המתנה

וואלדו ג'פרס הרגיש שזהו זה, הוא כבר לא יכול יותר. זה היה אמצע אוגוסט, מה שאומר שהוא נפרד ממרשה כבר לפני יותר מחודשיים. חודשיים! וכל מה שהוא הספיק זה לכתוב שלושה מכתבים מקופלי קצוות ולעשות שתי שיחות חוץ יקרות בטרוף. כשנגמרו הלימודים היא חזרה לוויסקונסין והוא ללוקסט, פנסילווניה, מרשה נשבעה לשמור לו אמונים. היא אמנם יצאה פה ושם, אבל בעיקר מתוך שעשוע, ונשארה נאמנה. אך דאגה החלה לכרסם בוואלדו. הוא התקשה להרדם, וכשכבר סופסוף הצליח, הוא נתקף בחלומות איומים. כשהוא שכב ער במיטתו, מתהפך מצד לצד תחת הציפה, דמעות זלגו מעיניו בשעה שדמיין את מרשה, האלכוהול מוחק את שבועתה, וגופה נכנע לאיזה ניאנדרטל חלקלק לשון המצליח בעדינות לכבשה. כל זה היה מעבר למה שמוחו יכל לשאת. 

הוא נרדף בחזיונות של מרשה בוגדת בו, ופנטזיות על הפקרותה המינית לא נתנו לו מנוח. והקטע זה, שכל אותם בחורים לא הכירו אותה באמת. הוא, וואלדו, היחיד שהבין אותה. הוא הכיר כל פינה וסדק בנפשה. הוא גרם לה לחייך. היא היתה זקוקה לו, והוא לא היה שם בשבילה (אווווווו…)

הרעיון החל לנקר במוחו ביום חמישי, לפני התהלוכה של חגיגות השנה החדשה. הוא בדיוק סיים לכסח את הדשא של האדלסונים תמורת דולר וחצי ובדק את תיבת הדואר לראות אם הגיע מכתב ממרשה. לא היה כלום מלבד ברושור של חברת האלומיניום האמריקאית בו מצא מעט נחמה. לפחות למישהו אכפת מספיק בכדי לטרוח לשלוח לי משהו, חשב. בדואר אפשר להגיע לכל מקום. פתאום זה הכה בו, הרי לא היה לו מספיק כסף בכדי להגיע לוויסקונסין בדרכים הרגילות, אבל למה שלא ישלח את עצמו? זה היה פשוט עד כדי אבסורד. הוא ישלח את עצמו בדואר חבילות. למחרת ניגש וואלדו לסופרמרקט וקנה את המצרכים הנחוצים. נייר דבק, אקדח סיכות, ותיבת עץ בגודל בינוני המתאים למידותיו. כמה חרירי אוורור, מעט מים, איזה חטיף לשעת לילה מאוחרת והוא מסודר. 

בשישי בצהריים וואלדו היה מוכן. הוא קבע עם סניף הדואר איסוף בשלוש, כתב "שביר" על החבילה, ונכנס פנימה כשהוא משעין את ראשו על מצע הריפוד הרך שהכין מבעוד מועד. הוא ניסה לדמיין את מבע התדהמה המתחלף לפרץ שמחה על פניה של מרשה, לאחר שתפתח את הדלת, תקבל את החבילה, תיתן טיפ לדוור ותראה את וואלדו נמצא לפניה, בשר ודם. היא תישק לו, ואולי הם ילכו לראות סרט. אחחח, לו רק חשב על כך קודם. לפתע ידיים חסונות אחזו בחבילה והוא מצא עצמו מועמס על משאית.

מרשה ברונסון בדיוק סיימה לסדר את שערה. זה היה סופשבוע קשה. היא צריכה להפסיק לשתות כל כך הרבה. ביל היה נחמד איתה. אחרי שזה נגמר הוא אמר שהוא עדיין מכבד אותה. אחרי הכל, זה דרך הטבע. לא, הוא לא אהב אותה, אבל היה לו איזה רגש חיבה. אחרי הכל הם אנשים מבוגרים. אחחח, אם רק ביל היה זורק לוואלדו איזה טיפ… אבל הסיפור עם וואלדו הרגיש כמו משהו שהיה לפני שנים.

שילה קליין, החברה הכי טובה שלה, נכנסה דרך דלת המרפסת למטבח. "אלוהים, זה מרגיש כל כך דרמטי בחוץ"

"אחחח, אני יודעת בדיוק על מה את מדברת, אני מרגישה כל כך דוחה"

מרשה הידקה את חבל חלוק הרחצה. שילה העבירה אצבע על גרגירי מלח שהיו פזורים על שולחן המטבח, ליקקה אותה ועשתה פרצוף. "אני צריכה לקחת את כדורי המלח האלה, אבל…", היא משכה באפה והמשיכה, " הם גורמים לי לרצות להקיא"

מרשה טופפה קלות באצבעותיה מתחת סנטרה, זה משהו שהיא ראתה פעם בטלויזיה. "אלוהים, אל תדברי על זה אפילו". היא צעדה לעבר הכיור והרימה בקבוקון ובו ויטמינים בצבעי ורוד וכחול, "רוצה אחד? זה אמור להיות יותר טוב מסטייק" ותוך כדי נסיון לגעת בברכיה המשיכה "אני לא חושבת שאגע עוד בדאקירי בחיים". היא התייאשה ונגשה להתיישב ליד שולחן קטן ליד הטלפון. "אולי ביל יתקשר".

