ים השיבולים

אני יושב על חבילת שחת

על ראשי זר ושושנים שלוש

ודוקר לי בתחת

ודוקר לי בראש                              (משק יגור, טיוטה            יורם טהרלב)

חג השבועות הוא החג שלנו, הקיבוצניקים. כל שנה, חברים של ההורים ודודים מדרגה שלישית שמעולם לא שמעתי על קיומם, היו נזכרים בנו לפני החג וקופצים לביקור. היינו הולכים בחום המהביל לשדה הקצור, יושבים על חבילות הקש הדוקרות ורואים את חברי וחברות המשק לבושים חולצות רקומות ורוקדים לצלילי "שיבולת בשדה" או "ים השיבולים" כשבלוריתם ושולי שמלותיהן של הנשים מתנופפות ברוח. אח"כ הגיע תור תהלוכות עגלות הביכורים של ענפי המשק ותצוגה על הבמה של יבול השנה של התינוקות, כשתמיד לפחות זאטוט אחד לא מבין על מה המהומה ופותח ביבבות קורעות לב, וסוחף אחריו לסינפוניה את שאר העוללים... לסיום היתה הדגמה של כל תהליך גידול החיטה משלב החריש ועד הקציר על פס חיטה שהושאר מבעוד מועד לכבוד החג, כשברקע טרקטוריסט מהפלחה מסביר בקול בס: "זוהי המשדדה, ועתה אנו רואים את צביקה על הג'ון דיר עם המתלמת מאחור". היינו צופים בקומביין (או בעברית צחה – קצרדש עצמונע) היודע לא רק לקצור אלא גם מנפה את המוץ מן התבן, וצופים בפליאה במכונה הקסומה הלוקחת את השלף והופכת אותו לקוביות קש מהודקות היטב וקשורות בחוט שחור.

לכבוד החג הממשמש ובא אני רוצה לחלוק כבוד למשוררים ומוזיקאים שיצאו מתוך ההתיישבות העובדת.

עוד מראשית ההתיישבות, התנועה הקבוצית הנפיקה משוררים לרוב. אפשר להתחיל ברחל המשוררת מקבוצת כנרת, לוי בן אמיתי מדגניה, נעמי שמר (שוב כנרת), נחום היימן (בית אלפא), יורם טהר-לב (יגור) ועוד רבים וטובים. תור הזהב היה בשיאו בעשורים הראשונים של המדינה החדשה עם חבורות הזמר. המושלים בכיפה היו כמובן הגבעטרון.

מי האמין שחבורת הזמר שהוקמה ב 48 לטקס חנוכת מגרש הכדורסל של קיבוץ גבע תגיע כל כך רחוק. נדמה שהעמק היה ה"סיאטל" של התקופה, אשר מלבד הגבעטרון הוציאה מאוחר יותר גם את "האשכולית" מבית השיטה והבחורים מאפיקים. כמעט בכל קיבוץ, וגם בהרבה מושבים, צמחה חבורת זמר. וכמו שכל גיטריסט מתחיל חולם להיות ג'ימי הנדריקס, כל חבורת זמר פינטזה יום אחד "לעשות את זה" כמו הגבעטרון.  

בשנתון שלי היו רק ששה ילדים בקבוצת גבע. אפילו בסטנדרטים של הקיבוץ, בו השקיעו בחינוך והעדיפו כתות קטנות, ששה היו מעט מדי. האפשרויות היו לנהוג בסגנון בית קטן בערבה ולצוות אותם לשנתונים אחרים או לחבור לקיבוץ שכן. כך קרה שבכיתה ד' פתאום קיבלנו ששה ילדים מגבע, אתם המשכנו אחרי היסודי לביה"ס האזורי בעין חרוד עד סוף התיכון. רוב בני כיתתי מגבע התגאו בייחוס "גבעטרוני" – הורים או דודים שרו בלהקה, מה שהפך אותם כמובן לבעלי דם כחול. מהם למדנו על הסכסוכים הפנימיים וריבי האגו שבאו בעקבות ההצלחה האדירה. בתקליטיה של הורי היה יצוג נכבד לתקליטי הגבעטרון, כך שמרד הנעורים המוסיקלי שלי היה להתרחק הכי רחוק שאפשר מ"עמק שלי" ו"באה מנוחה ליגע".

גם תנועת המושבים לא טמנה ידה בצלחת. מישהו זוכר למשל את להקת מגפיים עם השלאגר ההיסטרי "לקום כל יום לחלוב את הפרות ברפת"?

אבל לא רק חבורות זמר. קיבוץ דליה סיפק לעולם הזמר העברי את החבר הג'ינג'י דודו זכאי. והגדיל לעשות קיבוץ משמרות שסיפק לא אחד, כי אם שלושה נפילים – שלום חנוך, חנן יובל ומאיר אריאל. בתחילת דרכם המוסיקלית היו מאיר אריאל ושלום חנוך חברים בהרכב "המשמרון" והביאו לקאנון התרבות הישראלית שירים כמו "הלילה" ו "אגדת דשא" (כמו שריח מסויים יכול לשלוף מהזכרון זכרונות אבודים, שני השירים הללו ישר עושים לי פלאשבק לקיבוץ של ילדותי עם בית הילדים, הדשאים והממטרות).

