הסיפור העצוב של ג'קסון סי פרנק

בחלומי חזרתי לבי"הס התיכון. טוב, לא בדיוק בחלומי. דפדפתי באייפון בין התמונות, ותמונה שחבר שלח לא מזמן מתקופת התיכון קפצה מול עיני וזרקה אותי אחורה. נזכרתי בחברת הנעורים בקיבוץ שאצלנו נקראה "החברה הבוגרת" ובג'ון מרכז השכבה. ג'ון חזר עם משפחתו משליחות ציונית בארה"ב והגיע חדור מוטיבציה לטעת ערכים בדור הצעיר. הוא לא ידע לאן הוא נפל. היינו חבורה של ברדקיסטים, לימודים לא ממש עניינו אותנו והתעסקנו בעיקר בלגנוב טרקטורים בלילות ולסוע לבקר חברים בקיבוצים שכנים, בלפלח אלכוהול וכל-טוב מהאקונומיה, וכמובן במתנדבות (למען האמת, בעיקר פינטזנו...). בכל מקרה, ג'ון הקים ועדות וניסה להפיח בנו חיי חברה פוריים. הייתי פספוס בן 16 כשקיבלתי את תפקיד יו"ר ועדת תרבות. הערב הראשון שארגנו היה "ערב חיפושיות" בו התמקדנו בעיקר בשאלה אם פול מקארתני חי או מת, והבאנו הוכחות למותו (אח"כ גם הוצאנו אותו מקיברו) מ"מסע הקסם המסתורי" של קוטנר.

ג'ון ערך ארוחות ארבע בימי שישי, ובאחת מהן הוא השמיע את "אמריקה" של סיימון וגרפונקל וסיפר על חוויותיו בארה"ב ועל אותם אנשים אבודים שבאו לחפש את ה"אמריקה" שלהם ועדיין רודפים אחרי החלום. למחשבות רגליים משל עצמן. הן נדדו אל אמן נפלא ונשכח שבילה תקופה קצרה יחד עם סיימון וגרפונקל בלונדון, אבל דרכיהם נפרדו, מי לאור הזרקורים וההצלחה המטאורית, ומי לאבדון, תרתי משמע.

בסרט "תמונות קצרות" של רוברט אלטמן, סיפורים שלכאורה לא קשורים נושקים לרגע קט ושוב נפרדים, סיפור, סיפור לדרכו. כך גם נשקו לרגע ב 1965 מעגלי החיים של פול סיימון, ארט גרפונקל, אל סטיוארט ובחור מופנם וביישן בשם ג'קסון סי פרנק. עכשיו הגיע הזמן להכין את הממחטות, הסיפור של ג'קסון הוא אחד העצובים שאני מכיר.

ג'קסון סי פרנק נולד ב 1943 באפר סטייט ניו-יורק. כשג'קסון היה בן 11 התפוצץ תנור גז ופרצה אש בכיתה. 15 מבני כיתתו של ג'קסון מתו בשריפה והוא עצמו נכווה ב 50% מגופו. בזמן תקופת האשפוז הארוכה, הביא לו אחד המורים גיטרה אקוסטית. הוא לימד את עצמו לנגן והמוזיקה מילאה את חייו בזמן ההחלמה. ג'קסון העריץ את אלויס, ובגיל 13 אמו לקחה אותו לגרייסלנד, שם פגש את המלך באופן אישי.

בגיל 21 הוא קיבל $110,000 פיצויים מחברת הביטוח והדבר הראשון שעשה היה לקנות כרטיס בכיוון אחד על אניה לאנגליה. השנה היתה 1965 וסצנת הפולק באנגליה פרחה. הוא הכיר בלונדון את פול סיימון שגם הפיק לג'קסון את תקליטו הראשון (ובעצם גם האחרון, אם מתעלמים מקומפילציות מאוחרות). זהו תקליט פולק טיפוסי בו ג'קסון מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית (לעיתים עם עזרה של סיימון). הוא היה בחור נאה אבל כל כך ביישן, שכשאל סטיוארט וארט גרפונקל הצטרפו לפול סיימון באולפן ובאו לראות את ההקלטות, ג'קסון סירב לנגן והסכים להמשיך להקליט רק אחרי שהסתירו אותו מאחורי פרגוד. באותה תקופה ג׳קסון התערה די יפה בסצינת הפולק המקומית. מלבד הקשר עם אל סטיוארט, פול סיימון וארט גרפונקל, הוא התחבר עם ברט יאנש וג׳ון רנבורן ואף יצא עם סנדי דני (סולנית פיירפורט קונבנשן) בעלת הקול המלאכי.

