Jesus was a crossmaker - The sad story of Judee Sill

את הסיפור הבא אני רוצה לעלות כבר די הרבה זמן, מחכה שיתפנה לי קצת זמן לצלול לעולם הכל כך מיוחד של אשה שהיא חידה בלתי פתורה, אוסף של ניגודים כמעט בלתי אפשרי. אישה בעלת מראה שברירי שעוטפת אותנו בקול מלאכי מלטף, אבל עם סיפור חיים קשה ומטורף. אני לא חושב שהכוכבים האנרכיסטים ביותר של עולם הפאנק והרוק דוגמת סיד וישס או איגי פופ עברו בחייהם חצי ממה שהיא עברה ברוורס… 

כששומעים את האלבומים שלה, קשה להאמין שהבחורה שכתבה אותם שדדה תחנות דלק, ישבה בכלא, היתה מכורה להרואין ואף עסקה בזנות כדי לממן עוד מנה של סם. אבל מצד שני, המוסיקה שלה לא היתה נשמעת ככה לולא חייתה את אורח החיים שחייתה.

אני מדבר על Judee Sill . אוי ג׳ודי, ג׳ודי, מאיפה להתחיל?

ג׳ודי נולדה בסטודיו סיטי, קליפורניה, ברביעי באוקטובר 1944. אביה היה יבואן של חיות אקזוטיות, בעיקר זוחלים. היא זוכרת אותו כסוג של אינדיאנה ג׳ונס. הם היו נוסעים לחפש זוחלים במקסיקו ובדרום אמריקה והיא העריצה אותו. הם לא היו עשירים אבל לאביה היו קשרים בהוליווד, בעיקר כי סיפק חיות אקזוטיות לסרטים.

הם עברו לאוקלנד שם ניהלו הוריה בר. ג׳ודי אהבה לנגן על הפסנתר שהיה בבר, סופגת את האוירה מסביב של השיכורים והקטטות. לא בדיוק הסביבה בה גדלים ילדים בגיל הגן. הוריה אהבו לשתות, אבל איכשהו הצליחו לתפקד ולנהל את העסק. 

אביה מת כשהיתה בת 8 ואחיה היחיד (שהיה בוגר ממנה בכ 10 שנים) ניסה להמשיך את העסק המשפחתי ללא הצלחה יתרה.

אימה נישאה למאייר קומיקס בשם Ken Muse והמשפחה עברה חזרה לדרום קליפורניה והתמקמה בביתו רחב המידות של קן בהוליווד. קן היה מאייר מצליח שאף זכה בפרס בזכות איוריו של טום מטום וג׳רי. איש עשיר וטיפוס בעייתי עם התקפי זעם (מה שמסביר את העובדה שהוא בחר בטום החתול המרושע  ולא בג׳רי הקטן הנרדף...). ג׳ודי תיעבה אותו. היא הפכה לנערה מתבגרת מורדת ובעייתית ובבית היו ריבים תכופים שעברו לא אחת לפסים אלימים. בהחלט ייתכן שהמציאות לא היתה לגמרי שחור ולבן. אני מניח שקן ניסה ליצור קן משפחתי, ריפד אותו (לפחות במזומנים) והיה מתוסכל מהעובדה שאלפי ילדים שואבים הנאה מדמויות הקומיקס שהוא מאייר, ורק ביתו החורגת מתייחסת אליו בכל כך הרבה בוז. אפשר לומר שהתיעוב והמרד כלפי אביה החורג זרע את מה שעתיד להפוך להיות סיפור חייה. ג׳ודי בעצם מרדה נגד סמכות ומוסכמות כל חייה הקצרים.

בגיל 15 פגשה בחור די מפוקפק עם נסיון בשודים מזויינים. החל ביניהם רומן והיא סיפרה להוריה שהיא התחתנה איתו (נתון קצת בעייתי מבחינת החוק בהתחשב בהיותה קטינה). אני לא אופתע עם האקט הזה היה יותר בכדי להרגיז את הוריה מאשר מהרצון לרכב לעבר השקיעה עם אביר חלומותיה. הם החלו לשדוד תחנות דלק יחד. סוג של בוני וקלייד. היא היתה ניגשת לדלפק ואומרת את המשפט עליו התאמנה רבות מול הראי: hands in the air, open the register, don’t call the police. 

את השטרות שהיא שדדה היא גילגלה והשתמשה בהם כדי להסניף… 

לא עבר זמן רב והם נתפסו. היא נשפטה לתשעה חודשים במוסד לעברייניות צעירות. כלפי חוץ היא היתה תלמידה למופת, אבל בתוך תוכה היא הייתה מורדת אמיתית. היא למדה לנגן על אורגן בכנסייה של המוסד (בית הספר ניסה להכניס את פורעות החוק הצעירות לחיק הנצרות).  ג׳ודי סיפרה ששעות הנגינה באורגן היו רגעי האושר היחידים שלה במוסד המדכא. כשהמוסד עשה להורים הופעה לכבוד חג המולד, ג'ודי נבחרה לשיר עם המקהלה. בקטע סולו ב"שיר האסיר", בניגוד למה שנעשה בחזרות, היא שינתה את המילים ושרה:

"if I had the wings of an angel, over these prison walls I would fly, I'd fly to the arms of my darling and there I'd be willing to die,"  

הקהל הגיב בתשואות, הנהלת המוסד קצת פחות.
אגב, בעלה שודד תחנות הדלק (בהנחה שהוא אכן היה בעלה), שכנראה היה מכור לחיים על הקצה, מת זמן לא רב אחר כך כשעשה ראפטינג על ה Kern river כשהוא דלוק על LSD. מה שאומר שעוד לפני גיל 18, כשסביר להניח שלפחות חלק מחברותיה עדיין בבתוליהן, ג'ודי כבר הספיקה להיות אלמנה.

אחרי שהשתחררה מהמוסד היא נרשמה לקולג׳ במגמת אמנויות שם גם המשיכה את לימודי הפסנתר, והחלה לנגן במועדונים בשלישיית ג'ז.

אימה מתה מסרטן ב 65. באותה תקופה ג׳ודי לקחה LSD באופן יומיומי. היא עזבה את הבית ועברה לגור עם ספק הסמים שלה. כשעזבה את הבית גם החלה לעבוד במפעל שמייצר בצורה מסחרית תמונות כאילו אוריגינליות שאפשר למצוא במוטלים ובתי מלון. היא חתמה בשם Jamin’ Jali שזה בעצם מסווה ל  ״ג׳אם אנד ג׳לי״... מצחיק שבדיוק אתמול, במסגרת איזו חופשה קצרה שעשינו לעצמנו באיזור Bodega bay תוך כדי ארוחת בוקר ב״וילה״ המפונפנת בה שהינו, דיברנו על התמונות הכאילו מקוריות שהיו תלויות על הקירות ותהינו מי מייצר אותם. 

ג'ודי ירשה קצת כסף אבל הכל הלך על סמים, בעיקר הרואין. היא חיה בדירות עלובות בסן פרננדו ואלי ובאותה תקופה אף התפרנסה מזנות בכדי לממן את צריכת הסמים. בנוסף היא גם זייפה צ'קים ובסוף נתפסה ונכנסה לכלא. בכלא נודע לה על מות אחיה (הוא מת בתאונת דרכים במרכז אמריקה), דבר ששבר אותה לגמרי. היא נשארה בודדה בעולם ללא אב, אם או אח, רק אב חורג אותו שנאה שנאת נפש..

ב 66 התחתנה עם נגן ג'ז בשם Robert Maurice "Bob" Harris. הם עברו לתקופה ללאס וגאס ויחד צללו עמוק לעולם ההרואין (ב 72 הם התגרשו).

