אגוזים

גדי חלה,

הוא שכב במיטה ואמר לעצמו: כמה עצוב לי. לחברים שלי אסור לבקר אותי. אני חולה - אני שוכב לבד במיטה. אין לי חברים. רק החמורים על הפיג׳מה שלי. אבל אי אפשר לדבר איתם. כמה עצוב לי.

פ ת א ו ם… שמע רשרוש בחלון.

לא קוראים לי גדי, וגם אין לי חמורים על הפיג׳מה, אבל יום מחלה (״יום גידול״ קראנו לזה בתיכון) זאת הזדמנות מצוינת לכתוב משהו.
רשרוש בחלון דוקא יש, אלא שבמקום כדור קוצני וחביב העונה לשם שמוליקיפוד, נעמד לו על עדן החלון סנאי רך פרווה ונותן בי מבט מלא תוכחה, כולו אומר: ״ת׳יודע שאוטוטו פסח, מתי לאחרונה כתבת משהו על אגוזים, הא?״

וואלה צודק, אני חושב לעצמי, באמת כבר המון זמן שלא כתבתי שום דבר על אגוזים. לא תקין. דוקא הבוקר היה לי בכיס יופי של אגוז (התנגן באייפון, למה על מה חשבתם?), אז למה לא לשתף?
האגוז עליו אני הולך לכתוב הוא קלסיקה. חלק ודאי יצקצקו בלשון ויגידו: נו זה, מוכר וידוע, אתה לא מחדש. אבל אני לא בטוח שכולם מכירים, וחבל שמישהו יפספס את התקליט הכל כך עגול ונהדר הזה.

ה Small Faces הקליטו את אלבומם השלישי Ogden's Nut Gone Flake בסוף 67 והוא יצא במאי 68. זהו גם אחד מאלבומי הקונספט הראשונים. אני אוהב שטותניקים ואנשים (או להקות) שלא לוקחים את עצמם ברצינות גדולה מדי. במקרה של הסמול פייסז זה לא אומר שהם לא התייחסו למוזיקה שלהם ברצינות. נהפוכו, הם היו מאוד מוקפדים, חדשניים ומורכבים בהפקת אלבום, עד כדי כך שהיה מסובך מדי לנגן אותו בהופעה חיה. אבל אנחנו נפגשים בחוש ההומור השטותי שלהם כבר בשם האלבום. הם גזרו אותו משם קופסת טבק (שכנראה היה פופולרי באנגליה)  Ogden's Nut Brown Flakes. רק שינו מילה אחת ותראו מה זה עושה למשמעות המשפט… הם הלכו די רחוק עם השטות של הטבק והתעקשו על אלבום ארוז בקופסת מתכת עגולה. מכיוון שזה היה יקר ומסובך, חברת התקליטים סירבה והם התפשרו על עטיפה עגולה ללא המתכת. השטותניקיות גם נכנסה לחלק מהשירים. השיר Lazy Sunday Afternoon למשל, היה סוג של דאחקה. הם אפילו הקליטו בו הורדת מים בשרותים. השיר יצא כסינגל (ללא הסכמת חברי הלהקה) והצליח ביג טיים. והאמת, אחלה שיר. סינגל אחר, שלא הצליח באותה מידה, היה the universal (שאפשר למצאו בגרסת הדלוקס המאוחרת) בה השתתף בקולות רקע כלבו של סטיב מריוט.

אחד השירים האהובים עלי באלבום הוא Afterglow. את השיר כתב סטיב מאריוט לחברתו הדוגמנית והוא גם בוצע בחתונתם. מתופף Humble Pie, ג'רי שירלי, אמר פעם על השיר למגזין מוג'ו:
"Only Steve could write a beautiful love song about what it feels to have a fag after sex"

הקונספט באלבום מתחיל בצד ב׳. העלילה מובאת בצורת סיפור ילדים עם הקראה בין השירים במבטא משעשע ע״י הקומיקאי סטנלי אנווין. תקציר העלילה: נער בשם Happiness Stan רואה בשמים רק חצי ירח ומנסה לפתור את פשר הדבר. הוא מציל זבוב מרעב והזבוב אסיר התודה גדל לממדי ענק ולוקח את הנער לפגוש את Mad John the Hermit שילמד אותו את סוד החיים עצמם וגם על הדרך יבהיר לו על טיבו של הירח. לא אעשה ספויילר ולא אגלה את פשר התעלומה. בקיצור, הסיפור הסטנדרטי של ילד-פוגש-זבוב-פוגש-זקן-משוגע ולומד את רזי הירח.

קידום המכירות לאלבום לוותה בשערורייה שקיבלה כותרות  בעיתונות הבריטית מכיוון שהפרסומות ששוחררה לרדיו על האלבום חוברה כמעין פרודיה על תפילה נוצרית מפורסמת. מדובר בסערה בכוס תה וחברי הלהקה אפילו לא היו מעורבים בעניין. האלבום הגיע למקום הראשון במצעד המכירות בבריטניה, אז ייתכן והגימיק עשה את שלו. או שאולי הקהל הבריטי יודע לפעמים להעריך מוזיקה טובה.

מי בפרצופים הקטנים?

הפרונטמן Steve Mariott בשירה וגיטרה, Ronnie Lane בבס וקולות רקע, Kenney Jones על התופים ו Ian McLagan (שהחליף את Jimmy Wilson ב 66) על הקלידים.

החבורה התפרקה ב 69 כשסטיב מאריוט עזב לטובת Humble Pie. שלושת החברים הנותרים צירפו לשורותיהם את רון ווד ואת רוד סטיוארט. עכשיו הם כבר הרגישו גדולים, הורידו את ה small  ונשארו פשוט The Faces.

כיום כמעט כל חברי ההרכב המקורי מג׳מג׳מים ומריצים דאחקות אי שם בספירות עליונות, רק המתופף נשאר איתנו.

אז קבלו יופי של אגוז, אחד לא קשה במיוחד לפיצוח.

קישור לאלבום המלא: https://www.youtube.com/watch?v=qBOFm96rTsg