החופרים - סיפורם של חבורת הדיגרס

פינת היובל חוזרת לאחר הפוגה קלה עם אחת הקבוצות היותר רדיקליות, מעניינות ושנויות במחלוקת שצצו באזור המפרץ. קבוצה קטנה, שלמרות שמוסיקה לא היתה במרכז פועלה, גם בלי גיטרות חשמליות, מערכות תופים ומגברים, היא הצליחה להיות רעשנית יותר מהרבה מהלהקות שפעלו באותה תקופה בעיר. קצת קשה להצביע על הרגע המסויים בו היא הוקמה (איפשהו בשלהי 66) אבל בחודשים הראשונים של 1967 היא גדלה, צברה תאוצה והחלה להיות מורגשת, בעיקר בסביבות הייאט-אשבורי. אני מדבר על ה Diggers.

מדובר בחבורת אנרכיסטים, חלקם יוצאי ה Mime Troupes (לחבורה הזו מגיע פוסט בפני עצמו) שיצרו סוג של ״תאטרון חי״, כלומר כזה שהרחוב הוא הבמה שלו, העוברים ושבים האקראיים הם הקהל והתפאורה היא החיים עצמם.

החבורה נקראה על שם חבורת הדיגרס הבריטית. חבורה אנרכיסטית שאי שם ב 1650 האמינה בחברה לא צרכנית, נטולת מעמדות ונטולת כסף ורכוש פרטי.

הערך "free" היה מאוד מרכזי באידאולוגיה שלהם. לא רק במובן הכלכלי הפשטני, אלא  גם במובן הרחב של חופש לעשות  את מה שאתה מאמין בו ולהשתחרר מכבלי החברה הקיימת. אחת המשימות החשובות שהם לקחו על עצמם היתה להאכיל את הצעירים שהחלו להציף את הייאט-אשבורי מחוסרי כל. הם השיגו ירקות ובשר בכל מיני דרכים, חוקיות יותר ופחות, והעמידו קדרה באמצע ה Pan Handle, אותה מדשאה שהיא המשך לגולדן גייט פארק, וכביש רב מסלולי עובר משני צדדיה. מי שקיבל אוכל (הם היו מפורסמים בלחם החיטה המלאה שאפו בעצמם) היה צריך לעבור בתוך מסגרת כתומה ענקית לעיני הנהגים שחלפו בדרכם לעוד יום שיעבוד בעבודה. זו לא היתה סתם האכלה חינם של היפים שבחרו לא ללכת לעבוד, זה היה מיצג אמנותי. איך אמר פעם ג׳ון קייג׳: אם תשים מסגרת לכל דבר, הוא יהפוך לאמנות.

הדיגרס פתחו חנות בה הכל ניתן בחינם, בגדים וחפצים משומשים במצב שמיש, אפילו כסף. בעקבות ההצלחה המסחרית נפתחו סניפים נוספים. מפעל נוסף חשוב שלהם היה הקמת מרפאה חינם. הממסד התעלם לחלוטין מהצעירים חסרי ביטוח הבריאות. לא חסרו אנשים שסבלו מאובר-דואוז, או צעירות שנכנסו להריון או סתם חולים, כך שמדובר במפעל מציל חיים פשוטו כמשמעו. עד היום המרפאה החינמית שנמצאת ברחוב הייאט פתוחה ומתפקדת.

אחד המיצגים הבולטים שלהם היתה הלוויה לכסף. לבושים בראשים של חיות הם הלכו ברחוב עם ארון קבורה על כתפיהם וחילקו לכל שטרות כסף (מזויף שהדפיסו) לצלילי מארש הלוויה של שופן. המשטרה עצרה אחדים מהם, שיחררה את  גלויי הראש והשאירה את החיות, אבל התקשתה להסביר את סיבת המעצר. בטח הם עשו משהו לא בסדר, גם אם אין חוק נגד זה.

אגב הדיגרס לא ראו עצמם כהיפיס, הם אפילו עקצו לא אחת את ההיפים בעיתונים והמניפסטים שהם חילקו חינם ברחוב (כדי להדפיס את העיתון האנרכיסטי שלהם הם התגנבו למערכת אחד העיתונים והשתמשו במכונת הדפוס). הפנינג נוסף שהפיקו כלל שולחן עם מפה לבנה ערוך בהידור ועמוס במטעמים לצד הכביש המהיר. עלמות חן צעירות הזמינו את הנהגים לוותר על יום העבודה ולהצטרף אליהן לארוחת מלכים חינמית. מה הייתם עושים אילו הייתם שם על הכביש?