כשחזרה מוגאס התמקמה איזו תקופה באזור Laurel canyon, אותה שכונה מפורסמת עוד מימי שנות הששים העליזות. שכונה בה ניגנו, יצרו, התמסטלו ושכבו כל המי ומי. מי לא עבר שם? פרנק זאפה, ג'וני מיטשל, קרוסבי, סטילס נאש ויאנג, רוג'ר מגווין וכריס הילמן, גים מוריסון, קרול קינג, האיגלז, דה מאמאס אנד דה פאפאס, ועוד רבים וטובים. הסצינה המוזיקלית קיבלה אימג' מעט חנני של מוזיקה רכרוכית של לבנים. על הסצנה הזאת אולי ארחיב בהזדמנות אחרת. חזרה לסיפורנו. 

ג'ודי החלה לכתוב שירים והשמיע אחד מהם, Lady-O לג׳ים פונז חבר ה Turtles, ה Leaves ואמהות ההמצאה. הוא התלהב והצבים קנו אותו ממנה. מזל, כי באותה תקופה היא היתה תפרנית ממש. באחת מהופעותיה סיפרה שהיא חיה אז בשברולט 55 יחד עם עוד חמישה אנשים, ישנים בתורות… היא החלה להשמיע לו עוד שירים והוא עודד אותה להמשיך ליצור.

בימי הקולג' היא סיפרה לחברתה הטובה שהיא תהיה מפורסמת ותמות לפני גיל 40. ב 71 החיים החלו להאיר לה פנים ועשה רושם שהחלק הראשון בנבואה מתגשם. 

כנראה בזכות הקשרים של אביה מימים עברו היא פגשה בדיויד גפן. גפן בדיוק החליט להקים לייבל שיפיק אלבומים לאו דוקא מתחום הרוק. ג'ודי היתה הראשונה שהוחתמה בלייבל החדש - Asylum, לייבל שבהמשך ינפיק אלבומים לאמנים כגון ג'קסון בראון, ג'וני מיטשל, בוב דילן ותום וויטס, אם להזכיר כמה. היא הוציאה אלבום בכורה (סלף טייטלד) ואפילו הופיעה על שער הרולינג סטון. אך האלבום נחל כישלון מסחרי.

על עטיפת האלבום היא מצולמת בפרופיל וצלב בולט על דש בגדה. בשיריה יש לא מעט איזכורים מעולם הנצרות, אבל למרות הצלב ושיר עם שם כמו Jesus was a crossmaker לדעתי זאת תהיה טעות לנסות לגייס אותה לשורות זרם השירה הדתית. היחס שלה עם אלוהים והדת היה מאוד מורכב, ממש לא כזה של המאמין מהעדר ההולך אחרי הרועה. בואו ניקח למשל את השיר Jesus was a cross maker שיצא כסינגל ונוגן ברדיו. זה שיר ממש לא נוצרי. הוא נכתב על החבר שלה באותה תקופה, John David Souther (שהיה חבר באיגלס לתקופה מסויימת) שכנראה היה רודף שמלות ידוע, ונטש אותה עבור אחרות. ג'ודי דפקה על דלתו ב 7 בבוקר, העירה אותו, אמרה לו שיש לה שיר בשבילו וניגנה לו את השיר כשהיא יושבת על קצה מיטתו. אגב היא סיפרה פעם שהמשפט ממנו נלקח שם השיר נכתב פשוט כי התחרז יפה עם המשפט הקודם: He's a bandit and a heart breaker. אני לא מבין הרבה בעולם המושגים הנוצרי אבל גם אם זה נכתב כלאחר יד, בעיני יש כאן רעיון מעניין. אני רואה בעיני רוחי את ישו, בנו של הנגר מנצרת מייצר צלבים עליהם ייצלבו אנשים בסבל ועינויים נוראיים, ובעצם גוזר במעשהו גם את דינו שלו עצמו. אאוץ׳, נכנסה יפה באותו חבר נוטש...

גם Soul food אלבומה השני שיצא ב 73 וקיבל ביקורות מצויינות נכשל מסחרית. באותה תקופה היתה לה מערכת יחסים עם המשורר David Omer Bearden שאף תרם מילים לאלבום וג'ודי הקדישה את האלבום לכבודו. היא חיממה את גורדון לייטפוט (ושנאה את זה, היא הרגישה שהקהל שלו ממש לא בקטע של החמרים שלה) וגם חיממה את CSNY .

יחסיה עם גפן עלו על שרטון. היא טענה שהוא לא מספיק מקדם את אלבומיה וסירבה להמשיך לצאת לסיבובי הופעות. את דיויד גפן זה מאוד הרגיז. בהופעה באנגליה היא כינתה אותו בכינוי גנאי המתייחס לעובדה שהיה הומו. גפן שמע על התקרית וזרק אותה מהלייבל (בביוגרפיה שכתב, ספר בעל למעלה מ 600 עמודים, הוא הזכיר אותה במשפט אחד בקושי). האמת, זה כינוי קצת בעייתי וצבוע (אפילו באוירה הלא ידידותית להומואים של תחילת שנות השבעים) בהתחשב בעובדה שהיא עצמה הייתה דו מינית והיו לה רומנים עם מספר נשים. אשה של ניגודים כבר אמרנו? ב 74 החלה לכתוב חומרים לאלבום שלישי שנגנז ויצא רק לאחר מותה בשם Dreams Come True (אלבום כפול הכולל הקלטות ביתיות, דמואים וחמרים לא גמורים). מעניין שדוקא האלבום הזה היה פחות אפל ויותר אופטימי מקודמיו. גם שם האלבום יכול לרמז על כוונה לשינוי. נראה היה שהיא מנסה להתנקות ולשקם את מסלול החיים ההרסני אותו חיה. היא התעניינה במיסטיקה ועסקה בקריאת קלפי טארוט. ג'ודי גם אהבה מאוד חיות וגידלה כל מיני יצורים נדירים, אולי סוג של נסיון לשמר את זכרונם של אביה ואחיה הגדול. אבל כדברי המשורר, מי שנדפק פעם אחת... שורה של תאונות דרכים ונפילות גרמו לה לכאבי גב איומים שהחזירו אותה למשכחי כאבים ולסמים. ג'ודי צללה עמוק יותר ויותר לעולם ההרואין והקוקאין ולבסוף מתה מאובר דואוז בדירתה שבווסט הוליווד ב 23 לנובמבר 79 כשהיא בת 35 בלבד. אם כן למרות שחלקו הראשון של נבואתה מימי הקולג' לא ממש התגשם, חלקו השני אכן התממש. בתעודת הפטירה רשמו שהתאבדה, אבל ככל הנראה זה לא היה הסיפור. הפתק עם השורות שנמצא ליד גופתה היה התחלה של שיר חדש ולא פתק התאבדות. מותה לא זכה לכותרות. אף אחד לא זכר מי היא (גראהם נאש, שעבד איתה, סיפר שכששמע על מותה הוא מאוד התפלא. הוא היה בטוח שהיא מתה כבר לפני חמש שנים). אפרה פוזר באוקיינוס השקט בידי קומץ חברים.

Judee Sill with David Omar Bearden

למרות שקל לסווג את ג'ודי סיל כזמרת "לאורל קניון" דוגמת ג'וני מיטשל או קרול קינג, אני חושב שההגדרה הזאת חוטאת ליצירה שלה. יש לה צליל מאוד ייחודי ולעיתים קרובות היא עוברת מסגנון לסגנון באותו שיר. אפשר לשמוע השפעות של R&B, באך, פולק ומה לא,  והכל משתלב לאיזו יחידה הרמונית שמיימית. ייתכן ואת ההגדרה הכי טובה של המוזיקה שלה היא טבעה בעצמה כשאמרה שזה ״קאנטרי קאלט בארוק״. 

