מתנה לחג

קניתי לעצמי מתנה לחג, מתנה, מתנה, מתנה לחג, גם אני אקבל מתנה לחג, בגבולות הסביר.

לפני כמה ימים נכנסתי לחנות Amoeba המפורסמת שברחוב הייאט בסן פרנסיסקו. באופן לא לגמרי מתוכנן מצאתי את עצמי נשאב פנימה ויוצא עם שלושה תקליטים. חלקכם בטח מכירים את ההרגשה הזו של צלילה פנימה, לרגע קט נעלמים שאר הבלי העולם ומחוגי הזמן מתכופפים\נוזלים כאילו יצאו מתמונה של דאלי. הגעתי קרוב לשעת הסגירה ועובדי החנות כבר החלו להאיץ בי. מזל. הייתי יוצא ברכוש כבד הרבה יותר.

Photo by Marc Wathieu

אתם ודאי תוהים, מה הביג דיל, הבן אדם הלך לקנות תקליטים, למה הוא צריך לחפור על זה? ועוד בפרהסיה.  בגדול אתם צודקים, אבל לא קניתי תקליטי ויניל כבר איזה 25 שנה, אז אני מרגיש סוג של איבוד בתולין מחודש, ואני רץ לספר לחבר׳ה.

קאט. עדכון קצר לאלו שעובדים עד מאוחר ולא יצאו מהמשרד בשנים האחרונות: ישנה אופנת רטרו של חזרה לתקליטי הויניל בחמש-עשר שנים האחרונות. מכירות התקליטים זינקו בצורה מטורפת וחנויות תקליטים, שכמעט ונעלמו כליל מן הנוף חוזרות בגדול.

אין לי עניין לפתוח את קרב מס׳ 5438 במלחמה על מה עדיף, ויניל או דיגיטלי? הנושא כל כך טחון ושחוק, מה גם שאין לי ממש דעה מוצקה בנושא לכאן או לכאן.

Photo by Hoffnungsschimmer

זה לא שאין לי תקליטים, יש לי לא מעט, אבל כולם נרכשו או נאספו עוד לפני שהקומפט דיסק כבש את עולמנו.

אני זוכר את יואב קוטנר בפינת הפופ בזהו זה מציג את הטכנולוגיה החדשה והמופלאה (שווה להקליק, אפילו רק בשביל הנוסטלגיה). בפעם אחרת הוא חד חידה: אם בצד של תקליט יש 20 דקות והתקליט מסתובב במהירות 33 סיבובים לדקה, כמה חריצים יש בתקליט? הפותרים נכונה קיבלו, איך לא, חולצה ותקליט… (התשובה בסוף הכתבה).

סוף שנות השמונים, תחילת התשעים, היו ימי השפל של תקליטי הויניל, החור במרכז השחור מעולם לא היה גדול יותר. למזלי השכלתי לאפסן את תקליטי ולא זרקתי כמעט כלום עם המעבר לעולם הדיגיטלי. אני זוכר שאנשים היו זורקים לרחוב ארגזי קרטונים מלאים תקליטים שאיש לא חפץ בהם. לעיתים עצרתי לפשפש בארגזים וחזרתי הביתה עם מציאות. יש לי למשל תקליט של ג׳ו קוקר בהופעה חיה, שהשם ״סי היימן״ כתוב בפינתו בכתב יד. כנראה שמקורו באחד הארגזים. אני אוהב להגיד שיש לי את התקליט הכי טוב של סי היימן…

ניסיתי להיזכר מה היה תקליט הויניל האחרון שקניתי ולא הצלחתי. אני זוכר טוב מאוד את תקליטי הראשונים: הייתי פספוס בכיתה ה׳ כששמעתי ברדיו את Don't bring me down
ונסעתי לתחנה המרכזית בעפולה לקנות את Discovery של ELO (תזמורת אורות החשמל בשבילכם) שבדיוק יצא. בקושי הגעתי לגובה הדלפק, ואני זוכר שהמוכר אמר לי: ״יש לך טעם טוב, ילד״. בפעם השנייה, כמה חודשים מאוחר יותר, נסעתי לקנות את The River של ספרינגסטין. הגעתי לחנות, ולמגינת ליבי גיליתי שמדובר באלבום כפול ואין לי מספיק כסף. בלית ברירה החלטתי ללכת על תקליט זול יותר של הבוס. באופן די מקרי ידי נשלחו ל Born to run. סתם פוקס.

חזרה לרכישות האחרונות, מכיוון שבאתי ללא רשימת מכולת ונטול אג׳נדה לחלוטין, סתם אספתי תחת זרועי מצרכי מזון בסיסיים. התחלתי עם מעט כבוד לסצינה המקומית, במיוחד לנוכח הרחוב בו דרכו רגליי באותו רגע, ולקחתי את WOW , האלבום השני של Moby Grape (ארחיב עליהם בסוף) , יד שניה במצב לא מדהים. לזה הוספתי את Safe As Milk האייקוני של קפטן ביפהארט (גם עליו ארחיב למעוניינים בלי לעייף את חסרי הסבלנות). לבסוף נתקלתי באלבום שהוא בטח בוטלג. כלומר הוצאה לא חוקית, של טום וויטס בשם Bourbon Jesus שלא הכרתי (ואני חשבתי שהכרתי את כל מה שהוא הוציא). מדובר בהופעה חיה שנערכה בפירנצה ב 1999 ולא התאפקתי, הסקרנות הרגה את החתול.