אודה שאינני חסיד גדול במיוחד של הפולק הקלאסי, אם אין איזה ניצוץ, אני עלול למצוא את עצמי לעיתים משתעמם, אבל קולו של ג'קסון, העצב העמוק וצורת ההגשה שלו לא משאירים אותי אדיש.

התקליט נחל כשלון מסחרי אבל השיר Blues Run The Game זכה לגרסאות כיסוי של רבים וטובים, ביניהם ניק דרייק, סיימון וגרפונקל, ברט יאנש , קולין מלוי (סולן ה(Decembrists , גו'ן מאייר ועוד. ב1966 מצבו הנפשי של פרנק החל להתדרדר. הוא הפסיק ליצור, כספי הביטוח החלו לאזול. בשהותו בלונדון ג'קסון התיידד מאד ואף חלק דירה עם רוי הארפר. הם היו חברים טובים וכשג'קסון עזב רוי הארפר כתב לו את השיר היפיפה My friend. רוי הרגיש את המצוקה הנפשית של ג'קסון וזה ניכר במילים:
I can hear you crying , through the mist you stumble 
(ותודה לעפרה אוברקלייד על שהאירה לי את הקשר בין שני היוצרים המוכשרים האלה).
 ג'קסון חזר לשנתיים לארה"ב. בשנת 68, כשחזר שוב לאנגליה, הוא כבר לא היה אותו בן-אדם וחבריו בקושי הכירו אותו. בשלב הזה בחייו מחלת הנפש החלה לתת את אותותיה. במקום פולק הוא החל ליצור קקופוניה בלתי נסבלת והפך לאדם לא תקשורתי.

ב1970 הוא חזר לארה"ב, נשא לאשה דוגמנית בריטית, השתקע בעיירה וודסטוק,  ולזוג נולדו בן ובת. אך דוקא כשנדמה היה שהדברים מתחילים להסתדר, בנו אובחן כחולה סיסטיק פיברוזיס. לאחר מות בנו גם נישואיו התפרקו, ג'קסון שקע בדיכאון עמוק ולבסוף אף אושפז לעיתים קרובות בבתי חולים לחולי נפש. אנשים סיפרו שהוא היה מוזר ביותר אפילו בשביל מקום פריקי כוודסטוק שכבר קיבל לשורותיו לא מעט דמויות תמהוניות. ג'קסון היה מסתובב ברחובות העיירה וצופה כל היום ברמזורים המתחלפים.  

בשנות השמונים, לאחר שאובחן כחולה פארנויה סכיזופרנית (פרנק התכחש לאיבחון), הוא עבר לגור עם הוריו. כשאמו הובהלה לבית החולים ועברה נתוח לב פתוח, הוא נעלם מן הבית. ג'קסון החל מסתובב ברחובות ניו יורק סיטי בחיפוש אובססיבי אחרי פול סיימון. הוא הפך הומלס ואת לילותיו בילה בין מדרכות העיר המנוכרת לבין ביקורים חוזרים ונשנים במוסדות פסיכיאטריים.

כשנראה היה שג'קסון הגיע לשפל המדרגה, הגיח לפתע מעריץ של פרנק מאזור וודסטוק ששמע על מצבו העגום, ניסה להוציאו מ NYC ולהחזירו לוודסטוק. הוא סידר לו מגורים בבית אבות וחיכה לבואו. נראה לכם שבזה נגמרו הצרות? אז זהו שלא, בעודו מתכונן למעבר מהעיר, ישב ג'קסון על מדרכה בשכונת קווינס כשכדור תועה מרובה אויר שירה ילד בשכונה עיוור את עינו השמאלית.

אותו מעריץ הכיר את ג'קסון רק מתמונת האלבום וציפה לראות בחור נאה. מה שהוא ראה לפניו היה אדם שמן מאוד ומוזנח שכל רכושו עלי אדמות היה מזודה מרופטת וזוג משקפיים שבורים. לאחר המעבר לוודסטוק חזר פרנק ליצור, הופיע בבתי קפה ואף הקליט כמה דמואים לאלבום שבדרך. ג'קסון סי פרנק מת ב 1999 מהתקף לב כשהוא בן 56.

איך הגעתי מתמונה מקרית של החבר'ה בתיכון לברנש חבול נפשית שמסתובב ברחובות וודסטוק ובוהה ברמזורים? לא ברור... מה שבטוח, שכשקוראים על תלאות חייו של אותו זמר פולק מוכשר וביש מזל, החיים שלנו נראים ירח דבש.