החבורה אירגנה קונצרטים חינם בהם נגנו הגרייטפול דד, ג׳פרסון איירפליין, ג׳ניס ג׳ופלין ועוד. לא היתה לדיגרס הנהגה רשמית והם שמרו על הילה של מסתורין. באחד הימים עיתונאי קבע ראיון עם ״מנהיג הקבוצה״ באחת מחנויות החינם והם נאותו. כשהגיע לראיון כל אחד הפנה אותו למישהו אחר בטענה שהוא המנהיג האמיתי והשאירו אותו אובד עצות. הם היו מאוד מתוחכמים בשימוש במדיה וידעו לנצל את הסקרנות הגוברת של התקשורת במהפכת ילדי הפרחים בכדי להעביר את המסרים שלהם. הם חילקו למשל אוכל חינם בבניין העייריה, במטרה לעורר מודעות לאזלת הרשויות בטיפול בצעירים הצובאים את שערי עירם. כשנשאלו על ידי עובד עירייה איך אפשר לעזור? ענו לו: ״תאכל״.

לאחר תום קיץ האהבה הסיטואציה בשכונת הייאט-אשבורי החלה להיות בלתי נסבלת. הצפיפות, התחלואה, העדר שרותים ציבוריים ומקומות לינה וכניסת סמים קשים החלו להפר את האידיליה. קשה לחיות רק משלום ואהבה חופשית. לקראת סוף 67 הדיגרס ארגנו את ״הלווית ההיפים״. ארון קבורה עליו נכתב ״Hippie - son of media" נישא בתהלוכה ונעצר בקצה השכונה בפארק Buena Vista. מלבד הסרקזם כלפי התקשורת (שנכחה בארוע)  שמאדירה את התנועה ההיפית בכך שמסקרת את הלוויתה, המסר היה גם להיפים ולחברי הדיגרס עצמם: עזבו את השכונה, חזרו הביתה או לכו לאן שבא לכם, תקימו קומונות ותפזרו בעולם את רעיונות המהפכה.

אבל לא הכל היה סוג בשושנים בממלכת הדיגרס. בפועל החבורה הונהגה ע״י מספר מצומצם של גברים מאוד כריזמטיים  (Emmett Grogan, Peter Coyote, Peter Berg) והנשים בחבורה שיחקו בתפקידי משנה בלבד. את מרבית העבודה הסיזיפית של השכמה יום יום מוקדם בבוקר, בישול והאכלה, ביצעו הנשים. הגברים העדיפו להתעסק ברעיונות אנרכיסטים בלי לעבוד קשה מדי. הסקסיזם עדיין היה מושרש עמוק בחברה בשנות הששים והדיגרס לא היוו שום מקור להשראה בתחום הזה.

אגב אם כבר הזכרתי  את Peter Coyote, האיש המשיך להתפתח בקריירת המשחק שלו, עבר מתאטרון לקולנוע ואף היה מועמד לאוסקר על תפקידו בסרט (המעולה יש לציין) "ירח מר" של רומן פולנסקי.

מכיוון שמדובר היה בחבורה אמורפית שהתנגדה למיסוד והנהגה מסודרת, לא היה שום סיכוי שהם ישרדו לאורך זמן. אני גם לא בטוח שהם תכננו להתקיים לנצח. באיזשהו שלב התפזרה החבורה. רבים המשיכו לחיות לפי אותן רעיונות היכן שלא יהיו, אבל תשומת הלב התקשורתית עברה למאבק הפוליטי, שהלך והחריף, נגד המלחמה בוייטנאם. בכל מקרה, אנרכיסטים והזויים ככל שיהיו, הייתי שמח לחזור במנהרת הזמן ולהצטרף, ולו לזמן קצר, ולהיות חלק מהחבורה המדליקה הזו.

• הנה סרט תעודה על החבורה. אני ממליץ לכל מי שמתעניין בתקופה הסוערת הזו לפנות לעצמו חמישים וכמה דקות ולצפות.