Jokers to the right (הבלוג של איתי): זה הקטן

יש לי סימפטיה למועדנים קטנים. אני לא כל כך מתחבר לרוק איצטדיונים והופעות גרנדיוזיות. אמנם הלהקות שמופיעות במקומות הגדולים משקיעות בדרך כלל לא מעט בפעלולים, פירוטכניקה ואמצעים ויזואליים כדי לעשות שואו גדול מהחיים, אבל כל זה דורש הרבה תזמון והופך את המופע לפרויקט מסובך בו צריך לתאם תאורה, אפקטים, ואולי גם רקדנים, כך שלעיתים המוזיקה עצמה מקבלת מקום משני. קצת קשה לאלתר בחופשיות, לשנות את רשימת השירים ולבצע דברים בהתאם לאיך שמרגישים את הקהל כשהמכונה צריכה לתקתק כמו שעון. יש לי תחושה שלהקות שמופיעות במקומות קטנים הן רעבות יותר וגם נותנות יותר מעצמן. חברי הלהקה לא מחזיקים מסאזייסט צמוד וגם לא מבקשים שמפנייה מובחרת בכל חדר בסוויטה. וגם אם יבקשו, אז מה? שיגידו תודה שמשלמים להם על החדר במלון...

תגידו בודאי שהלהקות שמופיעות במקומות קטנים פשוט עוד לא הצליחו, הן היו מתות "לעשות את זה" ולהגיע להערצה, הכסף והמעמד של להקות האיצטדיונים. נכון, אבל מעטות הלהקות ששומרות על אוטנטיות וקשר אמיתי עם הקהל אחרי הפריצה הגדולה וההצלחה. להקה מצליחה היא עסק לכל דבר. היא מפרנסת צבא שלם של אנשי הפקה, יחסי ציבור, פועלי במה, וחברות שגורפות קופון מההצלחה. זה גורם לא פעם ללחץ אדיר להמשיך ו"לייצר" ולמכור גם במחיר החופש האמנותי. אם זה היה רק עניין של התפשרות מוזיקלית, ניחא, אבל פעמים רבות מכבש הלחצים האדיר מוביל להתמכרות לסמים קשים והרס עצמי. קחו למשל את איימי ווינהאוס (ומי שעוד לא ראה את הסרט, לכו לראות) או את שאר חברי מועדון ה-27, אבל זה כבר נושא לכתבה נפרדת.

אני רוצה להמליץ הפעם על להקה לא מוכרת במיוחד, שפועלת כבר לא מעט שנים ועומדת להופיע באזורינו עוד מספר ימים בכמה מועדנים קטנים. יש לי הרגשה שחוסר ההצלחה המסחרית שלהם נובע גם מחוסר הרצון להתפשר. אני מדבר על Thee Oh Sees. שם די מוזר לעניות דעתי אבל איזו מוזיקה.

Thee Oh Sees (שמעתה פשוט אקרא להם TOS) זאת בעצם להקה שבבסיסה עומד יוצר אחד מרכזי – John Dwyer. ג'ון הקים הרבה הרכבים וגם החליף לא מעט זהויות מוזקליות. סוג של זיקית. אבל בניגוד לזיקית שמנסה להטמע בסביבה, מיסטר Dwyer עושה את ההפך. הוא תמיד מתבלט ועושה מה שבא לו, גם אם זה נגד הזרם.

הלהקה בגילגוליה השונים הוקמה בסן פרנסיסקו עוד ב-1997 ופועלת עד היום. לפני TOS הוא קרא להרכב Orinoka Crash Suite וגם Orange County Sound ואם אתם רוצים לדעת למה, תשאלו אותו, לא אותי. הוא הוציא כ-14 אלבומי אולפן, לא פחות, ועוד כשישה אלבומי הופעות חיות, אוספי סינגלים וכו'. בקיצור מדובר ביוצר מאוד פורה שלא מפחד מעבודה קשה.

תקליטו האחרון שנקרא Mutilator Defeated at last, הוא פצצת רעש גראנג'ית עם השפעות פסיכדליות. טחנתי אותו לא מעט בזמן האחרון, איזה רעש מופלא. זה מסוג התקליטים שאו שאתם מגבירים ווליום ונכנסים לראש או שאתם מכבים בשאת נפש ועוברים הלאה.

TOS שינו את מקום מושבם לאחרונה ללוס אנג'לס וג'ון החליף את רוב הנגנים ופתח מעין דף חדש. מעולם לא ראיתי אותם בהופעה, אבל הביקורות מצוינות וטוענים שהאנרגיות באלבומים היא עוד כלום לעומת מה שהולך על הבמה. אני די משוכנע שהקהל יהיה ברובו צעיר, יהיה חם וצפוף, אבל אין כמו לעמוד ליד הבמה ולחוות את המוזיקה בצורה בלתי אמצעית.

באחד הראיונות איתו, סיפר ג'ון על טרגדיה נוראית שקרתה לפני הרבה שנים באחת הופעות. הלהקה נגנה איזה גיג באזור סן-פרנסיסקו, העניינים יצאו משליטה, ואיכשהו צעיר וצעירה עפו מהחלון (מהקומה השניה). הבחור החלים אך הבחורה מתה בתאונה. הוא סיפר שחברי הלהקה הכירו את הצעירה ומאוד חיבבו אותה והטרגדיה הפכה אותם למעט אובססיבים לנושא הבטיחות בהופעות.

אז עזבו אותכם מכסאות מרופדים ביציע ומבט לעבר מסך ענק, ובואו להכיר משהו רענן, בועט, בלתי מתפשר ושונה. אף אחד עוד לא מת מקצת רעש...