כאן גרים בכיף - סיפור קצר

Ici vivre heureux

כשהגעתי הביתה משאית חסמה לי את החניה. שני פועלים בסרבלים כחולים עם לוגו של "בני הובלות" העמיסו רהיטים אינדונזים עתיקים, עטופים בבד לבן וקשורים כאילו היו תכריכים. זהו, היום אלברט עוזב. מעניין מי יהיו השכנים החדשים. את אלברט ולימור דאהן אנחנו מכירים לא מעט שנים. הם שכרו את הבית רק כמה חודשים אחרי שאנחנו נכנסנו. בנינו את הדופלקס בנופית יחד עם זוג קיבוצניקים שעבר לקליפורניה. הם אפילו לא הספיקו לגור יום אחד בביתם החדש, אלברט ולימור היו הדיירים הראשונים, שכנים צמודים שרק קיר מפריד ביננו.

אני זוכר שהם הגיעו, זוג יפה, עולים חדשים מצרפת. אלברט גבוה ורזה, שיער שחור משוח לאחור. איך אומרים בתקשורת, "חזות מזרחית". לימור מניאטורית. עיניים חומות, כמעט שחורות. שיער שחור חלק אסוף בקוקו עם פוני מעט ילדותי. אני לא יודע אם זה סתם מבנה הלסת, אבל נראה כאילו היא תמיד מחייכת. אלברט סגר חנות רהיטים מצליחה בניס, שם גם הכיר את לימור שעבדה כמנהלת החשבונות של העסק. הם הביאו איתם רהיטים עתיקים מאוד לא שגרתיים. ספות מצופות בד לבן עם כל מיני גילופי עץ ופיתוחים. אלברט סיפר לי שהוא קנה אותם קצת לפני שעלו ארצה במכירה פומבית שערך שגריר צרפת לשעבר באינדונזיה. לימור היתה אז בהריון עם בנם הראשון. גם בהריון היא היתה יפה. בעצם "קורנת" זאת המילה הנכונה. די מהר היא התחברה עם דפנה והיתה קופצת לשיחת בנות על כוס קפה. לפעמים הביאה איתה עוגיות סַבְּלֵה פריכות שרק יצאו מהתנור. היא היתה מוסיפה לקמח קצת שקדים טחונים וגם פזרה אבקת סוכר למעלה. אח, איזה טעם. אני רק חושב על זה ומתחיל להזיל ריר. לפעמים הייתי מקשיב לשיחות שלהן תוך כדי הכנת סלט במטבח. פעם אחת פתחתי ללימור את הדלת ואחרי חיבוק בכניסה, נתתי מבט בתחת החמוד שלה בזמן שנכנסה לסלון. דפנה ישר קלטה אותי ונתנה בי מבט של "הלו, אני כאן, אשתך, זוכר? תפסיק לתקוע מבטים". מה לעשות, אפילו אחרי הלידה היא נשארה חתיכה.

אלברט הקים מאפייה ברמת ישי וקרא לה ״שלום הלחם״. לימור טענה שהוא פתח אותה רק בגלל שאהב את השם. העסק קירטע והמזומנים החלו לאזול. אלברט הסתכסך עם העובדים וטען שהם גונבים ממנו. בנוסף לכל הצרות גם החיזבאללה הפציצו באותו קיץ את הצפון וכולם נטשו או נשארו סגורים בבית. אם אני זוכר נכון, בערך באותו זמן אלברט גם התחיל ״להתחזק״. זה לא שהוא היה חילוני לפני כן, הם תמיד שמרו שבת ואכלו כשר אבל עכשיו הוא התחיל לשים כיפה שחורה גדולה וללבוש ציצית. יום אחד לימור נכנסה אלינו בסערה ואמרה לדפנה שהיא לא יכולה יותר. ״מילא זה שהוא רוצה שאשמור נידה, אבל מה פתאום שאשים מטפחת?". בסוף לימור ויתרה. "זה למען שלום בית" היא הסבירה. התחלנו לשמוע ריבים מעבר לקיר. זה היה בצרפתית אז לא הבנתי על מה הם מתוכחים.

כעבור כמה חדשים נראה היה שהעניינים מתחילים להסתדר. מסתבר שלהורים של לימור, שנשארו בצרפת, יש כסף. אלברט שכנע אותם לתת לו הלואה כדי לפתוח עוד עסק ולצאת מהבוץ. הוא פתח במרכז טבעון מסעדה גלאט כושר שמתמקדת בקייטרינג. "טייק עוף" הוא קרא לה. לרוע המזל גם טייק עוף לא הצליחה להמריא. החובות תפחו. הם הפסיקו לשלם שכירות ובעלי הבית איימו שיפנו להוצאה לפועל. חברת חשמל איימה שתנתק את החשמל, המועצה רצתה לנתק להם את המים, אפילו סימה, שהיא נשמה טובה, הפסיקה לתת להם לקנות במכולת בהקפה. אלברט ביקש מלימור שתבקש מההורים שלה עוד כסף. מה זה ביקש, התחנן. אבל לימור הפעם לא הסכימה, גם היא נעשתה עקשנית. הם כל הזמן רבו.