קחו למשל שיר גוספל פסיכדלי שכתבה בשם Enchanted Sky Machine המספר על צלחות מעופפות הבאות לקחת את האנשים העדינים ולהצילם מפני יום הדין. 

באלבומה השני, Soul Food, יש מספר שירים מצמררים ביופיים. רק תקשיבו להרמוניה הקולית ב The Kiss ולמה שהיא עושה עם נגינת הפסנתר. תענוג. עוד דוגמא מצויינת ליכולת כתיבת השירים הנפלאה שלה נמצאת בשיר The Donor. 

עם השנים יותר ויותר אנשים החלו להכיר את המוזיקה שלה. יצאו קומפילציות מאוחרת, שוחררו קטעים שהוקלטו בהופעות, שיריה קיבלו גרסאות כיסוי ואפילו נכתב עליה לפחות שיר אחד (ב 2016 הוציאו Case/lang/veirs אלבום ובו שיר שכתבה  Laura Veirs בשם Song for Judee). 

 חבל שהיא לא זכתה לראות את כל זה, או לפחות להיות נוכחת ביציאתו של אלבומה השלישי - Dreams Come True.  

May the Fourth be with You

רבים חגגו אתמול את אהבתם למלחמת הכוכבים, והכל בגלל ההתחכמות המילולית  

May the fourth be with you

אבל תכל׳ס הרביעי במאי מציין את אחד הארועים האפלים בהיסטוריה האמריקאית. אתמול ב 1970 נורו למוות ארבעה סטודנטים (ונפצעו עוד תשעה) באוניברסיטת קנט כשכל אשמתם היתה השתתפות בהפגנה נגד הרחבת המעורבות האמריקאית מוייטנאם לקמבודיה (ריצ'רד ניקסון החליט להזרים כוחות לקמבודיה כמה ימים קודם לכן). מה ש 13 שניות של אש, בהן רוקנו 67 מחסניות ע"י מספר קטן של שוטרים מכוחות המשמר הלאומי הספיקו לעולל. אחרי אותו יום אמריקה כבר לא תהיה כשהיתה. 

שניים מבין ההרוגים אפילו לא היו פעילים בהפגנה, סתם באו לצפות מרחוק בבלגן בקמפוס. באמריקה כמו באמריקה, כוחות המשמר שפתחו באש והרגו את הסטודנטים, זוכו בטענה שהם חשו מאויימים וירו מתוך הגנה עצמית. זה לא שלא היו מהומות, בימים שקדמו לרצח, סטודנטים ושאר מתנגדי המלחמה התעמתו עם שוטרים, ניפצו שמשות של חנויות, התחרעו על מכוניות ובכלל עשו ונדאליזם. כמה קיצונים אפילו הציתו סניף בנק. אבל ברגע הירי לא נשקפה סכנה לכוחות, הקורבנות לא רק שלא היו חמושים, הם היו רחוקים מאוד מהיורים. עד היום מתנהל וויכוח האם היורים קיבלו הוראה לפתוח באש או שעשו זאת על דעת עצמם. 

סנדרה שאוור (Sandra Scheuer ), סטודנטית יהודיה בת 21 מהעיירה יאנגסטאון שבאוהיו, כלל לא השתתפה בהפגנות כשהכדור פילח את גופה. היא בסך הכל היתה בדרך לעוד שיעור ועמדה בצד וצפתה בהפגנה. 

אגב, לא רק סנדרה, שלושה מתוך ארבעת ההרוגים היו יהודים. ג׳פרי מילר היה יהודי מניו יורק שהיה פעיל במאבק והשתתף בהפגנת המחאה, הכדורים השאירו אותו בן 20 לנצח. מילר נורה ממרחק של יותר ממאה מטר, כנראה היורה הרגיש שנשקפת סכנה לחייו ממבטו החודר של הסטודנט.

אליסון קראוס, היתה יהודיה, ילידת קליבלנד, כולו בת 19. וויליאם שרודר, היחיד שלא היה יהודי מהנרצחים, היה סטודנט לפסיכולוגיה שהגיע מסינסינטי. גם הוא כמו סנדרה בכלל לא השתתף בהפגנות, סתם צפה בהכל רחוק מהצד.

צלם בשם ג'ון פילו נכח בהפגנה ועדשתו תיעדה נערה צעירה בת 14 רוכנת מעל גופתו של ג'פרי מילר. התמונה הזו נהפכה אייקונית, פורסמה באינספור כתבות ונכנסה לדפי ההיסטוריה. כמאמר המשפט השחוק (אבל נכון), תמונה שווה יותר מאלף מילים.

עבד איתי פעם בחור בשם פול (אנקדוטה לא קשורה: כמה חודשים אחרי שהוא עזב, למדתי שבחייו הפרטיים הוא בכלל היה פולה, ואני בכלל לא ידעתי שבכל הסיפורים שהוא סיפר לי על טיולים ומסעות דייג, הוא שכח לציין שאת הכל הוא עשה לבוש בבגדי אשה... למה לא? שיהיה לו בכיף). בקיצור, פול היה נשוי להיפית הארד קור מבוגרת ממנו בעשר שנים (שגם היתה מיודדת עם טימוטי לירי). כשהיא שמעה על הרצח באוהיו, היא החליטה שהיא לא מוכנה לחיות במדינה חשוכה שמתייחסת ככה לאזרחיה, עזבה הכל וחיה למשך יותר מעשור במקסיקו, בבקתה ללא חשמל או מים זורמים. הסיפור הזה רק מראה כמה טראומטי היה הארוע הזה בעיני לא מעט אמריקאים. 

הרצח הוביל גל הפגנות ענק, השבית קמפוסים, ולדעתי היווה נקודת תפנית במאבק המחאה ליציאה מוייטנאם.

נעשו סרטים, נכתבו ספרים וגם חוברו שירים על היום האפל הזה. אולי המפורסם שבהם הוא ״אוהיו״ של ניל יאנג שבוצע ע"י קרוסבי סטילס נאש אנד יאנג. 

אגב ניל מתייחס בשיר ספציפית למותה של סנדרה. הוא עושה זאת דרך עיניו של ידידה טום גרייס, שותפה לכיתה שליווה אותה לשיעור ורץ לידה כשהחלו היריות. ניל שר:

"What if you knew her,

And found her dead on the ground?

How can you run when you know?"

אם חשבתם שבזה נגמרה הברוטליות של כוחות השיטור כלפי הפגנות סטודנטים, תחשבו שוב. בתי הגדולה לומדת באוניברסיטת UC Davis שליד סקרמנטו. לפני כמה שנים (נובמבר 2011) נערכה הפגנת סטודנטים בקמפוס של ה Occupy movement (בין השאר במחאה על העלאת שכר הלימוד). ההפגנה היתה לא אלימה והסטודנטים ישבו וסירבו להתפנות. שוטרים החלו לרסס את הסטודנטים שישבו על המדרכה ב pepper spray  ללא שום איום. הגדיל לעשות שוטר אחד שהרים בכח את ידיו של אחד הסטודנטים ודחף ספריי פלפל היישר לפניו. הארוע תועד, שודר בכל ערוצי הטלויזיה ויצר סקנדל מקומי למשך יום או שניים. מהר מאוד הסיפור נשכח והמדיה עברה לאייטם הבא. 

אבל למרות האמור לעי"ל, אני רוצה להאמין שבכל זאת הזמנים משתנים וארוע כמו הרצח בקנט לא יחזור שנית. כזה אני, טיפוס אופטימי...

