פוסטרים

 נסענו ללייק טאהו בעיתוי לא משהו. עדיין אין מספיק שלג על ההרים בשביל חופשת סקי, אבל כבר קר וגשום ככה שפחות נעים לטייל בחוץ. היה מאוחר מדי לבטל את הביקתה, והחלטנו לא לוותר, להביא משחקים ולהנות מחופשה משפחתית מול חופי האגם גם אם מזחלת השלג של רודולף מתמהמהת השנה. 

ביום ראשון בצהריים נסענו לעיירת הכורים וירג׳יניה סיטי. עיירה שהגיעה לגדולתה בשלהי המאה ה 19. בזמן שהמוני אדם עם חלומות על התעשרות מהירה הציפו את הרי הסיירה בחיפוש אחר זהב, כאן התגלה דווקא כסף. מסתבר שגם מכסף אפשר לעשות כסף והעיירה גדלה לכדי יותר מ 25,000 איש. במושגים של המאה ה 19, ועוד בחור נידח בנוואדה, זה בהחלט מכובד. אגב, אחד מעוברי האורח בעיירה היה ברנש צעיר ושנון בשם סמואל קלמנס, שניסה את כוחו בכתיבה. כאן הוא התחיל לפרסם את כתביו תחת השם הבדוי מארק טווין.

כיום העיירה משתדלת לשמר משהו מעברה המפואר, וכמעט כל חנות שנייה ברחוב הראשי היא או מוזיאון או saloon. אותי עניין saloon אחד ספציפי, ה Red Dog Saloon, ודווקא בגלל תקופה הרבה יותר מאוחרת. הבר/סלון הזה אירח באמצע שנות השישים את מופעי הפסיכדליה הראשונים. ״השרלטנים״ ניגנו, היה מופע אורות, כולם הרחיבו את התודעה בעזרת השיקויים שרקח אוזלי ״הדב״ סטנלי, והיה שמח. והיה גם פוסטר. לא גדול, משהו בגודל A4, מאוייר בכחול לבן שהזמין את העוברים ושבים לאותם מסיבות אסיד הזויות. כיום הוא נחשב לפוסטר הפסיכדלי הראשון, “The Seed” ושווה לא מעט לאספנים. 

בעודנו מסתובבים ברחוב הראשי, נכנסתי לחנות פוסטרים גדולה. בין כרזות של סרטים ישנים, והעצמה נשית סטייל שנות הארבעים  עם הפוסטר ״We can do it”, היה גם אזור של מוזיקאים וכרזות של הופעות חיות. את עיני צד פוסטר מ 1964 של הופעה של להקת The Warlocks בתיכון פאלו אלטו. אפילו מצויין בפירוש: with Jerry Garcia… האמת שאני ממש לא צריך שום פוסטר, סתם הסתובבתי בחנות ללא תכלית, אבל כשנפגשים עם כזאת פיסת היסטוריה, זה כבר משהו אחר. היות והפוסטרים עלו שניים ב 10, לא השקעתי בזה יותר מדי מחשבה. בחרתי עוד הופעה, הפעם מ 1970 כשהוורלוקס כבר מזמן הפכו להיות מתים אסירי תודה, מופע חינמי במסצ׳וסטס יחד עם הקינקס, לא פחות. אמריקנה שפוגשת חבורה שחולמת על חזרה לקאנטרי האנגלי, נראה לי כמו משהו ראוי לקחת הביתה.

עם הסחורה ההיסטורית המרגשת המשכנו ברחובות העיירה ולבסוף נכנסנו לאותו Red Dog Saloon שהזכרתי קודם. הנחתי את הפוסטרים בצד והלכתי לבר להזמין בירה. באותו הזמן ניגש איש מבוגר לשולחן בו ישבו הבנות ושאל אם הן מודעות לחשיבות של הפוסטרים שמונחים לידן. כשחזרתי לשולחן הן סיפרו על האפיזודה הקטנה וניגשתי לקשקש קצת עם הבחור. מסתבר שהוא הבעלים של המקום, וגם היה כאן באיחוד של השרלטנים ב 2015 במלאת יובל לאותן מסיבות פרועות. ניגשנו לפוסטר ה seed המפורסם שהיה תלוי על הקיר ועליו חתימות חברי הלהקה, ועברנו על החתימות, מי כבר איננו איתנו ומי עוד בחיים. 

בערב חזרנו לביקתה ונתתי מבט מדוקדק יותר במה שקניתי. שמתי לב שהעיצוב של שני הפוסטרים ממש דומה, ואפילו תאריך ההופעה נפל בשניהם בדיוק על אותו יום: ה 19 בספטמבר. זה כבר העלה את חשדי. נבירה מהירה במחוזות המרשתת הראתה לי את גודל הפאדיחה… לא דובים ולא יער, מדובר בתרמית זולה (מסתבר שאיזכורים של אותן ההופעות שלא היו ולא נבראו מסתובבים זה מכבר במרחבי האינטרנט).  האמת ששנת 1964 היתה צריכה לעורר בי חשד, הוורלוקס הרי לא היו קיימים בכלל לפני 1965… מילא ה $10, שטויות, לא ביג דיל. אבל שככה יצליחו לעבוד עלי…  זו לא הבושה, זו הכלימה😊. למה אותו שרלטן בחר דווקא לדבוק באותו תאריך פעמיים? מה אני יודע, אולי זה יום ההולדת שלו, אולי זה סתם קאט אנד פייסט של עצלנים…  

בהרהור נוסף, לא רק הפוסטרים בדו קונצרטים דמיוניים, גם סמואל קלמנס החליט לבדות לעצמו את השם מארק טווין ממש באותו מקום. אולי יש משהו באוויר. 

אני מקווה שלפחות פוסטר ה seed שהיה תלוי על הקיר בבר היה אמיתי. בסופו של דבר מדובר בשרלטנים, אז לכו תדעו…