העיקר הבריאות / הגיגים מהמעי הגס

ענייני בריאות זה לא בדיוק כוס התה שלי ואף פעם לא חשבתי שאפרסם פוסט בנידון (בשביל זה יש לי אמא דוקטור בבריאות הציבור), אבל לחיים יש את הדינמיקה שלהם ואנחנו אף פעם לא יודעים מה אורב לנו מעבר לפינה. לבנות שלי אפילו יש משחק קופסה בשם Life: twists and turns

הכל התחיל בבדיקה שגרתית אצל הרופאה אחרי שנדמו התופים מפסטיבל חגיגות ה 50. ידעתי שצפויה לי בדיקה אחת לא נעימה אבל קיבלתי את דין התנועה בהכנעה. לא אייסר אתכם בפרטים רק אומר שקולונסקופיה והוצאת פוליפים גילו גידול שפעם לא היו מעיזים לומר את שמו, ולמרות שבדיקה נוספת (CT) לא הראתה סימני התפשטות למקומות אחרים, הרופאים החליטו לא לקחת סיכונים מיותרים ולחתוך בבשר החי.

בקיצור אני עכשיו בבית אחרי ניתוח בהרדמה מלאה (ארך ארבע וחצי שעות!) ויומיים אישפוז בבית החולים. חצי מטר של מעי גס הוציאו לי, לא פחות.

כשעוברים כזה ניתוח האחיות והרופאים העוצרים להתעניין בשלומי רוצים קודם כל לדעת אם יש ״יציאות״ (הם משתמשים בשפה המכובסת bowel movement) או לפחות האם אני passing gas?... בצעירותי למונח ״יציאה״ היתה משמעות קצת יותר רומנטית.

בלילה הראשון האחות הוציאה אותי לטיול במסדרונות המחלקה, כי חשוב ללכת. ידעתי שאם אעשה קקי אקבל טריט. לא יצא, אבל קשקשתי בזנב וקיבלתי ליטוף.

בהחלמה בבית החולים יש לא מעט זמן פנוי והספקתי לשמוע המון מוזיקה טובה. משום מה מצאתי נחמה בקטעי קראוטרוק ארוכים, בסצינת קנטרברברי הנפלאה ואפילו בפרוג. עפתי על Ash-ra tempel, הרביעי של פאוסט, הטרילוגיה הפסיכית של גונג, ואפילו נדדתי לפרוג האיטלקי של PFM. מדי פעם, כשאני באיזה טריפ עם האזניות והנויז קנסליישן (למרות שלא היה צריך, המחלקה התגלתה כמקום שקט למדי) אני מרגיש נגיעה עדינה על הכתף, קופץ בבהלה, פותח את העיניים ורואה מולי שלושה רופאים בחלוקים או אחות שבאה למדוד חום ולחץ דם או סניטר שבא לרוקן פח או לשאול מה אני רוצה לארוחת ערב. מיד אחרי שהם עוזבים האזניות שוב על הראש ואני חוזר לצלול בספירות אחרות.

זאת גם היתה הזדמנות לראות סרטים. החדש של האחים כהן, The ballad of Buster Scruggs נהדר. איזה תענוג זה לראות את סיפורי המערבונים הקצרים עם הטוויסטים הכל כך כהניים ולצפות במשחק של שחקנים דוגמת ליאם ניסון, ג׳יימס פרנקו או טום וויטס האגדי (לקח לי כמה שניות לזהות אותו, רק כשהוא התחיל לדבר, הקול החרוך לא השאיר מקום לספק…). אפילו הצלחתי לצלוח (עם לא מעט הפסקות) את סרטו האחרון והמונומנטלי של אורסון וולס - The other side of the wind. סרט שצילומיו החלו ב 1970, המשיכו עם דרמות והפסקות עד 1976 אבל הפרוייקט הגרנדיוזי נתקע מכל מיני סיבות (בעיקר תקציביות) ולאחרונה אחד השותפים בעשיית הסרט, הבמאי פיטר בוגדנוביץ’(במאי נחשב בזכות עצמו עם ״ירח של נייר״, ״הצגת הקולנוע האחרונה״, ועוד)   בעזרת הכיסים העמוקים של נטפליקס הצליחו לסיים את היצירה. זה סרט עמוס ולא קל שיש בו המון אלמנטים אוטוביוגרפיים של וולס (אותו משחק נהדר ג׳ון יוסטון) והוא בעצם סרט בתוך סרט. אנחנו מלווים את יומו האחרון של במאי קולנוע החוגג יום הולדת 70 ומבצע הקרנה לסרטו הלא גמור The other side of the wind. בסרט שבתוך הסרט אין כמעט מלל, זהו קולנוע ארוטי בו שחקן צעיר ונאה (עם לוק מעט נשי , מעין גירסה של ג׳ים מוריסון) רודף אחרי אשה אקזוטית בעלת מראה אינדיאני, אותה משחקת בת זוגו הקרואטית של אורסון וולס, והסרט הוא מעין משחק חתול ועכבר מאוד מרשים ויזואלית. הרבה זום-אין על גופה העירום של השחקנית הנחשקת, כשנקודת המבט היא גברית חרמנית, לא משהו שהיה תופס בעידן ה metoo#…( אבל להזכירכם הסרט צולם בתחילת שנות ה 70). לעומת זאת סיפור המסגרת עם מסיבת יום ההולדת רצופת התקלות לבמאי עמוס מלל. אורסון וולס נכנס בתעשיית הקולנוע בהוליווד שהקיאה אותו מקרבה אחרי כמה סרטים כושלים (הוא דווקא התחיל בטופ, וחלקו לו כבוד מלכים כשיצאה יצירת המופת ״האזרח קיין״) וגם מלא בהרבה ביקורת עצמית. זה אמנם מעניין אבל גם די מתיש ואפילו קצת מעיק. אולי ההשפעה של חומרי ההרדמה לא עזרו במיוחד, אבל לא היה לי קל לראות את הסרט עד סופו. נטפליקס גם הוציאו סרט דוקומנטרי שמספר על צילומי הסרט (והסרט שבתוך הסרט…) בו פיטר בוגדנוביץ  עושה קצת סדר בבלגן ונותן לנו הצצה לקריירה הקולנועית ולחייו הפרטיים של וולס, וגם מספר איך סיים את הרכבת הפאזל והצליח להשלים את משאלתו האחרונה של הבמאי הגדול (תרתי משמע).

