אור בהיר בשדרת סאנסט

בואו נחזור רגע ללוס אנג׳לס, דלתות, אהבה, באפלו ספרינגפילד, וויסקי א-גו-גו וכל האקשן של הסאנסט סטריפ. זה יכול להיות לא רע, אבל לא הכל היה סוג בשושנים; מלבד סצינה היפית היו גם תושבים זועמים שלא ראו את מה שקורה להם מתחת לאף בעין יפה. המשטרה הכריזה עוצר, היו מהומות ואלימות (בהם נעצרו אנרכיסטים צעירים שעוד נשמע עליהם בהמשך כגון ג׳ק ניקולסון ופיטר פונדה). זה אפילו תועד בשיר אחד שרבים נוטים לייחס בטעות כשיר מחאה אנטי וייטנאם (אני מדבר כמובן על For what it’s worth). אוקי, נכנסתם? אתם שם? מעולה.

הרבה כוחות יצירתיים והרבה מוזיקה טובה היו באויר, אבל התהילה לא חולקה בצורה שיוויונית ע״י ועדה מסדרת או בעזרת תקנון שהוחלט אחרי לילה רווי יצרים באסיפת הקיבוץ. אחת הלהקות שכנראה לא היתה מקורבת למזכיר 

ולא ממש זכתה לראות את האור היתה Clear Light שהוקמה ב 66, הוציאה אלבום אחד ב 67 והתאיידה. מקור השם הוא ספק מעולם תורות המזרח, ספק סוג של LSD, ואולי בעצם משניהם (תכל׳ס נשמע די סביר ששיקוי אסיד כלשהו ייקרא ע״ש מונח שתבע איזה גורו הינדי או בודהיסטי). אגב בהתחלה בכלל קראו להם Brain Train. הלהקה הוחתמה באלקטרה רקורדס ונוהלה בידי פול רוטשילד שגם הפיק את הדלתות, לאב, פול באטרפילד בלוז בנד ואת ״פרל״ של ג׳ופלין (איך פרל נגמר בסוף, כולם יודעים). 

הם ניגנו בפסקול של סרט שהוא סוג של סאטירה פוליטית בשם The President’s Analyst ולצורך העניין לוהק להם כסולן Barry McGuire, ההוא שאחראי לאחד משירי המחאה הנוקבים ביותר נגד מלחמת וייטנאם - Eve of Distraction (שיר שהוחרם ברוב תחנות הרדיו אבל זה לא מנע ממנו מלהפוך ללהיט ענק). 

באלבום היחיד (סלף טייטלד) בארי לא משתתף ואת השירה מבצע Cliff De Young. מי עוד בלהקה? Bob Seal בגיטרה מובילה ושירה, Doug Lubahn (שניגן עם הדורס) בבס, Robbie “the warewolf” Robison בגיטרה (רוטשילד זרק אותו בזמן ההקלטות בטענה שהוא לא מספיק מקצועי). אגב אותו רובי-אדם-זאב עשה ב 64 אלבום סולו קצת הזוי, ייתכן ואעשה עליו פוסט נפרד ביום מן הימים (לא מבטיח). מי עוד? Dallas Taylor בתופים (גם הוא ניגן עם הדלתות, ניל יאנג, CSN ועוד) וגם Michael Ney בתופים וכלי הקשה. אנחנו רגילים לשמוע להקות מרובות גיטריסטים, אבל תודו שלהקה עם שני מתופפים זה מחזה די נדיר. כש warewolf נזרק, צורף להקלטות נגן הקלידים Ralph Schuckett. למרות הקשר הפרסונלי ההדוק לדלתות, אי אפשר להגיד שמדובר בחיקוי ויש להם את הצליל הייחודי שלהם (אם כבר, אז אני שומע דמיון מסויים ללהקות אחרות מעיר המלאכים באותה תקופה דוגמת  WCPAEB).

באחת ההופעות שנערכה במועדון במנהטן בפני קהל שיכור וגועלי למדי, ראלף האורגניסט שהיה בחור נעים הליכות ושקט בד״כ, איבד את זה, פתח את הג׳ורה והחזיר לקהל כגמולו. והנה דוקא כשהכל נראה אבוד הם התעוררו ליום חדש וגילו שבין לילה אותה התפרצות זעם הפכה אותם ליקירי סצינת האנדרגראונד בעיר (לא שאני ממש יודע מה זאת ״סצינת אנדרגראונד״ אבל זה נשמע מרשים…). אבל גם אם הם מעולם לא עשו יותר מדי גלים (פופולריות בקרב כמה היפסטרים זה לא משהו שהולכים איתו לבנק), מגיע להם שנקדיש להם כמה דקות. תקשיבו למשל למה שהם עושים לשיר Mr. Blue (שיר פולק של טום פקסטון במקור) ואיך שהם קורעים לו את הצורה עם שילוב של ספוקן וורד, תיפוף פרימיטיבי וגיטרה מייללת ברקע. או לשיר הפתיחה הנהדר Black roses ולאיך שהסולן נשמע כמו ארתור לי ב A child’s smile הקצרצר. לפני כשנתיים יצא ריאישיו עם לא מעט בונוסים וחוברת מושקעת (אין לי).

מדוע אחרים המריאו והם נעלמו לתהום הנשייה? ליושב במרומים, או ללאקשמי אלת המזל הפיתרונים.