  

"השלושרים" הוקמה ע"י בני אמדורסקי (שגדל בקיבוץ הראל) חנן יובל ושלום חנוך ב- 1969. הם היו מחלוצי הפופ העיברי והושפעו רבות מהביטלס, ממוסיקת קאנטרי ומזמר חסידי.

שלום חנוך וחנן יובל שרתו בלהקת הנח"ל ואח"כ עזבו את הקיבוץ, אבל מאיר אריאל נשאר ואפילו היה מזכיר הקיבוץ לתקופת מה. אשף המילים המדהים הזה ידע לתאר בקריצה את הווי חיי המשק. לא בצורה פומפוזית או ממלכתית כפי שעשו הגבעטרון, אלא דרך טיפוסי שוליים תמהוניים כגון ארול אחד או הרפתקאות אהבהבים עם השכנה (אשר עוד עונה לשם תקוה, תתארו לכם...)

קיבוצניק נוסף שקשה להמעיט בתרומתו לתרבות הישראלית הוא האדון בעל פני הפוקר מתי כספי. כספי גדל בקיבוץ חניתה שבגליל המערבי ואחראי לא רק לכמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו בעברית, אלא גם פתח את אוזננו וראשנו לצלילים שלא היו עד אז במחוזותנו. כספי החל את הקריירה המוסיקלית כבר בגיל חמש בנגינת חלילית. הקיבוץ החליט להשקיע בילד המוכשר וקנה לו פסנתר לפנים משורת הדין (אני בטוח שכמה חברי קיבוץ אידיאליסטים כעסו על הפרת התקנון, מעניין מה היה קורה אם היו מקשיבים להם...). ב 1971 כשהלהקות הצבאיות שלטו ביד רמה בזמר העיברי, מתי כספי הוציא יחד עם שלמה גרוניך תקליט אוונגרד עם טקסטים מהפכנים – "מאחורי הצלילים". בשנות השמונים, לאחר קריירת סולו מפוארת הוא סחף את כל המדינה לצלילי הסמבה הברזילאית.   

שנות התשעים הביאו דור חדש של יוצרים קיבוצניקים לכותרות. "איפה הילד?" מגבעת ברנר היתה חלק מגל להקות הרוק ששינו את נוף המוזיקה המקומי. חמי רודנר, אסף שריג (במקור מבית השיטה) ושאר חברי הלהקה אמנם עברו לתל-אביב בשלב הקלטת האלבום הראשון אך הלהקה החלה לעבוד על החומר עוד בקיבוץ. אגב שם הלהקה נלקח מאיחוריו הכרונים לחזרות של מתופף הלהקה הצעיר עומר דגני.

בן קיבוץ נוסף שאני מאוד אוהב את המוזיקה שלו הוא גבע אלון, שגדל בקיבוץ מעברות. גבע שר באנגלית והחל את הקריירה המוזיקלית שלו בלהקת ה- Flying Baby, שעברו לגור בקליפורניה, חרשו את ארצות הברית לאורך ולרוחב והופיעו בכל חור. באופן קצת מפתיע המוזיקה שלהם מושפעת יותר מקאנטרי, פולק ובלוז מאשר משירי ארץ ישראל.  לאחרונה הוציא גבע אלון סוף סוף אלבום ראשון בעברית ("תהיי איתי") בהפקת עמיר לב.

הרכב קיבוצי הרבה פחות מוכר הוא בעל השם המדליק "השפן הנכון" (הרי כולנו יודעים שהקיבוצניקים הנם "אוכלי שפנים וחזירים"). ללהקה נטייה לשירים קצרצרים, רוויי הומור שחור, אנרכיה, טקסטים פרובוקוטיביים וצליל פנקיסטי. הלהקה המחורפנת והפורה הזו כבר קיימת המון זמן ובאמתחתה מספר לא מבוטל של אלבומים.

אני רוצה לסיים בצד מעט אחר של ההתיישבות העובדת, הרחק מהפסטורליה, חדר האוכל והמדשאה הקיבוצית. להקת אלג'יר הוקמה על ידי מושבניקים מתלמי אליהו שנמצא באזור עוטף עזה. ללהקה צליל יחודי של רוק המשולב בפיוט ובמוזיקה מזרחית. חברי הלהקה עברו תקופות לא קלות, בהן בין היתר ניסו לחזור בתשובה. גיטיריסט הלהקה, גבריאל בלחסן, ניסה להתאבד ואף אושפז מרצון באברבאנל. לאחר פרוק הלהקה, יצא הסולן אביב גדג' לדרך עצמאית והוציא שני אלבומים. באופן אישי אני חושב ש"תפילה ליחיד", אלבומו הראשון, הוא תקליט מעולה גם אם לא קל לעיכול. אגב, אחיו הבכור של אביב הנו מוזיקאי מצליח בפני עצמו: שלום גד מלהקת "פונץ".

כבר מזמן עברו ימי הרומנטיקה בגורן, אף הורה לא משכיב את ילדיו לישון בבית הילדים, חדר האוכל מופרט, וכבר לא תראו מתנדבות משבדיה משתזפות בבריכה בעוד בני הקיבוץ שוזפים בהן את עינהם, אבל מהשפעתה התרבותית הכבירה של אותה הרפתקאה ייחודית, הזויה ומופלאה המכונה קיבוץ אי אפשר להתעלם.

חג שמח.