שילה כססה את קצה ציפורנה, "אחרי אתמול בלילה, חשבתי שבטח תרצי לגמור איתו"

"אני יודעת בדיוק על מה את מדברת, אלוהים, הוא היה כמו תמנון, הידיים שלו היו בכל מקום". היא הרימה את זרועה כאילו היא מגינה על פניה, "אבל באיזשהו שלב, את מתעייפת מלהאבק בו, את יודעת, ובעצם לא עשיתי כלום כל השישי שבת, אז הרגשתי שאני חייבת לו את זה, אם את מבינה מה אני אומרת". היא החלה להתגרד. 

שילה ציחקקה, מכסה את פיה בכף ידה, "מה אני יגיד לך, אני הרגשתי אותו הדבר, ואחרי כמה זמן", היא התכופפה קדימה ולחשה "רציתי..." ופרצה בצחוק קולני.

באותו הרגע צילצל בפעמון הדלת מר קלירנס מסניף הדואר המקומי. כשמרשה ברונסון פתחה את הדלת, הוא עזר לה לסחוב את החבילה פנימה. הוא החתים אותה על העותק הצהוב והירוק ועזב עם חמישה עשר סנט טיפ שמרשה הוציאה מתיק יד קטן בצבע בז שהיה שייך לאימה והיה תלוי על וו ליד הדלת במבואה.

"מה את חושבת שזה?" שאלה שילה.

מרשה נעמדה, ידיה מאחורי גבה. היא הביטה בתיבה שהונחה במרכז הסלון, "אין לי מושג"

בתוך החבילה וואלדו רעד מהתרגשות והקשיב לקולות העמומים. שילה העבירה את ציפורנה לאורך פס נייר הדבק. "למה שלא תבדקי את כתובת השולח ותראי ממי זה?"

וואלדו הרגיש את ליבו פועם בחזקה, הוא הרגיש את הרעידות שעשו הצעדים על הרצפה. זה הולך לקרות בקרוב.

מרשה הלכה מסביב לחבילה וקראה את התווית. "הו אלוהים, זה מוואלדו".

"איזה שמוק" אמרה שילה. וואלדו זע בציפיה. "למה שלא תפתחי אותה?" 

הבנות ניסו להתיר את הסיכות. "הו שיט" אמרה מרשה, "הוא הידק את זה כהוגן". הבנות ניסו שוב בכח, "אלוהים, צריך מקדחה חשמלית כדי לפתוח את הדבר הזה". הן ניסו שוב. "אי אפשר לתפוס", עמדו שניהן מתנשפות בכבדות.

"למה שלא ננסה מספריים" הציעה שילה. מרשה הלכה למטבח, אבל כל מה שהיא מצאה היה מספרי תפירה קטנות. פתאום היא נזכרה איפה אבא שלה מחזיק את ארגז הכלים במרתף. היא רצה למטה וחזרה עם סכין גדול לחיתוך פח. "זה הכלי הכי טוב שמצאתי". היא היתה חסרת נשימה. "הנה, תעשי את זה את, אני הולכת למות". היא שקעה בתוך הכורסה הרכה, מתנשמת בכבדות. 

שילה ניסתה להתיר את נייר הדבק בדופן החבילה, אבל הלהב היה רחב מדי ולא ניתן היה לדחוף אותו. "חתיכת זין הדבר הזה" היא אמרה בעצבים. ולפתע חייכה, "יש לי רעיון"

"מה?" שאלה מרשה

"את רק תסתכלי" אמרה שילה ונגעה באצבעה בקודקודה. 

בתוך החבילה וואלדו התרגש באקסטזה ובקושי הצליח לנשום. הוא הרגיש עקצוץ בעורו מהחום ואת דופק ליבו בצואר. הנה זה מגיע. שילה נעמדה, צעדה מסביב לחבילה ונעצרה בצידה השני. היא ירדה על ברכיה, אחזה בסכין בשתי ידיה, לקחה נשימה עמוקה, ונעצה את הלהב בחזקה בלב החבילה, דרך נייר הדבק, דרך הקרטון, דרך הריפוד הרך שבפנים ודרך ראשו של וואלדו, אשר נחצה לשניים והשפריץ סילון דק של נוזל אדמדם שניצנץ בשמש הבוקר.

(The Gift, לו ריד, תרגום חופשי שלי)

את הסיפור הזה כתב לו ריד כפרוייקט בימי הקולג' העליזים. הסיפור נכנס לאלבומם השני של הוולווט אנדרגראונד White Light/White Heat  שחגג אתמול חמישים חורפים. זהו גם אלבום האולפן האחרון בו השתתף ג'ון קייל. השיר The Gift הוא השיר השני באלבום. ג'ון קייל מקריין בזמן שלו ריד מג'מג'ם על הגיטרה במשך כשמונה דקות. בגרסת הסטריאו אפשר לשמוע את קולו של קייל בצד שמאל בעוד המוזיקה בצד ימין. הפרדה מוחלטת.   

זה לאו דוקא השיר הכי חזק באלבום האפל והנפלא הזה, אבל במקום לנסות ולספר את סיפור האלבום כולו, חשבתי שהשיר\סיפור הזה יכול לתת הצצה לראש של החבורה המיוחדת הזו. כל כך רחוק משירי השלום והאהבה של ילדי הפרחים. השמש האדמדמה שמנצנצת בסוף השיר היא לא בדיוק השמש החמימה והמלטפת של חבריהם בצד השני של היבשת.

גרסת המקור: