השבוע אני מזמין אתכם לרוץ איתי, ככה בקטנה. אפשר להתחיל פה בסיליקון וואלי, להמשיך דרומה בואכה סן דייגו, לחצות את מקסיקו לארכה ולסיים בגוואטמאלה סיטי. מתאים? אתם יודעים מה, לא ממש חייבים, אבל לשבת על הטוסיק ולקרוא כולנו יכולים.
לפני מספר חדשים כתבתי פוסט על נשים שקמו ועשו מעשה, אחת מהן היא סימה סימון ועל הפרוייקט הנוכחי שלה אני רוצה להרחיב. לפני כמה שנים עשתה סימה פרוייקט מרגש בו יצאה עם חבורת נערים ונערות "בסיכון גבוה" (כלומר מבתים הסובלים ממצוקה קשה) מפנימיה בנתניה לכפר "מייבשי הדמעות" ברואנדה. הנערים הפכו ממקבלים לנותנים ועשו כמה פרוייקטים מדהימים בהם עזרו ליתומים, קורבנות השחיטה המזעזעת שהתרחשה במדינה לפני לא כל כך הרבה זמן, ולמדו לא רק שיש ילדים שגורלם קשה משלהם, אלא גם בכוחם לתרום ולעשות עולם טוב יותר. הבחירה לעבוד עם נערים בגיל ההתבגרות היא קריטית. זהו גיל מאוד משמעותי מבחינת עיצוב האישיות ומשפיע רבות על הבחירות שהם עושים אח"כ בחיים.
בסיליקון וואלי סימה גיבשה קבוצה של כעשרים תיכוניסטים ותיכוניסטיות, אלא שכאן לא מדובר בדיוק בבתי מצוקה, אלא בבני טובים שאולי סובלים דוקא מהכיוון ההפוך – הכל זמין וקל. ירצו אייפון חדיש, יקבלו. ירצו מכונית, קצת עיניים לאבא ואמא והופה, המפתחות ביד. אגב, אני לא יודע עם איזו קבוצה יותר קל לעבוד. לא פשוט לארגן קבוצה עם ארבעים הורים דעתנים שרוצים מעורבות בכל פרט ופרט.
מה בעצם עושה הקבוצה? אני שמח ששאלתם. השלב הראשון היה להתגבש ולקבוע יעד בו ניתן לתרום ולהשפיע בצורה משמעותית. היו מספר יעדים על הפרק – אתיופיה, שירדה די מהר מסיבות לוגיסטיות ו"הוריות". מקסיקו, שזכתה לפופולריות נמוכה, אולי קצת בגלל הקירבה הגאוגרפית שנתנה תחושה פחות "אקזוטית". שני היעדים הפופולרים היו גוואטמלה ופורטו ריקו. לאחר לבטים רבים הפור נפל על גוואטמאלה.
הקבוצה מתכננת לשהות בבית יתומים, לעשות לא מעט פרוייקטים, וההכנות בעיצומן. סימה יחד עם גייל שותפתה לפרוייקט ונירית, אחת האמהות, יצאו לנסיעת הכנה מתוך כוונה ללמוד ממקור ראשון איפה הסיוע יהיה הכי אפקטיבי.
קצת על בית היתומים: Hogar Miguel Magone הוא ממוקם בשיפולי גוואטמאלה סיטי, נושק לכפר קטן בעל השם החביב Aguacate או בעברית אבוקדו. את המקום מנהלים זוג מקסים אשר מקדיש את חייו לטיפול ביתומים. למקום אין תמיכה ממשלתית וברגע שהם מקבלים יתום חדש לבית, אין פתק החלפה. הם אחראים לכל צרכיו – אוכל, חינוך ומיטה לישון. ברוב המקרים מדובר בילדים שעברו מסכת חיים מאוד לא קלה, כך שגם טיפול פסיכולוגי הוא מאוד חיוני. במקום ישנם מגורי בנים, מגורי בנות (כולו ורוד, עם איורים של נסיכות על הקירות), חדר אוכל, מגרש משחקים ועוד מספר מבנים. המקום לא מחובר למערכת מים ופעמיים בשבוע מגיעה מיכלית ותושבי הכפר ממלאים ג'ריקנים. הדבר הופך את מחיר המים ליקר מאוד, דבר קצת מטופש במדינה עם אקלים טרופי וכמות משקעים מרשימה. אחד הפרוייקטים הינו לאגור את מי הגשמים מהגגות ולהשתמש בהם לצרכי כביסה, שרותים ועוד. הפרוייקט עשוי לחסוך למעון כסף רב שיוכל לשמש להעסקת מטפלים ופסיכולוגים נוספים (בית היתומים נמצא במחסור חמור מבחינת מצבת כח האדם). אפרופו מים, הילדים מתקלחים במים קרים ואחת המשימות היא לארגן פנלים סולרים ודוד שמש שיאפשר מקלחת במים חמים. מה שלנו נראה כל כך מובן מאליו, שם זה בגדר מותרות.
פרוייקט חשוב נוסף הוא בניית חדר מחשבים. בכל בית היתומים יש כרגע מחשב אחד. תדמיינו עשרות ילדים שצריכים לעשות שיעורי בית ולחלוק מחשב אחד בלבד. אצלנו במשפחה, אם קורה שאחד המחשבים לא שמיש ואנחנו צריכים לחלוק חמש נפשות ארבעה מסכים, הבית בהיסטריה. קשה לחשוב על מקום טוב יותר בעולם מהסיליקון ואלי בכדי לגייס לפטופים משומשים, קצת ציוד נלווה, ולהקים בבית היתומים חדר מחשבים לתפארת.