בשרות הטכנולוגיה

בשנת 1899 עמד ציארלס דואל (Charles H Duell) בראש משרד הפטנטים האמריקאי. תפקיד חשוב לכל הדעות. מר דואל כבר מזמן לא איתנו, אבל ציטוט אחד שלו כנראה לא יישכח לעולם: "everything that can be invented has been invented". האמנם? רק לחשוב על כמות האנשים שמתעוררים כל בוקר, אם זה בחממות הטכנולוגיות בישראל, בסיליקון ואלי, בבנגלור או באוקראינה, כשהדרייב שדוחף אותם להצטרף לבילוי המפוקפק בפקקים הוא איזו אפליקציה או שיפור טכנולוגי שיעשה את עולמנו למקום טוב יותר.  זה נכון לא רק לעולם ההיי-טק, ואפילו יש מקרים (נדירים יש לאמר) שאלבומים נוצרים ככלי לקידום שיפור טכנולוגי. כזה היה סיפורו של האלבום Visions של חבורה בשם Prufrock. 

בתחילת 67 הפיק טום לובין (Tom Lubin) אלבום באולפן נידח ב Ojai שמחוץ ללוס אנג'לס בשם Two:Dot Studios על מכשיר ארבעה ערוצים. כשבעל האולפן החליט לשדרג לציוד חדיש בן שמונה ערוצים, הוא הזמין את טום להקליט בכדי להדגים את פלאי הטכנולוגיה. מדובר היה בלא סתם ציוד שמונה ערוצים, אלא במילה האחרונה, משוכלל יותר מהציוד בו השתמשו הביטלס באותו זמן בכדי להקליט את סרג'נט פפר באולפני אבי רואוד. לובין גייס חברים והחל בהקלטות ללא יומרות גבוהות במיוחד, בעיקר בשביל הכיף. כך נולדה Prufrock. לקראת סוף השנה היה מספיק חומרים לאלבום שייצג את חזונו של בעל האולפן, והשם שנבחר היה Visions . אפשר היה לנסות לקדם את האלבום עם סיבוב הופעות, למשוך קהל, ליצור באז ולהפוך לדבר הגדול הבא, אבל מה, שניים מחברי הלהקה סירבו בכל תוקף להופיע והעניין גווע. 

לא עבר זמן רב וטום החל לעבוד כעוזר מפיק באולפני Gold Star. הבחור ניצל הזדמנות בה היה ללא פיקוח באולפן ויצר ששה אצטטים של האלבום ההוא, פשוט כדי שלא יעלם לתהום השכחה. הוא חילק עותק לכל אחד מחברי הלהקה וגם השאיר אחד לסטודיו. בנוסף הוא גם עשה דמואים של כמה מהשירים באלבום עבור מפיץ ששמע את השירים והתלהב, אבל תכלס שום דבר לא קרה. בזה היה יכול סיפורנו להסתיים. אבל הזמן לא עומד מלכת, גלים באו, התנפצו למרגלות המזח בסנטה מוניקה ושבו אל הים, ולפתע ב 2006, כמו בקבוק המגיח מבין הגלים שנים אחרי שהושלך אחר ייאוש בצידו השני של האוקיינוס, צץ Demo של השיר Too Young מהאלבום על אסופת קטעים נדירים באוסטריה. עברו עוד מספר שנים ותמונה של האצטט נכנסה לאיזה ספר אספני תקליטים נידח, כשעל האצטט מצויין שמו של טום לובין כמפיק האלבום. שולה פנינים שויצרי עם חולשה לחמרים משנות הששים ובעל לייבל משל עצמו, שבסך הכל הכיר את אותו שיר בודד ששוחרר קודם, נתקל בתמונה, עשה חיפוש מהיר בגוגל והגיע למקור. בוקר אחד פותח לובין את תיבת הדואר האלקטרוני שלו ונתקל באימייל הבא: "Dear Sir, Are you the Tom Lubin who produced and engineered the band Prufrock in 1967....?" אותו אימייל העיר בטום נשכחות, הוא ניגש לאולפן והעביר את אותן הקלטות נידחות לעולם הדיגיטלי. כששמעו על כך בלייבל RD, החליטו להוציא סופסוף את האלבום לאור, וכדי להשאר נאמנים למקור ולתקופה, בחרו להוציא אותו בויניל בלבד. מדובר באלבום לא קשה לעיכול עם שירים קצרים, מלודיות בכלל לא רעות ומבחר מגוון של סגנונות. בחלק מהשירים יש שילוב מעניין של כלי נשיפה, ובאופן כללי מדובר באלבום מהנה למדי. החבורה הכניסה קטעי קישור בין חלק מהשירים, וגם עשתה כמה דאחקות. הם אמנם לא מצחיקים כמו חבורת הסוטים האנגלית (The Deviants) אבל בהחלט ניכר שזה אלבום שנעשה מתוך כיף ולא תחת איזה לחץ לייצר להיטים ולהצליח מסחרית. עטיפת האלבום די מזעזעת לטעמי ונראה כאילו נעשתה בהשראת הדרדסים או דובי כפת לי, אבל עזבו את הקנקן, מה שבפנים בהחלט שווה האזנה.

מזל שאותו בעל סטודיו החליט לקדם את הטכנולוגיה החדשה באולפן, מזל שיש כיום שולי פנינים חסרי מנוח, מזל שיש את מנוע החיפוש של גוגל וגם מזל שבימינו לא מסובך במיוחד להוציא אלבומים נידחים כאלה. אם נחזור לאותה אמרה מפורסמת של ראש משרד הפטנטים שצוטטה אינספור פעמים. מסתבר שמדובר בקשקוש גמור. לא היו דברים מעולם, אותו צ׳ארלס דואל בהחלט היה גאה בהמצאות החדשות ובפטנטים שהוגשו על שולחנו. לפני כמה שנים בחור חרוץ החליט לחקור את מקור האימרה והגיע למסקנה שהיא נאמרה כנראה כבדיחה במגזין הומוריסטי בשנת 1899 בקטע העוסק בצפוי לנו במאה החדשה שעומדת בפתח. איזה ממציא גאון תוהה באוזני ילד: ״האם אין איזה פקיד היכול לבחון פטנטים?״ והילד עונה לו: ״אין בכך צורך אדוני, כל מה שניתן היה להמציא כבר הומצא״.

תזיז ת'תחת, יובל לפליטווד מק של פיטר גרין

לפני 50 שנה, ב 24 לפברואר 1968 יצא אלבומם הראשון של פליטווד מק (שנקראו גם Peter Green’s Fleetwood Mac ) הנקרא בפשטות ״פליטווד מק״. אני אוהב שלהקות לא נותנות לאלבום הבכורה שלהם שם אלא משאירות אותו סלף טייטלד. יש בזה מן הענווה. הרי אף אחד לא מבטיח להם שהם יצליחו ויהיו תקליטים נוספים. 

אלו היו ימי פריחתו של הבלוז הלבן בבריטניה. ימי הזוהר של ציפורי החצר, הבלוזברייקרז של John Mayall או Love Sculpture אם לשלוף כמה דוגמאות. הכל התחיל כשג׳ון מייאל פינה כמה שעות אולפן באולפני Decca שבלונדון לגיטריסט ה Bluesbreakers פיטר גרין.

