Long Black Veil

הפוסט הפעם הוא על שיר אחד. נתקלתי בשיר הזה ביומיים האחרונים שלוש פעמים, והגעתי למסקנה שאולי לא יד המקרה היתה בעניין והשיר הזה קורא לי להתייחס אליו. פעם שלישית גלידה. הייתי רוצה שיהיה מדובר באיזה שיר נידח שהוקלט לפני שנים רבות בבית מלון מעופש על טייפ מונו (כזה עם כפתור הרקורד האדום הקטן שצמוד לכפתור הפליי) והתגלה ע״י מנקה שטרחה לנקות את המגירות ומצאה את הקסטה מאחורי התנ״ך של גדעון, דחפה אותו לתיק שלה ומשם ההקלטה התגלגלה לביתו של מפיק מוזיקלי (היא היתה מנקה את ביתו פעם בשבוע). המפיק התלהב וההקלטה ראתה אור בהוצאה מוגבלת ונקנתה בידי כמה אספנים כפייתיים... 

אבל לא, מדובר בשיר שהוקלט באולפן בצורה סטנדרטית, הפך ללהיט ישר מההתחלה, זכה לאינספור ביצועים וסיכוי סביר שלא רק אתם, אלא גם ההורים שיושבים לידכם באסיפת הכיתה מכירים אותו.

השיר Long Black Veil נכתב ב 1959 ע״י Danny Dill ו  Marijohn Wilkin  ובוצע ע״י זמר קאנטרי שכוכבו זהר באותן שנים  Lefty Frizzell. הסינגל הגיע למקום השישי במצעד והיה בעצם הלהיט המשמעותי הראשון של לפטי. מאוחר יותר התהילה תגבה ממנו מחיר יקר והוא ימות אחרי התדרדרות לאלכוהוליזם כשהוא בן 47 בלבד.

השיר מספר על נידון למוות המואשם ברצח על לא עוול בכפו בשל טעות בזיהוי כי היה דומה שתי טיפות מים לרוצח. השופט נותן לו הזדמנות לצאת נקי אם רק ייתן אליבי, אבל האיש מעדיף לשתוק ולוקח איתו את האליבי לקבר. הסיבה לשתיקה היא העובדה שבליל הרצח בילה גיבורנו את הלילה עם אשתו של חברו הטוב ביותר והוא העדיף למות מאשר לחשוף את סודו. המאהבת מגיעה באופן קבוע לבקר את הקבר בחשכת הליל כשהיא מסתירה את פניה בהינומה שחורה ואף אחד לא יודע את סודה (מלבד המאהב שנמצא שישה פיט מתחת האדמה).

כש Danny Dill ו  Marijohn Wilkin כתבו את השיר הם לקחו השראה בין היתר מכתבה בעיתון על רצח בלתי פתור של כומר ועל אישה שהיתה באה לבקר תכופות את קברו כשהיא מכסה את ראשה בהינומה.

הפעם הראשונה בה נתקלתי בשיר השבוע היתה כשנסענו לעשות סקי באזור לייק טאהו. כשעברנו בעיירות של פאתי סקרמנטו נזכרתי שממש לא רחוק מכאן, בעיירה פולסום, יש בית כלא בן יותר ממאה שנה בו כלואים עבריינים כבדים, חלקם רוצחים ואנסים. זה גם החזיר אותי לביקור של ג׳וני קאש בבית הכלא ב 1968, וההופעה מול האסירים ששוחררה כאלבום. קאש רצה במשך הרבה זמן להופיע שם ואף אחד משיריו הידועים ביותר נקרא Folsom Prison Blues (שיר שקיבל השראה מהסרט Inside the walls of Folsom prison). ג׳וני קאש עשה בהופעה הרבה שירים הקשורים לעולם הכלא ולחיי האסירים, לכן הבחירה בשיר קאנטרי על נידון למוות שלוקח עימו את סודו לקבר נראתה כבחירה טבעית. האלבום הזה היווה בעצם את חזרתו של קאש לאור הזרקורים אחרי תקופה של התמכרות לאלכוהול וסמים. בעקבות ההצלחה של האלבום הוציא קאש עוד תקליטי הופעה בבתי כלא (כולל אלבום שהוקלט בבית סוהר בשוודיה). האלבומים האלו עזרו להשריש את תדמית ה Outlaw שדבקה בו וצירפה אותו ל״מועדון״ המיוחד הזה (לצד אמני קאנטרי ידועים כגון ווילי נלסון, כריס כריסטופרסון וווילון ג׳נקינס).