ודאי לחלק מהקוראים יצא לבקר בגואטמלה כחלק מטיול תרמילאים שלאחר הצבא והם יוכלו להעיד שמדובר במדינה יפהייפיה, אבל העוני בולט לעיין בכל מקום. קחו למשל את המקרה הבא: בכפר ישנה משפחה בעלת שישה ילדים ואבא מתעלל פיזית ומינית שחיים בעוני מחריד. גורמים מבחוץ הצליחו להעיף סוף סוף את האבא מהבית והבן הבכור, נער בן 14, נאלץ לעזוב את הלימודים ולפרנס את אחיו הקטנים. כולם גרים בחדרון עלוב בעל רצפת בוץ, קירות וגג עשויים פח שלא מצליחים לספק מחסה מפני הרוח והגשם. אחד מהפרוייקטים של הקבוצה יהיה לנסות לשדרג למשפחה את הבית ולהפוך אותו למשהו הראוי למגורי אדם. דמיינו את תוכנית טלויזיה Extreme makeover בלי סוללת המעצבים, הדרמה והקיטש.
הקבוצה גם מתכוונת לבקר ב"חיריה" של גואטמלה סיטי.הר אשפה ענקי בו אנשים חיים בזבל פשוטו כמשמעו. 
הם עטים על כל אוטו זבל שפורק את סחורתו על הר האשפה המצחין, ממיינים למחזור את מה שניתן, וכל זאת בתמורה לפת לחם דלה. נעשה על כך סרט דוקומנטרי מעניין ועטור פרסים בשם Recycled Life.
הם עטים על כל אוטו זבל שפורק את סחורתו על הר האשפה המצחין, ממיינים למחזור את מה שניתן, וכל זאת בתמורה לפת לחם דלה. נעשה על כך סרט דוקומנטרי מעניין ועטור פרסים בשם Recycled Life.
סרט דוקומנטרי נוסף על הנושא (הניתן לצפייה ביו-טיוב במלואו) הוא Children of the 4th World
באזור המזבלה יעסקו חברי הקבוצה בין היתר בהוספת אמצעי וערכות לימוד לבית הספר המקומי.
אגב, באתר הקבוצה תוכלו לקרוא על כך ועל פרוייקטים נוספים.
מן הסתם, פרוייקט כזה עולה כסף, ולשם כך נרתמו הנערים והוריהם למבצע גיוס כספים.
אני חייב להודות שאף פעם לא הרגשתי נח כאשר בנותיי נדרשו למכור מגזינים במטרה לגייס כספים לבית הספר. אך כשרואים את התמונות ושומעים את הסיפורים על ילדי בית היתומים התחושה לחלוטין שונה. ההורים התארגנו למכירת כרטיסי הגרלה ולארגון מרוץ שייערך ביום ראשון הקרוב ב-Shoreline. אם עוד לא רכשתם כרטיסים, עדיין לא מאוחר מדיי (אפשר גם ביום הארוע במקום) ואני ממליץ בחום להשתתף בארוע קהילתי שהוא בריא גם לגוף, גם לנפש וגם למצפון…
במהלך גיוס הכספים נתקלתי בשתי שאלות שחזרו על עצמם ואנסה לענות עליהן:
- למה לנסוע עד גואטמלה? חסר איפה לתרום בסן-חוזה, איסט פאלו אלטו או לעשות פרוייקט בישראל?
אז קודם כל זה לא סותר. אפשר לתרום גם כאן, גם בישראל וגם במקומות אחרים בעולם. בתי למשל, מתנדבת פעמיים בשבוע לעזור בהכנת שיעורי בית לילדים מתקשים בבי"ס בצפון סניוויל בו יש אוכלסייה פחות ברת מזל. אך למען האמת, עם כל העוני והקושי בו אנשים חיים בסליקון ואלי, כל מי שטייל במדינות מתפתחות יודע שזה כאין וכאפס לעומת מה שקורה שם. קשה לי להאמין שתראו פה אנשים מתים מרעב, מה שבהחלט אפשרי במקומות אחרים בעולם. אם להיות כן, אין ספק שליעד יש גם אפקט משיכה שעוזר לרתום את בני הנוער לפרוייקט, אבל מה רע בזה?
- למה לבזבז משאבים על הגעה לשם? לא יותר פשוט לשלוח את הכסף
ולסגור עניין? - אז א. בגואטמלה יש לא מעט שחיתות והמצב הנו כל-כך גרוע עד שארה"ב משכה את ידה באופן רשמי והפסיקה לתת סיוע הומינטרי, ולכן קשה להבטיח שהכסף יגיע ליעדו. ב. חלק ממטרת הפרוייקט הנו האפקט על הנותנים ולא רק על המקבלים. חוויה כזו יכולה להיות ארוע מכונן ואולי חלק מהמשתתפים יראו בתרומה לזולת יעד חשוב בחייהם. ג. גם היתומים יעריכו הרבה יותר את העזרה אם יהיו מאחוריה אנשים בשר ודם. נוער כמותם שיכול להעניק אהבה ולהוות השראה ואולי דחיפת מוטיבציה לצאת לחיים טובים יותר.
לשמחתי הרבה בתי הבכורה הצטרפה לפרוייקט. התמזל מזלי והתבקשתי לצאת כהורה מלווה לחלק מהזמן. אני יודע שאנחנו הולכים לראות מראות לא קלים ולעבוד קשה אבל אני מחכה לכך בכליון עיניים. שבת שלום ולהתראות במרוץ ביום ראשון בבוקר
No comments:
Post a Comment