כשהגעתי הביתה נכונו לי כמה הפתעות. אריק איינשטיין שר פעם בשירו הנפלא ״אני אוהב אותך היום״ את השורה: ״אחר כך נשמע תקליט של רנדי ניומן, יש מילים בתוך העטיפה״. אני לא אשכח את ההתרגשות שבהנחת תקליט חדש על הפטיפון ואת החדוה שנוספה לכך אם מצאתי בפנים גם דף מילים. דבר כל כך פשוט ואלמנטרי, מפתיע כמה זה לא היה מובן מאליו. בשלושת התקליטים החדשים שלי לא היה ולו דף פנימי אחד לרפואה. ניחא, יש ילדים רעבים באפריקה.

ההפתעה השניה היתה כשניגנתי את מובי גרייפ. לפני הרצועה האחרונה בצד הראשון, הקהל מתבקש להעביר את מהירות הפטיפון ל 78 בכדי לשמוע שיר מחוה לזמר הותיק Gene Autry  הידוע בכינויו "הקאובוי המזמר". התחכמות חביבה, אבל מה לעשות ואצלי יש רק מהירות  33 או 45, אז פיספסתי שיר.

ההפתעה השלישית היתה חביבה במיוחד: Safe As Milk התגלה כתקליט לבן וצח כחלב היוצא היישר מהעטין. הגילוי היה אפילו יותר מרגש מתקליט ה"דרכים" הכחול של שלמה ארצי שהורי קנו לי מתנה בילדותי.

לסיכום, לא נראה לי שאמיר את דתי, בעיקר מסיבות פרקטיות. עם הילדים והבלגאן בבית, כמה כבר אפשר להנות מתקליט בסלון? (גם איכות הפטיפון שלי לא מי יודע כמה, יבוא יום ואשדרג) ממילא את רוב המוסיקה אני שומע או בנסיעה, או בנייד או בזולה שבחצר האחורית. אבל את ניחוחות הפלסטיק ואת טקס ניקוי האבק והנחת המחט שום קובץ דיגיטלי לא יוכל להחליף.

אכן, מתנה לחג.

חג שמח!

תשובה לשאלתו של קוטנר: חריץ אחד בכל צד של תקליט (אחרת איך היינו מגיעים מתחילת האלבום ועד סופו?)

נספח למתעניינים באמנים שהזכרתי:

Moby Grape היא להקה שהוקמה באזור סן פרנסיסקו באמצע שנות השישים וכללה חמישה נגנים מעולים שכולם תרמו גם לכתיבת השירים וגם בשירה. היה באזז גדול סביבם. לפני הוצאת אלבומם  הראשון הם התאמנו במועדון The Ark  שישב על המים בסאוסליטו (בניין ששימש לפני כן את בעלי  היאכטות) וכל המי ומי חצו את גשר הזהב ובאו לצפות בחבורה המופלאה – ג'ניס ג'ופלין, ניל יאנג, דיויד קרוסבי, סטיב סטילס, ועוד רבים וטובים. סקיפ ספנס מהג'פרסון איירפליין העיר: "החבר'ה האלה יותר טובים מהביטלס". לרוע המזל עקב ניהול כושל הלהקה לא הצליחה מסחרית והתפרקה אחרי מספר מועט של אלבומים. פספוס גדול לכולנו.

Captain Beefheart שמו האמיתי הוא Don Van Vliet. אומן די מחורפן, נסיוני, אוונגרדי ופורץ דרך שלמרות הצלחה מסחרית די שולית הוא מקור השראה להמון אמנים מוכרים ומצליחים. הוא גדל בקליפורניה ופעל מוסיקלית החל מאמצע שנות הששים ב
עיקר עם להקתו The Magic Band . הוא היה מיודד עם פרנק זאפה, הם יצרו יחדיו וההשפעה ההדדית בהחלט ניכרת במוסיקה שלהם. הביטלס היו מעריצים גדולים של ביפהארט ואף רצו להחתים אותו על הלייבל שהקימו. הוא מת ב2010 והותיר אחריו מורשת תקליטים מרשימה ומגוונת. Safe As Milk הינו אלבומו הראשון. הוא נגיש יחסית, ובאלבום מנגן גם נגן הגיטרה המופלא Ry Cooder.

Tom Waits – טוב, את הברנש הצרוד והמסוקס לא ממש צריך להציג. כתבתי עליו כאן בעבר.

שלמה ארצי – זמר ישראלי פופלרי האהוד על כל שכבות העם, שהחל את דרכו בלהקת חיל הים וידוע בהופעותיו במועדון צותא, בג'ינסים הקרועים ובפלירטוט עם המעריצות במהלך ההופעה