ילדי העתיד

חזרה לעתיד - יובל ל"ילדי העתיד" של סטיב מילר בנד

בתרבות האמריקאית מייחסים הרבה חשיבות ל First impression, ובצדק. רושם ראשוני אי אפשר לעשות שנית. אני מניח שסטיב מילר ידע את זה כשהוא בחר לפתוח את השיר הראשון באלבום הראשון הנושא את שמו בקקופוניה מוסיקלית שודאי הרימה כמה גבות בקרב הסקרנים שביקשו ממוכר התקליטים להשמיע בחנות את התקליט של הלהקה הלא ידועה. אני לא יודע אם סטיב בחר בשיטת ה Shock and Owe או סתם רצה להוציא אצבע משולשת אבל אין ספק שמדובר בחתיכת יציאה. 

לאחר הפוגה קלה אני חוזר לפינת היובל עם אלבום אהוב עלי מאוד. את סטיב מילר בנד אני מניח שלא צריך להציג. אבל לפני שהלהקה הפכה למפלצת אצטדיונים עם שלל להיטי פופ-רוק קליטים שגם ההורים שלכם מכירים, היא עשתה פסיכדליה עם ניצוצות של אוונגרד, הוסיפה בלוז לתמהיל ורקחה יופי של תבשיל. אם כן ביוני 68 (לא יודע תאריך מדוייק) יצא אלבום הבכורה של הלהקה - Children of the future.

לא אלאה אתכם בכל ההיסטוריה של סטיב מילר והלהקה (לכו לוויקיפדיה), אבל קצת על קצה המזלג: סטיב נולד במילווקי, וויסקונסין בבית מוזיקלי למדי עם אמא שהיא זמרת ג'ז חובבת, ואבא רופא (פתולוג) שגם הוא ג'זיסט בנשמתו. כשהיה בן ארבע, לס פול, ההוא עם הגיטרה, ראה את הפספוס חובט במיתרים וניבא לילד עתיד מזהיר. המשפחה עברה לטקסס וסטיב הצעיר נחשף לערב רב של מוסיקאים שהגיעו לסלון ביתו דוגמת צ'רלי מינגוס ו T Bone Walker (שגם לימד את הילד כמה טריקים כגון נגינה עם השיניים או מאחורי הגב). בבית הספר לבנים בו הוא למד הוא הקים להקה בה השתתף גם חברו לספסל הלימודים Boz Scaggs, אותו נפגוש גם בהמשך. 

אחרי הקולג' בוויסקונסין (עם גיחה לסמסטר בקופנהגן) סטיב עבר לספוג קצת בלוז בשיקגו. ניגן עם פול באטרפילד, באדי גאי, האולינג וולף ומאדי ווטרס. הוא הקים להקה עם קלידן יהודי בשם בארי גולדברג ושם פעמיו באוטובוס לסן פרנסיסקו כדי לפגוש gentle people עם פרחים בשיער.ב 66 הוקמה Steve Miller Blues Band.

סטיב מילר ולהקתו החלו להופיע ולהשתפשף במועדוני העיר. הם הופיעו בפסטיבל מונטריי, ליוו את צ'אק ברי בפילמור (הופעה שתשוחרר בהמשך כאלבום) ואף תרמו מוסיקה לפסקול הסרט Revolution. בסתיו 67 מילר גייס את חבר ילדותו בוז סקגס לשורות הלהקה (שבכלל שהה באותה תקופה בשטוקהולם) ובהמשך הלהקה השיגה חוזה מכובד למדי ועתיר מזומנים עם Capitol records. זה לא מובן מאליו, יש לא מעט סיפורים על ניצול אמנים תמימים ע"י עסקנים תאבי בצע (עיינו ערך מובי גרייפ, It's a beauteful day ועוד). בתחילת 68 הלהקה טסה ללונדון והקליטה את אלבום הבכורה באולפני אולימפיק. בזמן ההקלטות באנגליה הוחלט להוריד את ה"בלוז" משם הלהקה ולהישאר עם סטיב מילר בנד. צעד מוצדק. למה להישאר מוגבלים רק לבלוז?

אוקי, מספיק רקע, בואו נחזור לאלבום עצמו. אחרי הקקופוניה של השניות הראשונות, אנחנו עוברים לקולות של ים ושחפים והקטע, שנקרא כשם האלבום, Children of the future, עובר לפסים יותר מלודיים עם אוירה טריפית אבל מסתיים די מהר עם תחושת טעם של עוד. שני הקטעים הבאים "Pushed Me to It" ו "You've Got the Power" הם קצרצרים ונותנים תחושה שנקטעו באיבם. משאירים אותנו עם חצי תאוותנו בידינו. 

"In My First Mind" הוא קטע נפלא עם מלוטרון מעיף, ו "The Beauty of Time Is That It's Snowing" הוא קולאז' אקספרימנטלי מעניין שסוגר איפה שהצד התחיל עם תזכורת שאנחנו בעצם כולנו ילדי העתיד.

בעצם כל צד בתקליט הזה עומד כיחידה עצמאית. החצי השני הוא יותר בלוז סטנדרטי ונראה שהשתלב היטב עם הבלוז הלבן שהיה כל כך פופולרי באותה תקופה בבריטניה. לבוז סקגס ניתן בצד הזה יותר ביטוי והוא פותח עם "Baby's Callin' Me Home" הנהדר וגם ממשיך יפה עם "Steppin' Stone". בוז סקגס לא החזיק מעמד הרבה זמן בלהקה ופרש אחרי Sailor, אלבומם השני. לא רק מילר ילך לכיוון יותר פופי בשנות השבעים, לבוז יהיו כמה להיטי ענק מתקתקים למדי בקריירת הסולו הדי מצליחה שלו (למרות שאני מודה שאני אוהב את Lowdown…). 

טים דיוויס המתופף נותן קולו בשיר "Junior Saw It Happen" והאלבום מסתיים בשני קאברים חביבים ל Fanny Mae של באסטר בראון ול "Key to the Highway" הישן שהתפרסם לראשונה בביצוע של צ'ארלי סיגר.

הלהקה תכננה לצאת לסיבוב הופעות בריטי אבל סמים נתפסו בדירתם והחבורה גורשה בבושת פנים חזרה לארה"ב. האלבום קיבל ביקורות טובות אבל המכירות דישדשו.

ההכרות שלי עם האלבום הזה היא מאוחרת יחסית. הכרתי את סטיב מילר בנד למרבה המבוכה אי שם בתחילת שנות השמונים כילד עם הלהיט אברקדברה. אפילו קניתי את האלבום. בתיכון כבר התוודעתי לחומרים קצת יותר מוקדמים ואהבתי מאוד את Fly like an eagle ואת The Joker. בפעם הראשונה ששמעתי את Children of the future הייתי צריך לבדוק שלא הכניסו לי בטעות תקליט אחר לתוך העטיפה. תכל'ס זה לא רק נשמע כמו להקה אחרת, זה באמת הרכב שונה לחלוטין. לא רק בוז סקגס עזב לפני השינוי (וההצלחה) של שנות השבעים, גם ג'ים פטרמן הקלידן וטים דיוויס המתופף. 

יש לי חבר שטוען שהוא חסר ידע מוזיקלי, אבל תמיד מצליח להשתלב בשיחה כשמדברים על להקה שהוא בכלל לא שמע על קיומה. המשפט הקבוע שלו זה "אני מתחבר לחומרים הראשונים שלהם, לפני שהתחילו להתמסחר"... במקרה שלנו הוא קלע לא רע :-)