פיטר, יהודי טוב שנולד בכלל כפיטר אלן גרינבאום קנה לעצמו שם בקרב חובבי הבלוז כשהחליף את אריק קלפטון בבלוזברייקרז וגם תרם לחבורה שני שירים באלבומם Hard road. פיטר גרין גייס נגנים ללהקה חדשה וניצל את זמן האולפן כדי להקליט ארבעה שירים. אחד הקטעים שהוקלטו היה קטע אינסטרומנטלי בשם ״פליטווד מק״ על שם חטיבת הקצב של ההרכב - המתופף מיק פליטווד והבסיסט ג׳ון מק׳ווי (קטע שלא נכנס לאלבום המדובר). כשגרין פנה אל השניים בהצעה להצטרף להרכב שהוא מקים, פליטווד, שבדיוק נזרק מהבלוזברייקרז, קפץ על ההזדמנות. מק׳ווי היסס ובינתיים סירב לעזוב את להקת האם עבור ההרפתקה החדשה. גרין היה בטוח ביכולתו לשכנע את מק׳ווי, לכן פירסם במלודי מייקר מודעה בה הוא מחפש ללהקה בסיסט זמני, ואף כינה את ההרכב ע״ש שני חבריו לסשן ההקלטות. בוב ברנינג התקבל כבסיסט בעקבות המודעה, וגרין גייס גיטריסט נוסף, ג׳רמי ספנסר להרכב. גרין לא רצה להיות הגיטריסט היחידי כי חשש שהוא ייחשב כמנהיג הלהקה, תואר ממנו סלד. גם שם ההרכב הוא דוגמא לצניעותו וסלידתו מאור הזרקורים. גרין פשוט רצה לעשות מוזיקה, לא עניינה אותו התהילה והוא ממש לא היה בעניין של עשיית כסף ממוזיקה (אתם ודאי מכירים את הסיפור הידוע על המעצר של גרין ב 77 עקב איום בנשק על הרו״ח שלו כשהלה רצה לתת לו כסף שהגיע לגרין מהתמלוגים לשיריו, לגרין יש גירסה אחרת להשתלשלות העניינים אבל בואו לא ניכנס לזה).

אגב, צמד הגיטריסטים הנ״ל יעלם מעולם המוזיקה לתקופה ארוכה זמן לא רב אחרי יציאת האלבום. גרין, ששיחרר אלבום סולו ב 1970, ייתכנס פנימה ויתמודד עם סכיזופרניה בעוד ספנסר יפרוש בכדי לשרת ספירות עליונות בכת ילדי האלוהים.

היו באלבום מספר קאברים. Shake your money maker של אלמור ג׳יימס, Hellhound on my trail של רוברט ג׳ונסון, no place to go של האולינג וולף ו got to move של מרשל שרון. האלבום קיבל ביקורות טובות וגם הצליח יפה מסחרית.  פליטווד מק של 68 היו בלוז בסיסי שנשמע כל כך שונה ממפלצת הלהיטים והאיצטדיונים שהלהקה נהפכה להיות מאמצע שנות השבעים. 

אגב, אם כבר מציינים יובל, בפברואר 68 הקליט פיטר גרין עם הלהקה שיר נוסף שיצא כסינגל אבל מן הסתם כבר לא הספיק להכנס לאלבום. שם השיר Black magic woman. מכירים?

המתנה

וואלדו ג'פרס הרגיש שזהו זה, הוא כבר לא יכול יותר. זה היה אמצע אוגוסט, מה שאומר שהוא נפרד ממרשה כבר לפני יותר מחודשיים. חודשיים! וכל מה שהוא הספיק זה לכתוב שלושה מכתבים מקופלי קצוות ולעשות שתי שיחות חוץ יקרות בטרוף. כשנגמרו הלימודים היא חזרה לוויסקונסין והוא ללוקסט, פנסילווניה, מרשה נשבעה לשמור לו אמונים. היא אמנם יצאה פה ושם, אבל בעיקר מתוך שעשוע, ונשארה נאמנה. אך דאגה החלה לכרסם בוואלדו. הוא התקשה להרדם, וכשכבר סופסוף הצליח, הוא נתקף בחלומות איומים. כשהוא שכב ער במיטתו, מתהפך מצד לצד תחת הציפה, דמעות זלגו מעיניו בשעה שדמיין את מרשה, האלכוהול מוחק את שבועתה, וגופה נכנע לאיזה ניאנדרטל חלקלק לשון המצליח בעדינות לכבשה. כל זה היה מעבר למה שמוחו יכל לשאת. 

הוא נרדף בחזיונות של מרשה בוגדת בו, ופנטזיות על הפקרותה המינית לא נתנו לו מנוח. והקטע זה, שכל אותם בחורים לא הכירו אותה באמת. הוא, וואלדו, היחיד שהבין אותה. הוא הכיר כל פינה וסדק בנפשה. הוא גרם לה לחייך. היא היתה זקוקה לו, והוא לא היה שם בשבילה (אווווווו…)

הרעיון החל לנקר במוחו ביום חמישי, לפני התהלוכה של חגיגות השנה החדשה. הוא בדיוק סיים לכסח את הדשא של האדלסונים תמורת דולר וחצי ובדק את תיבת הדואר לראות אם הגיע מכתב ממרשה. לא היה כלום מלבד ברושור של חברת האלומיניום האמריקאית בו מצא מעט נחמה. לפחות למישהו אכפת מספיק בכדי לטרוח לשלוח לי משהו, חשב. בדואר אפשר להגיע לכל מקום. פתאום זה הכה בו, הרי לא היה לו מספיק כסף בכדי להגיע לוויסקונסין בדרכים הרגילות, אבל למה שלא ישלח את עצמו? זה היה פשוט עד כדי אבסורד. הוא ישלח את עצמו בדואר חבילות. למחרת ניגש וואלדו לסופרמרקט וקנה את המצרכים הנחוצים. נייר דבק, אקדח סיכות, ותיבת עץ בגודל בינוני המתאים למידותיו. כמה חרירי אוורור, מעט מים, איזה חטיף לשעת לילה מאוחרת והוא מסודר. 

בשישי בצהריים וואלדו היה מוכן. הוא קבע עם סניף הדואר איסוף בשלוש, כתב "שביר" על החבילה, ונכנס פנימה כשהוא משעין את ראשו על מצע הריפוד הרך שהכין מבעוד מועד. הוא ניסה לדמיין את מבע התדהמה המתחלף לפרץ שמחה על פניה של מרשה, לאחר שתפתח את הדלת, תקבל את החבילה, תיתן טיפ לדוור ותראה את וואלדו נמצא לפניה, בשר ודם. היא תישק לו, ואולי הם ילכו לראות סרט. אחחח, לו רק חשב על כך קודם. לפתע ידיים חסונות אחזו בחבילה והוא מצא עצמו מועמס על משאית.

מרשה ברונסון בדיוק סיימה לסדר את שערה. זה היה סופשבוע קשה. היא צריכה להפסיק לשתות כל כך הרבה. ביל היה נחמד איתה. אחרי שזה נגמר הוא אמר שהוא עדיין מכבד אותה. אחרי הכל, זה דרך הטבע. לא, הוא לא אהב אותה, אבל היה לו איזה רגש חיבה. אחרי הכל הם אנשים מבוגרים. אחחח, אם רק ביל היה זורק לוואלדו איזה טיפ… אבל הסיפור עם וואלדו הרגיש כמו משהו שהיה לפני שנים.