חזרה למחלקת השיקום. לפני הניתוח הניחו אותי בתוך מעטפת שמיכה מתנפחת שמזרימה אויר חם (כיף גדול), גילחו לי את הבטן (חדר הניתוח כבר היה מוכן אז למרות בקשותי, לא היה זמן לברזיליאן ווקס) ונכנסתי לתרדמת עמוקה ומתוקה. אני לא יודע אם אי פעם חוויתי שינה כל כך עמוקה. שוקמתי בחדר פרטי ומרווח. מה שנקרא room with a view הצופה למגרש החנייה בעיירת הנופש הקסומה סאניוויל. הצוות היה מאוד חביב וענייני ככה שממש אין תלונות (בעיני זה יפה שהאחות התקשרה לשאול בשלומי יום אחרי ששוחררתי הביתה). 

סליחה על הגלישה לפרטים, אבל אחד מרגעי האושר הגדולים כשעוברים ניתוח כזה הוא הרגע בו סוף מצליחים לשחרר פלוץ בריא לאויר העולם. תחושת הקלה שלא מהעולם הזה. כן, פלוצים זה לא בדיוק נושא פופולרי בפוסטים, אבל מה׳כפת לי. נזכרתי ביצירה ישנה (1970) של רוג׳ר ווטרס יחד עם מוזיקאי אוונגרד בשם רון גיסין בשם Music from the body. יש באלבום קטע העונה לשם המשעשע Our song שמורכב כולו מצלילים גופניים למיניהם: גרעפסים, פלוצים ושאר קולות. אגב בחלק מהקטעים באלבום משתתפים שאר חברי פינק פלויד (ללא קרדיט). בצעירותי הגיע לקיבוץ מרצה מבית אלפא ונושא ההרצאה, שנערכה במועדון לחבר, היה ״מי מפחד ממוזיקה אקוסטית?״. אחד הקטעים הראשונים בהרצאה היה אותו קטע פלוצים של ווטרס (בטח יש שיגידו שעכשיו הם מבינים מאיפה הגיע הפלצנות המאוחרת שלו...). אני בטוח שלא מעט חברי משק הרימו גבה… מה שאותי הפתיע היה שמרצה ״זקן״ כמוהו (הוא בטח היה אז בשנות החמישים שלו) מכיר כאלה קטעים, או בכלל שומע פינק פלויד ולא הגבעטרון. 

טוב, הארכתי יתר על המידה. אני רק רוצה להגיד שכיף ומרגש שיש חברים טובים שהתעניינו בשלומי, חלק באו לבקר, אחרים הביאו בישולים כדי להקל על טלי כשהיא בתמרונים בין החוגים והביקורים בבית החולים. אני מרגיש בר מזל. באמת.

לסיכום, תמיד ראיתי את עצמי אחד שענייני בריאות רחוקים ממנו כמרחק מזרח ממערב ופתאום זה הגיע. אז נכון שיש צרות גדולות יותר, אני בסך הכל עשיתי ניתוח מונע לא מסובך במיוחד, אבל ממש לא תכננתי להכניס לרשימת הדברים שהספקתי לעשות עד גיל חמישים (אוקי, כולל) ניתוח בהרדמה מלאה, אישפוז וקטטר… זה לא שהתלבטתי עם ללכת על טיפוס על Mount Whitney או קטטר ובסוף הלכתי על קטטר,אבל זה מה יש…

יאללה, תהיו בריאים.