולות היסטריים של הקהל מהקטע Got to live if you want it של הרולינג סטונס, מנוגנים ברוורס. אם באלבום הראשון עשה רושם שהעיקר הוא הקונספט, באלבום השני ניכר שהחבר'ה לקחו את האספקט המוזיקלי בצורה הרבה יותר רצינית.
הלהקה קיבלה את חסותם של הצמד מייקל סולדן וג׳ודי פארקר, בעליו של המגזין המיתולוגי Eye magazine (ג'ים החל לעבוד במגזין והתיידד עם הזוג). הם צילמו את צילום העטיפה (ללא קבלת קרדיט) ואף הפיקו את מופע האורות שליווה את ההופעות החיות שבאו בעקבות השקת האלבום. סולדן, צלם נחשב שצילם כוכבי רוק בריטים רבים, ניסה להוציא ממצולמיו הבעות פנים פראיות/מוזרות/נדהמות. כדי להשיג את האפקט הרצוי בצורה אותנטית, הוא השמיע למוזיקאים את החומרים של ה Godz :-). לרוע המזל, סולדן ופארקר יצאו לשיט מלונג איילנד ועקבותיהם נעלמו. הטרגדיה השפיעה קשות על חברי הלהקה. ג'יי כנראה לקח את זה הכי קשה והוא החליט לפרוש. אבל כנראה שמותם של השניים לא היתה הסיבה היחידה. הוא מאס בשטותניקיות של שאר חברי ההרכב ודחף לכיוון יותר אינטלקטואלי. הוא רצה למשל שהם ילכו לבתי ספר וילמדו ילדים איך לעשות מוזיקה.
השלושה האחרים המשיכו בלעדיו והקליטו את The third testament, מזמינים להקלטות חברים מזדמנים ומחליפים בינם לבין עצמם כלים כך שכל נגן נאלץ להתמודד עם כלי אותו הוא פחות מכיר (קונספט אותו שאבו מהחבורה הטקסנית The Red Crayola). אמנם מדובר באלבום לא רע אבל היתה תחושה שזה כבר לא זה. לארי חזר לעבוד במכירות ב ESP ואף הקים להקת רוק יותר קונווציונלית בשם Seventh Street. גם פול ניגן בהרכבים אחרים. ב 71 עשה לסטר בנגז כתבה נרחבת על הלהקה במגזין Creem . בנסיון לרכב על המומנטום של גל ההתעניינות המחודש ניסה סטולמן לשכנע את לארי לרתום את החברים להקלטת אלבום נוסף. החברים לא ממש התלהבו והתוצאה היתה האלבום Godzundheit שהוא בעצם שירים שכתב לארי עם להקתו פלוס שירים שכתב פול עם להקתו. לא בדיוק הדבר האמיתי. גם לג'ים ניתנה הזדמנות להקליט אלבום ב ESP. הוא גייס חברים מה Left Banke והקליט בחופזה את האלבום Alien. קצת אחר כך פול גייס חברים והקליט אלבום במסווה של ה Godz בשם Pass on this side (יש הטוענים שאפילו פול ולינדה מקרטני תרמו למאמץ). אלבום די נשכח, נראה שהרוב העדיף לעבור לצד השני.
כאן בערך נגמר סיפורנו. ESP פשטו רגל בשנות השבעים וסטולמן חילק את המאסטרים לחברי הלהקה. בתחילת שנות ה 90 כשתקליטים רבים הועברו לפורמט הקומפקט דיסק, צצו באירופה ריאישיוז באיכות גרועה. החבורה, שלא קיבלה גרוש מ ESP מהמכירות, ניסתה להתאחד שוב ולהופיע, אבל דברים לא עלו יפה והחברים לא ממש מדברים אחד עם השני. בשנות התשעים גם נעשה לגודז אלבום מחווה בשם Godz is not a put-on בו משתתפים אמנים דוגמת Stereolab ו Royal Trux.
לאן התפזרו האלים? ג'ים נשאר בניו יורק והפך לצלם מצליח. לארי נעשה נהג מונית, גר בבולטימור ומפעיל דוכן תקליטים בשוק פישפשים מקומי. מאתר הפייסבוק של פול אני מסיק שהוא עדיין חי בניו יורק ומופיע לעיתים עם גלגול נוכחי ששומר על השם Godz. ג'יי שעזב אחרי Godz 2 לא השאיר עקבות.
אז נכון שלמרות הערכה מחודשת בשנים האחרונות, עדיין לא הרבה אנשים מכירים את החבורה המחורפנת והמיוחדת הזו, וחבל. אבל פופולרים או לא, בכל פעם שאני מקשיב להם, עדיין עולה על פני אותו חיוך אוילי שעלה כששמעתי אותם לראשונה.
נ.ב. אל תתבלבלו בינם לבין להקת אופנוענים אנרכיסטית בעלת אותו שם מאוהיו שעשתה heavy metal בסוף שנות השבעים.
No comments:
Post a Comment