Saturday, March 5, 2016

המטוס של ג'פרסון נחת

לפני כשבועיים נערך טקס הגראמי. יש המכנים אותו ״הארוע החשוב ביותר בעולם המוזיקה״. האמת שאינני נוטה  לצפות בו (ולא רק בגלל שאין לי טלויזיה..) וגם השנה לא חרגתי ממנהגי. כל הרעיון של תחרות בה בוחרים את השיר/אמן/להקה הטובים ביותר הוא מטופש למדי בעיני. אגב, זה נכון כמובן גם לאוסקר. באותה מידה אפשר לעשות תחרות בה ייבחר הציור היפה ביותר בעולם או שנצפה בטקס מרשים בו יצעדו שפים סלבס על השטיח האדום וייבחר המאכל הטעים ביותר לשנת 2015...
טוב, אני לא כזה תמים וברור לי שהמניע לארוע הוא מסחרי לחלוטין. בעצם אנו חוגגים מי הצליח למכור הכי הרבה כלומר מי עשה הכי הרבה כסף. את המניעים של ״התעשייה״ אני עוד יכול להבין, אבל למה אנחנו משתפים עם זה פעולה? נשגב במבינתי.

למחרת נתקלתי בעיתון בכתבה שסיקרה את הארוע (הנה גם אני אשם, עובדה שקראתי). אינני זוכר מי היו הג׳סטין ביברים או הטיילור סוויפטים שזכו השנה (הם זוכים כל שנה, לא?) אבל שמתי לב שהיו הרבה מחוות לאנשים שמתו לאחרונה. היתה לכך סיבה טובה, באמת עזבו את עולמנו שורה ארוכה ומכובדת של מוזיקאים משכמם ומעלה. כמובן שלא פסחו על מחווה לדיויד בואי (בכיכובה של ליידי גאגא). אני לא זוכר כמות כזו של הספדים לאף אמן אחר בשנים האחרונות (חוץ מאולי בארץ, האבל על מותו של אריק איינשטין) אבל בואי באמת היה יוצר ייחודי מעניין ומשפיע בצורה יוצאת דופן. מחווה נוספת נעשתה לגלן פריי, הגיטריסט של האיגלס וגם אליס קופר עלה להיפרד מלמי קילמיסטר, סולנה של מוטורהד. מה שהטריד אותי בכל הסיפור הוא לא מה שהיה בגראמי אלא מה שלא היה, ועל זה אני רוצה לכתוב הפעם.
ב28 לינואר, בצירוף מקרים נדיר למדי, מתו שניים שהיו חברים באחת הלהקות הכי מצליחות וחשובות בשנות הששים, הג׳פרסון איירפליין. האיירפליינס היו בעצם להקת הרוק הראשונה מהמפרץ שזכתה להצלחה בינלאומית והיתה ממובילות הבשורה הפסיכדלית. פול קנטנר שהיה הגיטריסט, זמר וכותב מרכזי בלהקה מת בסן פרנסיסקו עקב סיבוכים לאחר התקף לב. קאנטנר היה הדמות הפוליטית והאידיאולוגית ביותר בלהקה ונלחם בכל כוחו בעוולות חברתיות. באותו יום ממש מתה סיגנה טולי אנדרסון, שהיתה הסולנית הראשונה של האיירפליינס, בביתה באורגון עקב מחלת ריאות. שניהם היו בני 74 במותם. הקריירה של סיגנה בלהקה היתה קצרה למדי. בתחילת 1966 היא נכנסה להריון והבינה שגידול ילדים לא ממש הולך יחד עם אורח חיים של להקת רוק. היא פרשה מהלהקה באוקטובר 66 ואת מקומה תפסה גרייס סליק היפהפיה והכריזמטית שעזבה את להקת ה Great Society, בה היתה יחד עם בעלה ג׳רי. גרייס לא רק הביאה קול, כישרון ומראה מהפנט, אלא גם תרמה ללהקה את שני הלהיטים הגדולים ביותר שלהם- somebody to love ו white rabbit.



למה בכלל קוראים להם ג׳פרסון איירפליין? הדעות חלוקות אבל בכל מקרה מאחורי השם לא מסתתר איזה רעיון עמוק במיוחד. אני אוהב את הגירסה שטוענת שזה כינוי לפייפר קליפ מאולתר שנועד להחזיק את הג׳וינט כך שאפשר יהיה לעשן אותו עד תומו בלי לשרוף את האצבעות.
הג׳פרסונס גרו בבניין ויקטוריאני מרשים לא רחוק מהגולדן גייט פארק ומרחק הליכה משכונת הייאט אשבורי בה התרחשה רוב הסצינה המוזיקלית ותרבות הנגד (counter culture ) של סן פרנסיסקו בשנות הששים. בכלל באותה תקופה רבות מהלהקות לא רק יצרו יחד אלא גם גרו יחד במעין קומונות. מועדון הבית של האיירפליינס היה ה״מטריקס״ והם הופיעו בכל הפסטיבלים הנחשבים באותה תקופה כגון מונטרי-פופ ווודסטוק.