Cash performing at Folsom Prison, CA

הפעם השנייה השבוע היתה כשחזרתי לאלבום לא שיגרתי שהוא בעצם סוג של בוטלג ונקרא The Pizza Tapes.

ערב אחד בתחילת פברואר 93 ג׳מג׳מו דיויד גריסמן וטוני רייס בסטודיו הביתי של גריסמן. כמו זוגות רבים, הם רצו להוסיף קצת פלפל ולגוון והזמינו את ג׳רי גרסייה לשלישייה. לגריסמן וגרסיה היתה מערכת יחסים ארוכה עוד מימי ההקלטות של American Beauty ב 1970 בהן השתתף גריסמן כנגן אורח עם המנדולינה (אפשר למשל לשמוע את המנדולינה הנהדרת שלו בשיר Ripple). המפגש באותו ערב חורפי היה לא יותר מסשן ביתי משוחרר של חבר׳ה שמנגנים יחד בלוגראס ופולק בשביל הכיף ובמקרה הטייפ מקליט. לא משהו שתוכנן לצאת החוצה. מה שקרה אחר כך זה שהעותק שהיה אצל ג׳רי נגנב ע״י שליח פיצה שהגיע לביתו ועותקים החלו להסתובב בקרב הדד-הדז וכונו ״הקלטות הפיצה״ בשל מקורן המפוקפק. בסופו של דבר ההקלטה יצאה בצורה רשמית בשנת 2000. יש משהו מאוד כייפי בשמיעת ג׳ם שסן משוחרר שכזה בשעת לילה מאוחרת עם כל הטעויות והדיבורים שבין השירים. תחושה כאילו אנחנו ממש איתם שם יושבים על ספה דהוייה עם כוס תה ביד. דואט הגיטרות בין גרסיה לרייס באילתור החופשי ל Summertime הוא פשוט שומט לסתות. השיר שלשמו התכנסנו כאן הערב, Long Black Veil מקבל כאן ביצוע איטי ורגוע עם דומיננטיות של הבנדולינה של גריסמן.

הפעם השלישית בה שמעתי את השיר השבוע היתה כשנכנסתי לסאונדקלאוד והחלטתי לשמוע תוכנית ספיישל שעשה גיל מטוס לציון חמישים שנה להוצאת אלבום הבכורה של The Band. התכנית נפתחה בביצוע יפה של השיר הנ״ל  ע״י רובי רוברטסון וחבורתו. שנים שלא שמעתי את האלבום הזה וממש לא זכרתי שהוא הכיל קאבר לשיר המדובר.

האלבום נכתב בתקופה מאוד יצירתית של הלהקה. הם שהו ב ״בית הורוד״ בוודסטוק וניגנו להנאתם עם בוב דילן שגר בסמוך. דילן באותה תקופה החלים מתאונת אופנוע והחליט לקחת פסק זמן מהמרוץ המטורף ולהקדיש קצת זמן למשפחה. וודסטוק היתה מקום מוזר למדי עם לא מעט פליטי חברה או טיפוסים תמהונים. מקום של חיה ותן לחיות. אף אחד לא הציק לו (לפחות עד שהמעריצים גילו שהוא גר שם).  הבנד, שהיתה להקת הליווי של דילן, מצאה את עצמה עם הרבה זמן פנוי ואחרי שנים של שפשוף ונגינה יחד הם גילו שהם יכולים לנגן חומרים מקוריים. בניגוד גמור לכל הפסיכדליה ותרבות הנגד של ההיפים מהחוף המערבי, הבנד הלכו לשורשים וחזרו לקאנטרי, לבלוז ולאמריקנה. האלבום, שנקרא על שם הבית בו גרו, ניגנו ויצרו, Music from big pink כלל מלבד חומר מקורי גם מספר קאברים של שירי עם ישנים. שירו של לפטי פריזל היה אחד מהם. הביצוע של הבנד נותן לו אנרגיות וזוית אחרת לגמרי מהמקור או מהגרסה המנומנת של גארסייה וחבריו.