שילה קליין, החברה הכי טובה שלה, נכנסה דרך דלת המרפסת למטבח. "אלוהים, זה מרגיש כל כך דרמטי בחוץ"

"אחחח, אני יודעת בדיוק על מה את מדברת, אני מרגישה כל כך דוחה"

מרשה הידקה את חבל חלוק הרחצה. שילה העבירה אצבע על גרגירי מלח שהיו פזורים על שולחן המטבח, ליקקה אותה ועשתה פרצוף. "אני צריכה לקחת את כדורי המלח האלה, אבל…", היא משכה באפה והמשיכה, " הם גורמים לי לרצות להקיא"

מרשה טופפה קלות באצבעותיה מתחת סנטרה, זה משהו שהיא ראתה פעם בטלויזיה. "אלוהים, אל תדברי על זה אפילו". היא צעדה לעבר הכיור והרימה בקבוקון ובו ויטמינים בצבעי ורוד וכחול, "רוצה אחד? זה אמור להיות יותר טוב מסטייק" ותוך כדי נסיון לגעת בברכיה המשיכה "אני לא חושבת שאגע עוד בדאקירי בחיים". היא התייאשה ונגשה להתיישב ליד שולחן קטן ליד הטלפון. "אולי ביל יתקשר".

שילה כססה את קצה ציפורנה, "אחרי אתמול בלילה, חשבתי שבטח תרצי לגמור איתו"

"אני יודעת בדיוק על מה את מדברת, אלוהים, הוא היה כמו תמנון, הידיים שלו היו בכל מקום". היא הרימה את זרועה כאילו היא מגינה על פניה, "אבל באיזשהו שלב, את מתעייפת מלהאבק בו, את יודעת, ובעצם לא עשיתי כלום כל השישי שבת, אז הרגשתי שאני חייבת לו את זה, אם את מבינה מה אני אומרת". היא החלה להתגרד. 

שילה ציחקקה, מכסה את פיה בכף ידה, "מה אני יגיד לך, אני הרגשתי אותו הדבר, ואחרי כמה זמן", היא התכופפה קדימה ולחשה "רציתי..." ופרצה בצחוק קולני.

באותו הרגע צילצל בפעמון הדלת מר קלירנס מסניף הדואר המקומי. כשמרשה ברונסון פתחה את הדלת, הוא עזר לה לסחוב את החבילה פנימה. הוא החתים אותה על העותק הצהוב והירוק ועזב עם חמישה עשר סנט טיפ שמרשה הוציאה מתיק יד קטן בצבע בז שהיה שייך לאימה והיה תלוי על וו ליד הדלת במבואה.

"מה את חושבת שזה?" שאלה שילה.

מרשה נעמדה, ידיה מאחורי גבה. היא הביטה בתיבה שהונחה במרכז הסלון, "אין לי מושג"

בתוך החבילה וואלדו רעד מהתרגשות והקשיב לקולות העמומים. שילה העבירה את ציפורנה לאורך פס נייר הדבק. "למה שלא תבדקי את כתובת השולח ותראי ממי זה?"

וואלדו הרגיש את ליבו פועם בחזקה, הוא הרגיש את הרעידות שעשו הצעדים על הרצפה. זה הולך לקרות בקרוב.

מרשה הלכה מסביב לחבילה וקראה את התווית. "הו אלוהים, זה מוואלדו".

"איזה שמוק" אמרה שילה. וואלדו זע בציפיה. "למה שלא תפתחי אותה?" 

הבנות ניסו להתיר את הסיכות. "הו שיט" אמרה מרשה, "הוא הידק את זה כהוגן". הבנות ניסו שוב בכח, "אלוהים, צריך מקדחה חשמלית כדי לפתוח את הדבר הזה". הן ניסו שוב. "אי אפשר לתפוס", עמדו שניהן מתנשפות בכבדות.

"למה שלא ננסה מספריים" הציעה שילה. מרשה הלכה למטבח, אבל כל מה שהיא מצאה היה מספרי תפירה קטנות. פתאום היא נזכרה איפה אבא שלה מחזיק את ארגז הכלים במרתף. היא רצה למטה וחזרה עם סכין גדול לחיתוך פח. "זה הכלי הכי טוב שמצאתי". היא היתה חסרת נשימה. "הנה, תעשי את זה את, אני הולכת למות". היא שקעה בתוך הכורסה הרכה, מתנשמת בכבדות. 

שילה ניסתה להתיר את נייר הדבק בדופן החבילה, אבל הלהב היה רחב מדי ולא ניתן היה לדחוף אותו. "חתיכת זין הדבר הזה" היא אמרה בעצבים. ולפתע חייכה, "יש לי רעיון"

"מה?" שאלה מרשה

"את רק תסתכלי" אמרה שילה ונגעה באצבעה בקודקודה. 

בתוך החבילה וואלדו התרגש באקסטזה ובקושי הצליח לנשום. הוא הרגיש עקצוץ בעורו מהחום ואת דופק ליבו בצואר. הנה זה מגיע. שילה נעמדה, צעדה מסביב לחבילה ונעצרה בצידה השני. היא ירדה על ברכיה, אחזה בסכין בשתי ידיה, לקחה נשימה עמוקה, ונעצה את הלהב בחזקה בלב החבילה, דרך נייר הדבק, דרך הקרטון, דרך הריפוד הרך שבפנים ודרך ראשו של וואלדו, אשר נחצה לשניים והשפריץ סילון דק של נוזל אדמדם שניצנץ בשמש הבוקר.

(The Gift, לו ריד, תרגום חופשי שלי)

את הסיפור הזה כתב לו ריד כפרוייקט בימי הקולג' העליזים. הסיפור נכנס לאלבומם השני של הוולווט אנדרגראונד White Light/White Heat  שחגג אתמול חמישים חורפים. זהו גם אלבום האולפן האחרון בו השתתף ג'ון קייל. השיר The Gift הוא השיר השני באלבום. ג'ון קייל מקריין בזמן שלו ריד מג'מג'ם על הגיטרה במשך כשמונה דקות. בגרסת הסטריאו אפשר לשמוע את קולו של קייל בצד שמאל בעוד המוזיקה בצד ימין. הפרדה מוחלטת.   

זה לאו דוקא השיר הכי חזק באלבום האפל והנפלא הזה, אבל במקום לנסות ולספר את סיפור האלבום כולו, חשבתי שהשיר\סיפור הזה יכול לתת הצצה לראש של החבורה המיוחדת הזו. כל כך רחוק משירי השלום והאהבה של ילדי הפרחים. השמש האדמדמה שמנצנצת בסוף השיר היא לא בדיוק השמש החמימה והמלטפת של חבריהם בצד השני של היבשת.

גרסת המקור:

Weirdness

ב 26 במאי 67 יצא אחד האלבומים המפורסמים והמדוברים בעולם. עם כמות הדיו שנשפכה בכדי לפאר את סמל פפר ומועדון הלבבות השבורים עם האלבום "המהפכני" ש"שינה את ההיסטוריה" אפשר היה למלא בריכת שחייה אולימפית. באותו היום בדיוק שוחרר לאויר העולם אלבום נוסף. אם היה טיפה צדק בכוכבנו, פרומיל מזערי מתשומת הלב שקיבלה החבורה מליברפול היה עובר לחבורה מוזרה ממילווקי, והכדור בו אנו חיים היה הופך למקום טוב יותר. אבל כאמור זה לא קרה. 

ב 66 הוקמה במילווקי שבוויסקונסין להקה שקראה לעצמה The Complete Unknowns. מה שנכון, נכון. מי הם היו? בשירה וגיטרה מובילה - Jacques Hutchinson, על הבס Rick Bieniewski, ולמרבה ההפתעה היו בלהקה שני מתופפים: Dean Nimmer ו Wayne Will. חבורת גארז'ניקים, אחת מאלפי להקות שקמו באותה תקופה. החבורה החלה להופיע במועדונים בעיר וברחבי מדינת וויסקונסין. זמן קצר אח"כ, גוייס Wayne בדראפט ועזב כדי להגן על המולדת בוויטנאם הרחוקה. מכיוון שאי אפשר להמשיך עם מתופף אחד בלבד, הלהקה צירפה לשורותיה את המולטי-אינסטרמנטליסט Jay Borkenhagen, נער מוכשר שהיה כולו בן 18. עם הצטרפותו של ג'יי, הלהקה שינתה כיוון מגארז' בסיסי לכיוון יותר פסיכדלי, וגם שינתה את שמה ל The Baroques.