בסרט A Serious Man של האחים איתן וג'ואל כהן שמתרחש במינסוטה בסוף שנות הששים, דני, הבן של פרופסור לפיזיקה יהודי בשם לארי גופניק, מעריץ של האיירפליינס. רגע לפני העליה לתורה, הילד מעשן ג'וינט בשרותים ומפשל ביג טיים בהפטרה. באחד מרגעי השיא של הסרט, נשלח הנער הסורר לשיחה אצל הרב מרשק הזקן והמפחיד, אליו הוא מגיע כולו חיל ורעדה. המפגש הזה הוא רגע קולנועי מבריק. תראו בעצמכם



לא אלאה אתכם בפירוט תולדות הלהקה או בדיסקוגרפיה שלה, אבל מכיוון שפול היה ממייסדי הלהקה ויוצר מאוד מרכזי בה, הנה כמה אנקדוטות לזכרו:

פול התייתם בגיל שמונה מאמו. אביו שלא רצה לטפל בו, שלח אותו לפנימייה צבאית קאתולית בה נהגו במשמעת ברזל. פול שנא כל רגע בפנימייה. מה שהציל אותו היו ספרי מדע בדיוני אותם קרא בשקיקה בספרייה וברח בעזרתם למציאות פחות מדכאת. חיבתו למד״ב קיבלה ביטוי לא מבוטל מאוחר יותר ביצירתו.
הוא עבר תאונת אופנוע קטלנית בה התנגש בעץ במהירות גבוהה. התאונה הותירה בראשו חור ממשי אבל פול התאושש וחזר ליצור ולנגן. שנים רבות אח״כ. כשהיה בן 39 כמעט ומת משטף דם במח, מסתבר שאותו חור בראש מהתאונה גרם לניקוז נוזלים והציל את חייו.
לאחר שנפרדה מבעלה, הפכה גרייס סליק להיות בת זוגתו של קרטנר (לפני כן היה לה רומן עם המתופף) לזוג אף נולדה ילדה משותפת ב1971 בשם China wing. כשחלק מחברי הלהקה פרשו והקימו את ההרכב Hot Tuna, הקימו קרטנר וסליק את הרכב ההמשך ג׳פרסון סטארשיפ.


אנקדוטה אחרונה לסיום: בסוף 69 נערך באיסט ביי פסטיבל ״אלטמונט״ בו היו אמורים להופיע חינם גדולי הכוכבים של התקופה (חוץ מהביטלס) כולל מופע של הרולינג סטון. אותו ארוע ידוע לשימצה נכנס מהסיבות הלא נכונות לדפי ההיסטוריה ואף תועד בסרט gimme shelter. רבים מתייחסים אליו כאל הרגע המסמל את מות הסיקסטיז. חברי ה hells angels, היו אמורים להיות שומרי הפסטיבל. בפועל הם היו הגורם המרכזי למהומות. רבים מהם שתו המון והחלו להתנהג באלימות. חלקם החלו חובטים בקהל על ימין ועל שמאל ולבסוף אף הרגו את אחד הצופים. הג׳פרסון איירפליין עלו ראשונים ובעצם היו היחידים שהספיקו להופיעו. באמצע אחד השירים הבחין הזמר מרטי באלין בחבריי hells angels המכים באכזריות צעיר שחור ללא חולצה. מרטי לא נשאר אדיש, קפץ מהבמה וניסה להגן על הצעיר. גם הוא חטף מכות נמרצות. פול קרטנר עמד על הבמה, מלאכי גהינום ענקיים לצידו וניסה להחזיר את הסדר על כנו. בעוד מלאכי הגהינום חמושים כהוגן, פול נותר על הבמה כשהוא ״חמוש״ בגיטרה בלבד, זה לא מנע בעדו מלהתעמת עם חבורת הגורילות. בי נגעה המחווה האמיצה הזו יותר מכל שיר שהם ביצעו.

נכון, בטקס מסחרי כמו הגראמי בו מועלים על נס כוכבי הפופ וההיפ הופ העכשוויים, לא מצאו לנכון לציין את מות חברי הג׳פרסון איירפליינס, אבל אולי יש לכך סיבה טובה. האיירפליינס היו ניגוד גמור לכל מה שהגראמי מייצג. הם סלדו ממסחריות ורדיפה אחר כסף והאמינו באמת ובתמים ביצירת חברה טובה יותר.
לא צריך להיות היפי, או לרדוף אחר ארנב לבן ולנגוס בפטרייה בכדי להעריך את תרומתם למהפכת הנגד של שנות הששים ולעולם המוזיקה בכלל.



No comments:

Post a Comment