לפני כמה שבועות כשישבנו לאכול ארוחת ערב, יותמי שלנו אמר: האלברט הזה, במקום לפתוח עסקים כושלים רק בגלל שיש לו רעיון לשם טוב, עדיף שיהיה קופירייטר. שיפתח משרד פרסום ויקרא לו ״בעזרת השם״. נקרענו מצחוק. איך יצא לנו כזה גאון. חבל שבבית ספר לא מבינים את זה. לא מזמן קיבלנו זימון לשיחה עם המחנכת. יותם ילד נבון היא אמרה, אבל הוא מזלזל, לא מקשיב בכיתה, לא מכין שיעורי בית, אם זה ימשיך ככה לא נגיש אותו לבגרויות. בדרך הביתה דפנה אמרה לי: לך דע מה הוא עושה בכל השעות שהוא מסתגר בחדר. אולי הוא רק רואה פורנו כל הזמן, כדאי שתכנס לו למחשב ותבדוק. סרבתי. לא רוצה לחדור לו לפרטיות. בעיני זה גם סוג של בגידה באמון. זה רק משבר קטן, אמרתי, ככה זה בגיל ההתבגרות.  

מוצאי שבת אחד הם הזמינו אותנו להבדלה. היה ערב נעים וערכנו את הטקס במרפסת הקדמית. אפשר היה לראות את מפרץ חיפה עם האניות הענקיות של צים בים והאורות של קריית ביאליק ועכו. אלברט לגם מן היין אחרי הברכות ,העביר ללימור שהעבירה לנו. אחרי שלגמנו הוא כיבה את נר ההבדלה עם שאריות היין. הכל היה כל כך רגוע ומקסים.

באותו הלילה הצעקות היו חזקות מהרגיל. מה היא בכלל עושה עם האדיוט הזה? שאלתי את דפנה כשנכנסנו למיטה. אשה יפה ומקסימה כמוה בקלות תמצא אהבה יותר טובה. זה לא כל כך פשוט כשיש שני ילדים קטנים בבית, היא ענתה. למחרת בבוקר לימור התפרצה אלינו בוכה. כשאלברט קם בבוקר הוא גילה שמישהו כתב בשארפי שחור מעל השלט "משפחת דאהן" שבכניסה, "Ici vivre heureux". מה זה בכלל אומר? דפנה שאלה. זה כמו לכתוב "כאן גרים בכיף" הסבירה לימור. נו, אז מה הבעיה? שאלתי. "אלברט מאשים אותי שכתבתי את זה בסרקסטיות. הוא משתולל מכעס ומתעקש שאמחוק. אבל לא אני כתבתי את זה, זה אפילו לא הכתב שלי. שום דבר לא עוזר הוא פשוט לא מאמין לי. אתה רוצה, תמחוק בעצמך, אמרתי לו".

מאז אותו בוקר אף אחד לא נגע בשלט. הם פגשו אותו בכל פעם שהיו מסיימים לטפס את עשרים ושבע המדרגות עד מפלס הסלון ונכנסים הביתה. זה נמשך כמעט חודש. הם כבר בקושי דיברו. אלברט היה עוזב מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה ולימור נשארה עם הילדים. בלילה חזרו הצעקות. זה יגמר לא טוב, אמרתי לדפנה. יש לה עסק עם חתיכת מרוקאי חמום מח. הוא בכלל מצרפת, היא ענתה, תפסיק להיות כזה גזען.

ובאמת צדקתי. כמה לילות אחר כך זה עבר לאלימות. אלברט סטר ללימור והעיף אותה לריצפה. היא ברחה אלינו ונשארה לישון בסלון. למחרת היא התקשרה להורים והודיעה שהיא לוקחת את הילדים וחוזרת הביתה לצרפת. הם נשארו אצלנו עד שסידרו את עניין כרטיסי הטיסה. אלברט ניסה בהתחלה באיומים, אחר כך בהבטחות. אמר שהוא ישתנה ושהכל יהיה בסדר. בסוף הוא עבר לתחנונים ואפילו לבכי. "מאוחר מדי", אמרה, ולא הסכימה שנפתח לו את הדלת. היא השאירה לו הכל. שייחנק עם הענתיקות שלו, סיננה, ועזבה עם שלוש מזוודות בלבד.   

הפועלים עדיין מעמיסים. לא ברור מאיפה יש לו כסף למובינג. ניגשתי לעשות סיור אחרון בבית ושאלתי אם צריך עזרה. האמת שמאז שלימור עברה אלינו ועזבה הוא לא מדבר איתי. הדירה כמעט ריקה, ארגזים פזורים פה ושם, רק בשלט הכניסה לא נגעו.

בערב ישבתי עם יותם בסלון וראינו כדורסל. הוא מת על אן בי איי. אוהד של הניקס. כשהוא קיבל טלפון והלך לחדר לדבר, קלטתי שהוא השאיר את הלפטופ פתוח. אולי דפנה צודקת, רק אציץ לראות מה יש לו שם, עוברת לי מחשבה בראש. אני פותח גוגל כרום ונכנס ל״היסטורי״. הרבה אן בי איי ומופעי סטנד אפ קומדי ביוטיוב, יש גם אינסטגרם וקצת פייסבוק. שום פורנו. אולי הוא פשוט מתוחכם ומוחק סלקטיבי, מה אני יודע. פתאום בפייג' מלפני חודש בערך אני קולט גוגל טרנסלייט. קצת מוזר, אני חושב לעצמי. אני מקליק כדי לפתוח את הדף. הדף מחולק לשניים, מצד שמאל עברית ומצד ימין תרגום לצרפתית. בתוך משבצת העברית אני קורא: "כאן גרים בכיף".