Saturday, October 25, 2014

מה שבן אדם אחד יכול לעשות

לפני כעשר שנים, כשעוד היינו ממש טריים באזור, עוד עם הכיסוי של הניילונים, התגלגלנו די במקרה לארוע קטן ומאוד ייחודי בסן פרנסיסקו - Trolley Dances. מאז אותו ביקור, כל שנה אנחנו מסמנים ביומן ומשתדלים לא להחמיץ את הדבר המדליק הזה. מה זה Trolley Dances ? או, אני שמח ששאלתם, כי באופן מפתיע בדיוק התכוונתי לספר. אז ככה, מדובר באוסף של ריקודים קצרים שהם site specific כלומר כל ריקוד מתאים את עצמו לחלל בו הוא מתקיים או שהחלל נבחר, באותה שכונה ספציפית, בהתאם לאופי הריקוד. כל שנה נקודת המפגש היא בשכונה אחרת ובערך כל חצי שעה יוצאת קבוצה (עם סרטים על היד ומדריכים מלווים) לסיור בעיר שכולל כששה-שבעה קטעי מחול קצרים ומאוד מגוונים. זה יכול להיות מופע קאפאוורה בכנסייה, מחול מודרני בחלל משרדים שננטש לסוף השבוע, דמויות מחופשות שנעות בתוך חלון ראווה או קטע קברטי על אי תנועה ברחוב סואן. פעם אחת אפילו ראינו מופע אופרה תוך כדי ירידה בסנפלינג מבניין גבוה ופעם אחרת מופע שחייה צורנית בבריכה במתנ"ס סטייל אסתר וויליאמס. הארוע כולל גם מעבר בתחבורה ציבורית (MUNI או BART) לשכונה אחרת בה נערך החלק השני של הריקודים/מופעים/מיצגים או איך שאתם רוצים לקרוא לזה.
השנה נפגשנו ליד חנות ירקות מקומית בNoe Valley, ראינו חבורת בנות לבושות שחור שעשו מופע במגרש כדורסל של ביה"ס מקומי וניצלו בעיקר את קיר הבטון בשיפולי המגרש. משם עברנו למופע ריקודים קובני חושני ברחוב כשהזוגות הרוקדים יוצאים מחצר בית עם גדר מעוטרת בציורים צבעוננים.



אח"כ צפינו במופע שנערך כך שהקבוצה נמצאת בפינת רחוב אחת והרקדנים מצד שני של הצומת ובאמצע עוברות מכוניות והולכי רגל אקראיים שלא מבינים לאן הם נקלעו. לקחנו את החשמלית לאזור אחר בעיר ובתוך קולג' מקומי ראינו חבורת סטודנטים שניצלה את המדשאה של הקמפוס ורקדה לצלילי להקה מקומית. משם נכנסנו לתוך הבניין וראינו רקדניות פלמנקו, ולסיום מופע בכריאוגרפיה של מפיקת הארוע - קים אפיפני ובו זיהינו כמה רקדנים מהשנים הקודמות כולל רקדן שחום עור וגבוה שלמרות היותו חרש יש לו חוש קצב מדהים. בסוף קים הצליחה לסחוף את הקהל לעלות לרחבה ולרקוד עם להקת הרקדנים.
IMG_3718.JPG

כל הארוע הזה הוא פרוייקט של אשה אחת שיום אחד החליטה לעשות מעשה. קים אפיפני ביקרה בסן דייגו וראתה ארוע דומה שנערך על קרונות הtrolley המפורסמים והחליטה להתאים את הקונספט לסן פרנסיסקו. היא שילבה את אהבתה למחול עם אהבתה לעיר ובזכותה אנחנו נפגשים לא רק עם אמנים שלא היה שום סיכוי שהיינו פוגשים אחרת, אלא גם עם שכונות מעניינות בעיר שלא נמצאות על מפת התיירות הסטנדרטית. כל הארוע הוא חינם ומבוסס על התנדבות הרקדנים, שותפות עם הקהילה המקומית וכמובן זמנה, מרצה וכשרונה של קים.