The Band outside the pink house, Woodstock, NY

ניתקלתי לראשונה בחיי בשיר הזה בסוף י״ב או בשנת השירות, כשקניתי את אלבום הקאברים של ניק קייב: Kicking against the pricks, או בתרגום חפשי, בעיטה בביצים. באותה תקופה שמעתי הרבה ממה שנקרא אז "אלטרנטיב" ונמשכתי למוזיקה קודרת. ביני לבין אמריקנה, לא כל שכן פולק או קאנטרי, לא היה כלום. לכן כשהקשבתי לשיר לראשונה זאת נראתה לי בחירה די מפתיעה. הדימוי שלי כלפי ניק קייב הסתדר הרבה יותר עם הקאבר ל All tomorrow parties של הוולווט אנדרגראונד. מה לנסיך האופל האוסטרלי ולשיר קאנטרי ישן? אבל במחשבה שנייה, ניק קייב תמיד נמשך לסיפורי רצח, דרמה ומסתורין.

היו עוד המון ביצועים מעניינים. ברוס ספרינגסטין שר אותו במופע המחווה לפיט סיגר. לדייב מת׳יו יש דואט יחד עם אמילו האריס במופע לזכר ג׳וני קאש, פיל לש ביצע אותו עם להקתו, The black crows, ג׳ואן באאז, מריאן פיית׳פול והרשימה ארוכה.

יש גם ביצוע של מיק ג׳אגר יחד עם הלהקה האירית הותיקה The Chieftains. האלבום, שיצא ב 95 אף נקרא The Long Black Veil. באלבום הזה גם מתארחים אמנים ידועים נוספים דוגמת ואן מוריסון, שינייד אוקונור, מרק קנופפלר ומריאן פיית׳פול והוא אחד האלבומים הכי נמכרים בקריירה הארוכה שלהם, שהחלה ב 63 ונמשכת עד ימינו. אבל שיתוף הפעולה הכי מרחיק לכת שלהם הגיע עד החלל החיצון. החבורה האירית הקליטה שיר עם האסטרונאוטית Catherine Coleman שליותה אותם בחליל מתחנת החלל הבינלאומית בזמן שהיא מקיפה את כדור הארץ הרחק מחוץ לאטמוספירה.

מחשבה קטנה לסיום: אולי אף אחד לא ראה את אותה אישה מיוסרת בזמן שהיא מבקרת את קברו של אהובה המת בחשכת הליל, אבל אין ספק שהסוד נגלה לכל, והטרגדיה הזו הושרה כל כך הרבה פעמים, ע״י כל כך הרבה אמנים במגוון רחב של סגנונות. כוחו של שיר.

מי יודע, אולי באחד הערבים המשעממים על מעבורת החלל הבינלאומית, קאתרין וחבריה ניגנו ושרו את השיר הזה ואיזה חייזר עובר אורח קלט אותו באנטנות ועכשיו הוא מבוצע באיזו גלקסיה רחוקה...

Ten years ago, on a cold dark night

Someone was killed, 'neath the town hall light

There were few at the scene, but they all agreed

That the slayer who ran, looked a lot like me

The judge said son, what is your alibi

If you were somewhere else, then you won't have to die

I spoke not a word, thou it meant my life

For I'd been in the arms of my best friend's wife

She walks these hills in a long black veil

She visits my grave when the night winds wail

Nobody knows, nobody sees

Nobody knows but me

Oh, the scaffold is high and eternity's near

She stood in the crowd and shed not a tear

But late at night, when the north wind blows

In a long black veil, she cries ov're my bones

She walks these hills in a long black veil

She visits my grave when the night winds wail

Nobody knows, nobody sees

Nobody knows but me