הלייבל משיקגו Chess records התמחה בעיקר בקלאסיקות בלוז ו R&B. למשל מאדי ווטרס, את׳ה ג׳יימס או ווילי דיקסון. אממה, באותה תקופה נעשו חילופי דורות בהנהלת החברה, האב לאונרד צ׳ס הוריד הילוך ואת המושכות לקח בנו בן ה 26 מרשל. מרשל רצה לפנות לקהל הצעיר והיה נכון לפתוח דלת גם לעולמות מוסיקליים חדשים. למזלה של החבורה הצעירה, לוכד כשרונות בשם רלף בס שמע את ה Baroques בחזרה והביא אותם לאולפני Chess בכדי שינגנו לפני המלך. מרשל התלהב וכעבור שבועיים הם התחילו להקליט. מה לי ולהם? לפני כמה ימים, בעודי חוזר למשרד מארוחת צהריים, חלפתי על פני חנות תקליטים מגניבה. לא חיכתה לי אף ישיבה ולא הייתי לחוץ לחזור ככה שמצאתי את עצמי נשאב פנימה. אין לי מושג כמה זמן עבר, אני רק זוכר ששליתי כמה פנינים. את ה Baroques אספתי בגלל המדבקה על העטיפה שהבטיחה "Badger State Garage/Psych Weirdness". עם weirdness קונים אותי בקלות... כשהגעתי הביתה חיכתה לי הפתעה - הויניל זרח אלי בצבעי כתום-צהבהב עליזים. זה לא התקליט הצבעוני הראשון שיש לי. כשהייתי בכיתה ו' או ז' הורי הפתיעו אותי במתנה עם "דרכים" של שלמה ארצי. ארצי הלך על הגימיק של תקליט שכולו תכלת (בבקשה להפסיק עם הצקצוק בלשון, הייתי ילד…). עברו המון שנים של תקליטים שחורים משחור עד שלפני כשנתיים קניתי את Safe as Milk של קפטיין ביפהארט, שהתגלה כתקליט לבן כחלב. במקרה שלפנינו מדובר בראישיו של Sundazed שהוציאו מהדורה מיוחדת של התקליט השמשי ב 1000 עותקים לכבוד יום התקליט בגרסת מונו. כן, פעם היו מתגאים בכיתוב Stereo על גבי העטיפה, היום מתגאים ביכולת לנגן מונו. הזמנים משתנים.

 

הסינגל שנבחר לקדם את הלהקה והאלבום היה Mary Jane. שיר נהדר וקליט, יופי של בחירה. אלא שהשיר עורר סערה עקב פרשנות של חלק מהשדרנים כי מדובר בשיר המעודד שימוש בסמים, לא עלינו. השיר נאסר להשמעה ברבות מתחנות הרדיו המקומיות. האירוניה היא שהשיר ממש לא עודד שימוש בסמים אבל הסקנדל סביבו יצר תשומת לב ועזר לקדם את הופעותיה החיות של הלהקה. האלבום קיבל קבלת פנים לא רעה ברמה האמקומית אבל לא פרץ מעבר לאזור האגמים הגדולים שבצפון. יש בו אלמנטים בארוקיים בנגינת הקלידים, יופי של פאזזז ושירה מוזרה וייחודית של ג'יי. אלבום שהוא ברובו לו-פיי אבל עם כמה יציאות מטריפות ומטורפות. התחושה הכללית היא של משהו לא ממש קוהרנטי, טיפה מטושטש, אולי אקלקטי, בקיצור גוונים רבים של סייק. תקשיבו למשל לשיר "A Musical Tribute to the Oscar Meyer Weiner Wagon". שיר שמתחיל רגוע אבל משחרר רסן ונותן לגיטרות להשתולל בהמשך. יופי של דבר. או קחו את הרצועה המטורפת שפותחת את צידו השני של האלבום: "This song needs no introduction", קטע שנפתח בצרחות קורעות לב של ילד הקורא לאימו, וממשיך בגירסה מוזרה שכאילו נלקחה מסרט מצוייר על אסיד של Row, row, row your boat. 

המשך קורות הלהקה אחרי שחרור האלבום לא היה מוצלח במיוחד. עקב סיכסוכים בין ג'יי בורקנהאגן והנהלת Chess הלייבל איבד עניין בלהקה ואף סירב להעביר את החוזה ל Capitol Records שדוקא הביעו עניין, וב 68 החבילה התפרקה וחבריה הלכו איש איש לדרכו.

לאן נשאה אותם הרוח? Borkenhagen עבר לקליפורניה והצטרף ללהקה בשם Feather. הגיטריסט Hutchinson נהיה פרופסור לתקשורת באוניברסיטת קולורדו ונפטר ב 2013. גם Nimmer נהיה פרופסור ב Massachusetts College of Art והבסיסט Bieniewski עבר לניו-מקסיקו הפך להיות סוכן מכירות. אז נכון, מדובר בחבורה מעט מוזרה שלא ידעה לתרגם את הכישרון להצלחה מסחרית, אבל לא רק לסרג'נט פפר, גם לחבורה ממילווקי מגיע 15 דקות של תהילה.

https://www.youtube.com/watch?v=N04wgrjx6gM

https://www.youtube.com/watch?v=cd_jgxb44xY 

https://www.youtube.com/watch?v=N5G-5vmpEN8

https://www.youtube.com/watch?v=nGHGO5FrTvU

מחתרת הדמעה

הבניין בו אני עובד נמצא במקום קצת מוזר. מדובר במפלצת הי-טק טיפוסית. בניין זכוכית עם קימורים עגולים שהעננים והשמים משתקפים תחת לוגו החברה. מעבר לכביש נבנו בשנים האחרונות קומפלקסי מגורים מפונפנים עם קולנוע, חדר כושר ובריכה המיועדים לזוגות יאפים צעירים שמוציאים את הכלב לגינה לפני שהם נוסעים לעבודה במכונית ההיברידית שלהם.

זה לא תמיד היה ככה. לפני כמה עשרות שנים היה במקום מגרש בו נערכו מרוצי סוסים, יכולת להמר על “Miracle”, לצפות בו מועד ומאבד את ההובלה ממש בסיבוב האחרון, ואח״כ לשבת בבר בשם ״אוכף הסוס״ ולהטביע יגונך בפיינט של בירה מקומית לצליל להקת קאנטרי. עם השנים האזור ירד מגדולתו ואת מגרש המרוצים החליפו האנגרים תעשייתים מכוערים. רק שמות הרחובות נשארו להעיד על תהילת העבר. הבניין בו אני עובד נמצא על רחוב Race פינת Saddlerack. אגב, אותו בר עבר לעיר שכנה והוא משמש כיום כמפלטם האחרון של נציגי אמריקה הלבנה ״של פעם״ בסיליקון וואלי. גברברים עם כובע בוקרים ואבזם ענק בחגורה, ובלונדיניות חטובות עם מכנס קצרצר וחולצה קשורה מעל הטבור ומבליטה את מה שצריך, נפגשים לרקוד ריקודי שורות, לנסות לדהור על שור מכני כשיד אחת מונפת אל על, ללגום ויסקי או בירה ולשמוע להקות קאנטרי.