הסיפור של קים מוביל אותי למפגש בו נכחה אשתי בשבוע שעבר עם מריומה מבית השאנטי. מריומה היא אשה שבאה מבית הרוס שהחליטה לעשות מעשה ולעזור לנערים ונערות שמכל מיני סיבות נפלטו לרחוב כמוהה.
ודאי רובכם שמעתם על בית השנטי בדרום תל-אביב בשכונת נווה צדק, ועל העבודה הנפלאה שמריומה והמתנדבים עושים שם. לאחרונה היא גם פתחה מקום נוסף, "שנטי במדבר". לא מדובר בסטארט אפ שמקבל מימון מקרנות הון סיכון ומנסה להנפיק או להמכר ו"לעשות מכה". מדובר בפרוייקט חיים שהתחיל מכלום ובעזרת יזע ולא מעט דמעות קרם עור וגידים וכל מטרתו לתת בית חם ותקווה לאותם פליטים משולי החברה שבחיי היום יום אנחנו בכלל לא סופרים.
בית השנטי מחזיר אותי למפגש עם אשה אחרת - מימי סיברט. לפני שנה, אולי יותר, במסגרת תוכנית גוונים, ערכנו סיור קהילות בסן פרנסיסקו ואחת התחנות, זו שהשאירה עליי את הרושם העז ביותר, היתה פרוייקט שיקום האסירים ב - Delancey Street.
מימי היא אישה יהודיה, קטנה ושברירית, כבר לא צעירה ולא בריאה. הדמות האחרונה שאפשר לקשר עם אסירים קשוחים מפותחי שרירים וקעקועים שיושבים על עבירות קשות כגון רצח ושאר מרעין בישין.
במפגש איתה היא סיפרה על חוויה משמעותית בחייה. בצעירותה היא שהתה כמתנדבת בקיבוץ בצפון, עבדה בקטיף אגסים, ונטמעה בחיי הקהילה הקיבוצית. היא למדה קרימינולוגיה בברקלי בשנות השישים הסוערות והחליטה לעשות משהו מהפכני - לנסות לשקם אסירים כאשר חלק מהעקרונות המובילים אותה בניהול חיי המקום מתבססים על הרעיונות בהם נתקלה בקיבוץ.
היא הבינה דבר מאוד בסיסי בטבע האדם - הצורך במשמעות, להרגיש חיוני ובעל ערך. במקום לנסות לעזור ו"לעשות טובות", מימי הבינה שמה שיעזור הרבה יותר לאסירים להשתקם זה לתת להם כבוד ותחושת ערך עצמי. או בקיצור לתת להם לעזור לעצמם. היא השיגה שטח (שאגב היום זוהי חתיכת נד"לן בפריים לוקיישן, בקצה רחוב אימברקאדרו על המים) והאסירים שהבינו קצת בבניה לימדו את האחרים ויחד הם הקימו קומפלקס לתפארת.
יום אחד, בזמן שחבורת אסירים חסונים העלתה לקומה השנייה את הפסנתר שלה, נפל לה האסימון, למה שלא יפתחו moving company? גברים חסונים בקרב האסירים הרי לא חסר והם יכולים להתחרות בחברות המובינג המקומיות, לשבור את השוק ולפרנס את עצמם בכבוד. בהמשך גם נפתחו במקום מוסך ואפילו בית קפה ומסעדה. אנשים שמעולם לא שירתו לקוחות. עוברים הכשרה בחדר האוכל של המתחם ואחר כך יוצאים לעבוד כמלצרים במסעדה הפתוחה לקהל הרחב.
המקום מתחזק את עצמו כלכלית ולא נזקק לכספי משלם המיסים. אפילו צוות פסיכולוגים אין במקום. המשתקמים הוותיקים חונכים את החבר'ה החדשים שרק הגיעו.
האסירים "מרוויחים" את דרגות החופש שלהם עם הזמן, בהתאם להתקדמות שלהם בשיקום ולבסוף יוצאים לעבוד בעיר כשהמתחם משמש אותם רק לאכסניית לילה. מימי גאה באחוז המשתקמים הגבוה בהרבה מתוכניות השיקום של בתי הכלא. המקום הפך סיפור הצלחה ואבן שואבת לסלברטיאים, נשיאים וראשי ממשלות (ברק אובמה וטוני בלייר ביקרו שם) שרוצים להוסיף פוטו-אפ סקסי לקמפיינים הפוליטיים שלהם. מדינות אחרות בארה"ב ובעולם לקחו את הרעיון ולאחר התאמות מקומיות שיכפלו את המודל.
מימי סיפרה לנו על קבלות השבת וסדרי פסח שהיא עורכת במקום. האמת שדי משעשע לדמיין חבורת אסירים קשוחים, חלקם בטח עונדים צלב על הצוואר או שעל זרועם יש קעקעוע של ישו, יושבים על קערת מרק קניידלך ושרים מה נשתנה וחד גדיא…אחד מעוזריה הנאמנים של מימי, אסיר ממוצא פורטוריקני שהוביל את הסיור בו נכחנו, עונד בגאווה שרשרת עם מגן דוד מוזהב.
די מדהים מה שאשה אחת קטנה וצנועה (שגרה בדירת חדר קטנה במתחם) יכולה לעשות.

ממימי אני רוצה לעבור למפגש הכרות ראשוני שנערך שלשום בפאלו אלטו עם אשה מקסימה בשם סימה.
סימה באה מעולם ההי טק ואפילו הקימה סטארט אפ ועמדה בראשו. לאחר שעשתה לביתה, החליטה לעזוב הכל ולתרום ממרצה ומכשרונה לעולם. היא התחברה לפנימייה בנתניה של נערים ונערות בסיכון גבוה שנפלטו מבתים הרוסים וארגנה משלחת  לכפר "מייבשי הדמעות" ברואנדה (שהקימה אשה יהודיה מדהימה מבוסטון - אן היימן), כפר המיועד לילדים רואנדים יתומים או שעברו מסכת חיים קשה במיוחד. כמו מימי, גם סימה הבינה את הכוח הטמון במתן עזרה לאחר ותחושת הערך העצמי שנגזרת מכך. קצרה היריעה מלספר על הפרוייקט המרגש הזה (כתבות רבות נעשו עליו בכלי התקשורת השונים). עכשיו היא ממשיכה את התנופה, ובנחישות של אחת שכבר הצליחה להרים כמה פרוייקטים "בלתי אפשריים" בחייה, היא מארגנת קבוצת בני נוער ישראלים/יהודיים מהמפרץ שיצאו לסייע למדינת עולם שלישי כלשהי, יזהו צורך ויעשו פרוייקט שיסייע לאוכלוסייה המקומית.
(מצורף כאן לינק לסידרה ב ynet על כפר "מייבשי הדמעות" --
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-9463-50291,00.html )

אני יכול רק להסיר את הכובע בפני כל אלו שקמים ועושים שינוי בעולם בלי להתבייש ובלי לחכות ש"מישהו שם למעלה יעשה משהו בנידון" . לא כל שינוי חייב להיות משהו שמצדיק פרס ישראל או ביקור מתוקשר של שועי עולם, גם ריקוד על אי תנועה באמצע העיר שמצליח לרגש ולהעלות חיוך זה משהו.

להתראות בפוסט הבא.





No comments:

Post a Comment