בשנים האחרונות, עם שידרוג עולמנו לחיים בענן ועליית מחירי הנדל״ן, האזור המוזנח החל לשנות את אופיו. אבל לא לגמרי. מדובר בשעטנז מכוער של ישן וחדש. מיש-מש אקלקטי של מחסנים ישנים, בתי ״סוכנות״, סוכנויות למכירת מכוניות יד שנייה לצד בנייני הייטק, בארים מעוצבים ומבצרי מגורים חדישים סגורים ומנותקים מהסביבה. אבל… מהלך בלוק אחד מהמשרד, בין שירותי ה Psychic של ברטה לתחנת דלק וחנות צמיגים, נמצא צריף אדום וישן ומעליו שלט דהוי: ״Paramount Imports”. כשנכנסים פנימה כאילו עוברים טרנספורמציה בזמן. ריחות קטורת, פוסטרים פסיכדליים, חולצות של להקות, קריסטלים, כמות אדירה של באנגים, נרגילות וכלי עישון מכל הסוגים והמינים, אמנות ארוטית (סוג של פרורנו-רך סטייל תחילת המאה ה-20), ומוכרים בהיי תמידי שישרתו אותך בחיוך רחב. החנות, שחגגה בקיץ האחרון יובל להיווסדה, החלה את דרכה כעסק לייבוא סחורה ממקסיקו וניסתה לענות על צרכי האפנה של הצעירים שנהרו לאזור סביב קיץ האהבה. עם השנים מבחר המוצרים התרחב, אבל ברוחו, המקום עדיין נטוע אי שם ב 67. כשאני עצוב ורע לי על הלב (או סתם סובל מאובר-דואוז טכנולוגי), סיבוב קטן מסביב לבלוק, והופ אני צולל במעמקי מאורת הארנב, או לפחות פוגש בהיפים מזדקנים מעבר לדלפק שמעולם לא יצאו ממנה.

אחרי ששרדתם את הפתיחה הארוכה הזו אני רוצה לכתוב על ז׳אנר, או יותר נכון תת-ז׳אנר, או שמא תת-תת-ז׳אנר שהתפתח בעיקר בלוס אנג׳לס בתחילת שנות השמונים ואיגד בתוכו להקות שנמצאו הרחק מהסינטיסייזרים של הליגה האנושית או התסרוקות של Kajagoogoo ורוחם היתה נטועה אי שם בסוף שנות השישים. אני מדבר על ה Paisley Underground .

הסגנון כלל בתוכו בעיקר להקות מזרם הניאו-פסיכדליה, אבל לא רק. היו השפעות של פאנק, ואף היו להקות שעשו פופ עם הרמוניות קוליות א-לה דה מאמאס אנד דה פאפאס או הבירדז. לפעמים יש תחושה שלא ממש מדובר בז'אנר אלא יותר בכותרת שקיבצה תחתיה להקות שפעלו בשנות השמונים והושפעו משנות הששים. להקת Rainy Day היא על הצד היותר רך של הסקאלה, Green on Red הושפעו מבאפלו ספרינגפילד ואולי גם מ Gram Parsons, יש גם את Thin White Rope הנפלאים שהגיעו בכלל מ Davis שליד סקרמנטו והלכו לכיוון קצת יותר נסיוני, יש את The Three O'Clock שהם יותר גל-חדש ועוד רבים ומגוונים. הלהקה הכי מפורסמת בתת הז'אנר היתה חבורת הבנות הסקסיות עם השיער הנפוח שהביאו לנו להיטי ענק דוגמת Manic Monday ,Hazy Shade of Winter או Eternal Flame וגם לימדו אותנו ללכת כמו מצרי. איך להקת פופ של להיטי מצעדים כמו ה Bangles מתקשרת עם הפסיכדליה ורוק הגיטרות של ה Rain Parade? יש לי הרגשה שמעבר למיסתורין שאופף את השם (אמרתם "מחתרת", מיד קיבלתם תשומת לב), הקשר הוא אכן די רופף ומלאכותי. מאיפה צצה פתאום ה"סצינה" הזו ולמה בכלל היא נקראת Paisley Underground? סיפור די מקרי. בחורה בשם Lina Sedillo, שהיתה הבסיסטית של להקת הפאנק Peer Group הקליטה את הלהקה באחת החזרות. היא הגיעה באותו ערב כשהיא לבושה בשמלה אדומה, אותה קנתה בחנות יד-שניה, עם דוגמאות פייזלי (Paisley) - אותה דמעה מעוטרת בסגנון פרסי, שהיתה פופולרית בקרב לא מעט היפיות בשנות הששים. Michael Quercio מלהקת The Three O'Clock, ידיד של לינה שנכח בחזרה והביט בשמלה המעוטרת, מילמל לעצמו באחד הקטעים: "Words from the paisley underground". לינה שמעה את ההקלטה למחרת, והתקשרה למייקל בהתלהבות כששמעה את הביטוי. כמה שבועות אח"כ, כש Quercio נשאל בראיון לפשר הקשר בין The Three O'Clock, ה Rainy Day וה Bangels אשר חלקו יחד במה באחד המועדונים בעיר, הוא זרק את הביטוי שוב. הכתב השתמש בזה ככותרת למה שהולך להיות באותו ערב, והשאר היסטוריה.

אחת הלהקות הבולטות בזרם היא ה Dream Syndicate שהוקמה ב 81 והושפעה רבות ממחתרת הקטיפה. אפילו שם הלהקה מתייחס להרכב אקספרימנטלי שפעל בשנות הששים וג'ון קייל היה אחד מחבריו. החבורה התפרקה ב 89 אחרי שהספיקו להוציא ארבעה אלבומי אולפן. לאחרונה הם ניעורו מתרדמת החורף, הוציאו אלבום חדש (ולא רע בכלל) וחזרו להופיע. מדובר בלהקה שעושה יופי של עבודת גיטרות והיא ידועה בהופעות החיות הסוחפות שלה. התמזל מזלי לראות אותם במועדון קטן ממש לאחרונה, והם הצדיקו לחלוטין את המוניטין. Jason Victor, שהיה בעבר עם הסולן Steve Wynn בלהקת Miracle 3 הוא גיטריסט מדהים שהשאיר אותי שמוט לסת כל ההופעה. בהדרן Wynn הזמין לבמה את Kendra Smith שהיתה איתם בתחילת הדרך, וגם תורמת את קולה באחד השירים באלבום האחרון. קנדרה עלתה לבמה כמו femme fatale אמיתית ושרה בקול נמוך מים המלח. קנדרה אמנם לא ניקו, אבל יש לה נוכחות מרשימה וכשהיא על הבמה היא שואבת את כל תשומת הלב. קצת אחרי שהסינדיקייט דרים הוציאו את אלבומם הראשון, The days of wine and roses, שגם נחשב לאלבומם הטוב ביותר, קנדרה פרשה כדי להצטרף להרכב מחתרת-פייסלי אחר בשם Opal, ההרכב הוציא אלבום אחד בלבד לפני שקלט לשורותיו את Hope Sandoval המהפנטת ושינה את שמו ל Mazzy Star.  

אם הלכתם לאיבוד בים השמות והלהקות, זה ממש לא נורא. בשורה התחתונה, אנחנו לא לבד. גם בשנות השמונים היו כאלו שנשאבו לפסיכדליה ולצליל שהתפתח קצת פחות מעשרים שנה קודם וחלקם עשו יופי של מוזיקה. במקרה גם היה בסביבה מישהו שקרא לזה "סצינה" ונתן לזה כותרת מחתרתית סקסית. מה רע? טוב, הגיע הזמן לעזוב את המקלדת ולצאת לעוד סיבוב מסביב לבלוק וביקור בצריף אדום וישן המכונה בשם המעט בנאלי Paramount Imports.